לפי כתב-יד קופמן
נאמן הכהן לומר בכור הראיתי בכור זה ובעל מום הוא – הכוהן מוכר את בשר הבכור ומעיד שהבכור עבר תהליך בדיקה כמקובל. ההלכה משקפת יישוב גדול שבו הכוהן אנונימי והמומחה אנונימי. בדיקת המומחה לא הותירה הד בציבור. אפשר להעמיד את ההלכה בעיר גדולה, ועדיין קשה. מעולם לא שמענו שאדם אינו יכול להעיד על בשר שלו שהוא נשחט כהלכה, לעומת זאת אכן עם הארץ אינו נאמן להעיד שפרותיו מעושרים. הווה אומר שהכוהנים נחשדו על אכילת בכורות לפני שנפל בהם מום. הכל נאמנין על מומי המעשר – גם כוהנים וגם ישראלים. מעשר בהמה ירעה עד שיסתאב, ואם נפסל לקרבן הוא ברשות ישראל. ישראל לגבי מעשר בהמה הוא אפוא ככוהן לגבי בכור. הדין במשנה הוא במידה רבה תאורטי. המשנה אינה מציעה לבדוק מי היה המומחה, או לברר אתו את השאלה (אם הדבר ניתן), וכמו משניות אחרות במסכת אינה פונה לנתיב הרֵאלי והיום-יומי, אלא מתמקדת בעיקרון בלבד.
מהמשנה משמע שהעדות אינה מחליפה את המומחה, אלא היא עדות על מה שהמומחה אמר. אפשר לפרש כך גם את המשנה הקודמת. עם זאת, קשה לצמצם את כל המסורות המדברות על עדות בכור לעדות על דברי המומחה בלבד, על כן יש עדיין מקום להערתנו שדברי התנאים בנושא משקפים תופעה של "דילוג" על בדיקת המומחה. הבבלי (לה ע"ב) הבין כך גם את המשנה הקודמת והסביר שהעדות אינה על המום, אלא האם הבהמה היא בכור. מסקנה נוספת העולה ממשנתנו היא שאין מאמינים לכוהן. בתוספתא שנינו: "כל הבכורות אדם מתיר חוץ מבכור עצמו. רואה הוא קדשיו ומעשרותיו של עצמו ונשאל הוא על הטמאות ועל הטהרות של עצמו" (פ"ג הכ"ג, עמ' 53813בבבלי: "ואמר רב יהודה: אין רואין בכור ישראל אלא אם כן כהן עמו" (לו ע"ב). זו מסורת שונה במקצת מהתוספתא, ובתלמוד שם מובאים עוד סיפורים על אי המהימנות של הכוהן (בבבל האמוראית).). גם כאן בעל הבכורות הוא הכוהן, והוא נאמן על מעשרות אך לא על בכורות. גם בברייתא זו המתיר אינו מומחה אלא הבעלים, או ליתר דיוק כוהן. ממילא עולה ההשערה שבשלב הקדום היה המומחה הכוהן או נציג הכוהנים, וחז"ל פקפקו באמינותו של הכוהן הנוגע בדבר, בשלב שני פקפקו באמינותם של כלל הכוהנים שנחשדו להיות מעין "גילדה מקצועית" והעבירו את התפקיד למומחה אחר או לכלל הציבור, וכאמור בשלב שלישי נטלו את התפקיד לעצמם.
בכור שניסמת עינו שניקטעה ידו ושנישברה רגלו הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת – המשנה עוסקת במומים גלויים, ומומים כאלה אין צורך להראות למומחה ודי בבית דין שבו חברים שלושה אנשים מהקהילה (הכנסת). רבי יוסה אומר אפילו יש שם עשרים ושלשה – כדי בית דין גדול ומכובד יותר, לא ישחט אלא על פי מומחה – רבי יוסי סבור שבכל מקרה נדרש המומחה לחוות את דעתו. הסברנו את המשנה שמדובר במום גלוי בלבד, כך שלא תסתור משניות קודמות התובעות את שיפוטו של המומחה. הפירוש מצוי כבר בתוספתא: "מום שבגלוי הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת, דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר אפילו רגלו קטועה ועינו סמוייה לא ישחט אלא על פי מומחה" (פ"ג הכ"ה, עמ' 538; סנהדרין פ"א ה"ב; ספרא, אמור פרשה ז הי"א-הי"ב, צח ע"ג). ברם את המשנה עצמה אפשר להבין גם כקריאת תיגר נגד המונופול של המומחה. בכל המומים די בשלושה מבני הכנסת, והדוגמאות במשנה ננקטו כדוגמאות בלבד. פירוש התוספתא נועד אפוא לעגן את מעמדו של המומחה, והוא משקף את התקופה שבה כבר הפך המומחה למרכיב בלתי נפרד ממעמד התרת הבכור. עם זאת, עדיין יש מקום להשערה שלפנינו שלב קדום שבו טרם נקבעה סמכותו של המומחה. בפירוש זה נקטנו לעיל והצענו שבית דין כזה (מבני הכנסת ולאו דווקא כוהנים או חכמים) היה הדרך הקדומה להתרת בכור. העדפנו את הפתרון ההיסטורי מסיבה