לפי כתב-יד קופמן
על אילו מומין שוחטין את הבכור – מה נחשב למום הפוסל את הבכור מלהיות קרבן. כדרכה אין המשנה מציעה כלל אלא מרבה בדוגמאות. נפגמה אזנו מן הסחוס – פסול. "נפגם" משמעו שחלק מהאוזן חסר, כפי שברור מהמשך המשנה, ובתוספתא: "איזו היא פגימה כל שנותן אצבעו עליה והיא חוגרת" (פ"ד ה"א, עמ' 538). "חוגרת" משמעה שאדם מכניס אצבעו לתוך הפגימה והאוזן הנותרת מקיפה אותה. כן שנינו: "או שהיתה בו בהרת מלמעלה למטה כמין פסיקא של בשר חי חוגרתו באמצע טהור, שנאמר ומחית בשר חי בשאת עד שתהא מחייה מבוצרת בתוך השאת" (תוס', נגעים פ"ב הי"ג, עמ' 620). "מבוצרת" היא אפוא "חוגרת".
אבל לא מן העור – חתך בעור נחשב לשריטה משום שיש לו ריפוי.
מבנה האוזן
לעיל דובר על צרימה באוזן (פ"ה מ"ג), ולפי משנתנו יש להבין שהכוונה הייתה לחתך עמוק הפוגע בסחוס. המונח "סחוס" עורר קשיים רבים בספרות. השאלה היא האם מדובר בחלק מסוים דווקא באוזן, או שהכוונה לכל רקמה של עצם רכה, במובנו המודרני של המונח. במקרה שלנו מדובר בסחוס העצם, אבל בהחלט ייתכן שסחוס הוא מונח כללי לרקמה כזאת שכמוה יש גם בעצם.
במקרא נזכר כמה פעמים תנוך האוזן (שמות כט כ ועוד הרבה). אונקלוס וניאופיטי מתרגמים תמיד "רום אודנא" שמשמעו החלק העליון של האוזן. אבל תרגום יונתן מתרגם "חסחוס" (הסחוס) או "גידרא". מכאן הסיקו מפרשים רבים שתנוך היינו סחוס, וסחוס הוא רק תנוך האוזן. גם המילה "בדל" האוזן (עמוס ג יב) מתורגמת במילה "סחוס", וכהסבר הרד"ק שם: "וזכר בדל אזן והוא הקשה שבאזן כתרגומו חסחוס דאודן לפי שאין בו בשר ויניחנו האריה". הסבר הרד"ק שם קשה: האומנם יש באוזן חלק קשה שאריה אינו יכול לאכול? ניכר שהרד"ק אינו מפרש את הפסוק אלא מכיר את המילה "סחוס" ממקור אחר ונגרר אחר פירושה שם, וכאן הוא מפרש ההפך, שאין הסחוס קשה אלא שהאריה אינו אוכל סחוס מכיוון שאין זה בשר ממשי. לא נאריך בדברי המפרשים, משום שלהערכתנו הפירוש פשוט. במשנת פסחים שנינו: "כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, וראשי כנפים והסחוסים" (פ"ז מי"א). פשט המשנה אינו מדבר דווקא על אוזן, ואכן הירושלמי מסביר: "לא בראשי כנפים הסחוסין אתא רבי אבהו בשם רבי יוחנן בר אשי כנפים הסחוסין היא מתניתא" (תרומות פי"א ה"ד, מז ע"ד). אם כן, הסחוסים הם ראשי הכנפיים. הכנפיים הם הפרקים או כפות הבהמה, והסחוס הוא רקמה עצמית רכה וגמישה.
גם את העבד רוצעים באוזנו (שמות כא ו), והירושלמי מסביר: "רבי מאיר אומר מן חסחוס היה נרצע. מיכן היה רבי מאיר אומר אין הכהן נרצע שמא ייעשה בעל מום, וייפסל מן העבודה. ויירצע חסחוס פחות מן הכרשינה? שמא יבוא לידי כרשינה. ויבוא לידי כרשינה?..." (קידושין פ"א ה"ב, נט ע"ד). הירושלמי מתייחס למשנתנו וסבור שמה שפוסל בהמה לקרבן פוסל גם כוהן לעבודה (להלן פ"ז מ"א), לפיכך עבד עברי שהוא כוהן אינו נרצע כדי שלא ייפסל, ואילו עבד עברי שאינו כוהן אין חשש שייפסל, והרציעה דווקא בסחוס היא כדי שלא יינזק נזק בר קיימא. אמנם אפשר לעשות חור קטן ביותר שאינו פוסל (להלן), אך יש חשש לחוסר דיוק בגודל החור. בכך אין עדיין הסבר מהו הסחוס. אבל במדרש ספרי דברים: "אמר רבי אלעזר והלא יודן ברבי היה דורש שאין רוצעים אלא ב'מילת'. וחכמים אומרים אין כהן נרצע שמא נעשה בעל מום. אם במילת הוא נרצע היאך נעשה בעל מום? אלא מלמד שאין רוצעים אלא בגבוה שבאוזן. רבי מאיר אומר אף מן הסחוס, שהיה רבי מאיר אומר אין כהן נרצע" (קכב, עמ' 180; בבלי, לז ע"ב1ראו עוד בבלי, קידושין כא ע"ב, שם לא נאמר שסחוס אינו בגבוה שבאוזן, ועל בסיס גרסה זו פירש הריטב"א למקום (בקידושין) שסחוס הוא גובה האוזן.). "מילת" היא תנוך האוזן כפי שפירש רש"י לבכורות ("אליה"), וכן הריטב"א לקידושין כא ע"ב. אם כן רבי יודן דרש שהרציעה תהיה בתנוך כדי שהעבד לא ייפסל לעבודה במקדש, וחכמים אומרים שהרציעה בסחוס, ואין רוצעים כוהן כלל. מכל מקום ברור ש"סחוס" הוא בניגוד ל"גבוה שבאוזן" ובניגוד ל"מילת". ואכן במדרש תורת כוהנים דורשים חכמים: "אי 'על תנוך' יכול על גובה של אוזן? תלמוד לומר תוך נוך, הא כיצד זה גדר האמצעי" (ספרא, מצורע פרק ג ה"ה, עב ע"א; מסכתא דמילואים, פרשה א הכ"א, מב ע"א).
פירושים תנאיים אלו התגלגלו לתרגומים. אונקלוס מתרגם "רום אודנא", כפירוש הדחוי במסכת בכורות (בבבלי) ובספרי דברים, ותרגום יונתן מתרגם "גידרא", כלומר הגדר האמצעי. התרגומים לא השתבשו בהבנת הכתובים אלא שהם רומזים בקצרה לפירוש המדרשי, ואינם מציעים את כל הפירוש2בעל שכל טוב לשמות יב ח מפרש: "והחסחוסים היינו תנוך דמתרגמינן חסחוסי, והוא קשה שבאוזן". פירושו מושפע מהתרגום לעמוס ג יב שהבאנו. במסכת נגעים נזכרת נתינת הדם על מצורע בלשון "על תנוך אזן", והרמב"ם מסביר: "ש גוף סחוסי מעוגל בולט על פני האוזן מצד הפנים אם נוגע בו האדם ימצאנו קשה כעין עצם ומחוצה לו בשר רך כפוף מקיף את כל האוזן ומבפנים לו תוך האוזן, אותו הגוף הסחוסי והוא המבדיל בין הבשר הכפוף" (פירוש המשנה לרמב"ם נגעים פי"ד מ"ט). אם כן לדעתו סחוס הוא מילה כללית, אבל התנוך אינו החלק הנמוך באוזן (מילת) אלא אמצע האוזן ממש. ראו עוד רש"י לפסחים פד ע"א; תוספות לבכורות לז ע"א ד"ה מן החסחוס; המאירי לפסחים פד ע"א; ריטב"א לקידושין כא ע"ב (ראו ההערה הקודמת), וכנראה פירש ש"מילת" אינה תנוך האוזן, ועוד.. הסברי האוזן הם רֵאליים לחלוטין; אין זה מפתיע שהם הכירו אבר גלוי זה, אבל הדיוק בהתבוננות ובמינוח מעורר הערכה (איור 10)..