רֵאלית. כל המומים הנדונים בהמשך הם מומים גלויים. מומים פנימיים בדרך כלל אינם מומים כלל, כגון חוטם שניקב מבפנים, או שיניים פנימיות (כגון תוס', פ"ד ה"ד וה"ה, עמ' 538), וכן: " 'או נשברה רגלו', מנין לרבות שבר זנב? תלמוד לומר 'או שבור'. או יכול שאני מרבה שבר צלע? תלמוד לומר 'שבר יד, או שבר רגל', מה אילו מיוחדים שמומן בגלוי ואין חוזרים, יצא שבר צלע שאין מומו בגלוי" (ספרא, אמור פרשה ז הי"א-הי"ב, צח ע"ג), ובהמשך שם: "חיטיו החיצונות שנפגמו ושנגממו ופנימיות שנעקרו14ראו להלן פ"ו מ"ה., רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר אין בודקים מן המתאימות ולפנים אף לא המתאימות". כמו כן: "איזהו פסול? כל שהכסלים יוצאין. נשתברו רוב צלעותיו, או שהיה בו מום מבפנים אינו מום, שנאמר 'עור ופסח', מה עור ופסח המיוחדין מום שבגלוי ואין חוזר" (תוס', פ"ד ה"י, עמ' 53915וראו עוד בבלי, לט ע"א, הדורש שמום שאינו גלוי אינו מום.). אמנם מסתבר שלכלל שמום שבסתר אינו מום יש יוצאים מן הכלל16ראו אור זרוע, הלכות תמורה פ"ד ה"ח., כך למשל במשנה להלן (פ"ו מ"ה) יש מחלוקת על שיניים פנימיות שנעקרו, אך גם מום זה שאינו גלוי נקל לראותו, ואין צורך בתבונה מיוחדת לכך אלא רק בידיעה מה הם כללי המומים, ידיעה הנדרשת בכל תחום הלכתי אחר. מום הנגרם ממחלה פנימית שאינה בולטת כלפי חוץ אינו ניתן לגילוי גם על ידי מומחי הימים ההם, ממילא נותרו רק מעט מומים שאינם בגלוי. על כן הצמצום של ההלכה (בדבר שלושת בני הכנסת) למום גלוי בלבד נראה כתירוץ הרמוניסטי ובלתי רֵאלי. הפן הבלתי רֵאלי נובע מכך שהעיקרון של בדיקה על ידי מומחה חשוב היה לחכמים יותר מהגדרה רֵאלית של המומים הנידונים, זאת גם אם הכירו הכר היטב את המומים השונים.
סיפור נוסף על מומים שבסתר מופיע בתלמודים: "מהו למנות זקינים לדברים יחידים? נישמעינה מן הדא, רב מניתיה רבי להתיר נדרים ולראות כתמים. מן דדמך בעא גבי בריה מומי בכורות, אמר לו איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא. אמר רבי יוסי בירבי בון, כולא יהב ליה: לדין יחידי, ולהתיר נדרים, ולראות כתמים, ולראות מומין שבגלוי, מן דדמך בעא גבי בריה מומין שבסתר" (ירו', חגיגה פ"א ה"ח, עו ע"ג; נדרים פ"ט ה"ד, מא ע"ב). לעיל דנו בסיפור זה, ובהקשר הנוכחי יש לומר שהמימרה בתלמוד משקפת תפיסה שמום שבגלוי מותר רק על ידי חכם הממלא את תפקיד המומחה.
עוד נדגיש בהקשר זה שבמימרות שציטטנו כמה פרטים בלתי רֵאליים. כל עניין המומים שבסתר ובגלוי אינו רֵאלי. גם המינוח "שבר זנב" אינו רֵאלי. הזנב אינו נשבר, שכן הוא סחוס גמיש. אפשר שייחתך, אך לא שיישבר, אלא אם כן מדובר בעצם הזנב, אך היא מום שבסתר.
הבבלי מהלך בדרך שונה במקצת. לדעתו הדין במשנה עדיין שורר, אבל רק בחוץ לארץ, כנראה משום שלדעת התלמוד מצוות בכורות בחוץ לארץ חמורה פחות: "משום רבי יהודה נשיאה אמרי: התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת. אמר רבא: ובמומין מובהקין" (בבלי, לו ע"ב). הפירוש של מומים מובהקים, לדעת הבבלי, אינו מפורש במשנה, והוא פרשנות אמוראית בלבד. אבל בהמשך מובעת גם דעה שונה: "אמר רב חייא בר עמרם: שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם" (שם). אם כן במקום שאין מומחה, בית דין של פשוטי העם מספיק.
המונח "בני הכנסת" אינו רגיל. ממשנת זבים עולה שהכוונה לשלושה מבני העדה שאינם כוהנים, שכן שנינו: "...וכולן טהורין לבני הכנסת וטמאין לתרומה" (פ"ג מ"ב). אם כן, בני הכנסת הם בניגוד לאוכלי תרומה. כמו כן: "נשיא שמת – בתי מדרשות כולן בטילין, ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת" (בבלי, מועד קטן כב ע"ב). כאן בני הכנסת הם בני עדה בסתם (כוהנים ושאר חברי הקהילה).