ניסדקה – האוזן. לכאורה אם האוזן נסדקה הרי שהסחוס נחתך, ולפיכך היו כנראה שפירשו שהסחוס הוא דווקא תנוך האוזן. אלא שברישא מדובר במקרה שנפגם הסחוס, כלומר שחסר בו חלק, ואזי הבכור נפסל. אבל אם נסדק בלא חיסרון היה מקום להסיק שהחתך יכול להירפא, אלא שחכמים ידעו שחתך בסחוס שאינו מטופל אינו מתאחה בדיוק, אלא נוצרת צלקת לאורך האוזן, ולכן הבכור פסול. אף על פי שלא חסרה – אין בה חור. ניקבה מלא כרשינה – כרשינה היא צמח קש, כלומר יש בה חור בקוטר של הגבעול. הבבלי מסביר: "מאי כרשינה? אמר רב שרביא: הינדא" (לז ע"ב). הכרשינה נמנית עם הצמחים שמהם מכינים קטורת, ומכאן שהיא צמח בושם (ירו', יומא פ"ד ה"ה, מא ע"ד; בבלי, כריתות ו ע"א). קשה להבין מדוע נבחר דווקא צמח זה כשיעור, ולא אחד הצמחים הרגילים יותר.
או שיבשה – להלן, ואי זו היא יבישה – זו משנה כעין תוספתא המסבירה את המונח שבמשפט הקודם. כל שתינקב ואינה מוציאה טיפת דם – האוזן מדולדלת ואינה חיה. רבי יוסה בן משולם אומר יבישה שתהא נפרכת – תופעה זו מתרחשת כאשר נימי הדם הסתיידו ויבשו. שני אלו הם סימנים לאוזן יבשה. ההלכה חוזרת בתוספתא, ונוסף: "רבי יוסי ברבי יהודה אומר תיבש עד כעדשה עד כמה רבי יוסי בן המשולם אומר עד כדי שתפרך, וקרובין דבריהן להיות שוין" (פ"ד ה"א, עמ' 538; בבלי, לז ע"א).
כל המומים הנזכרים במשנה, ובעיקר בראשיתה, הם מומים קלים ביותר. בעיקרון בעל מום פסול למזבח, ברם הנחת המשנה שבעל מום כזה אינו קדוש וחייב בפדיון אינה כה פשוטה. כן שנינו: "רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומין, רבי חנניא סגן הכהנים אומר דוחה היה אבא את בעלי מומין מעל גבי המזבח"3המשנה בנויה בסגנון ידוע שבו נאמרת ההלכה בסתם ברישא ואחר כך מופיעה מחלוקת, במבנה א, ב, א. דנו בתופעה זו לעיל בפירושנו לפ"א מ"ו. (משנה, זבחים פ"ט מ"ג ומקבילות). בדקנו משנה זו במקומה, ובקצרה גם בפירושנו לעיל (פ"ב מ"ב), והצענו שרבי עקיבא מדבר בדיעבד, לאחר שבעל המום הוקרב, ולדעתו המזבח קולט אותו. לעיל (שם) דחינו את הפירוש שרבי עקיבא מתיר מומים קלים, וכך נמנעה מחלוקת בין המשניות בנושא עקרוני זה. עם זאת אפשר שפירושנו הרמוניסטי מדי, ולפנינו עמדות שונות בשאלה האם מומים קלים פוסלים קרבן.