לפי כתב-יד קופמן
הצורם אוזן הבכור – כדי לגרום לו מום בכוונה, הרי זה לא ישחוט עולמית דברי רבי אליעזר –מום שנגרם בכוונה אינו מהווה עילה לשחיטת הכבש, אבל רבי אליעזר קונס אותו בכך שגם אם ייפול מום אחר לא יוכל לשחוט את הבהמה. עם זאת ברור שסתם צרימה באוזן, אף שאינה מסכנת את הכבש או העז, מהווה מום, כלומר עילה לפסילת הכבש לקרבן. המשנה בחרה במום צדדי זה כדי להדגים את ההלכה משום שהוא מתאים למעשה הבא. וחכמים אומרים כשיולד לו מום אחר ישחוט עליו – מום זה אינו נחשב לעילה, אך מום אחר ייחשב כעילה, ואין כאן מרכיב קנס. הבבלי (לד ע"ב) משווה הלכה זו למי שקוצץ את סימני הנגע שהיו בו (משנה, נגעים פ"ז מ"ד). הבבלי מנסה להעמיד את המשניות השונות סביב עיקרון אחד, של הטלת קנס או אי הטלתו, ואגב כך מביא עוד עדויות למדיניות של שימוש שיטתי במרכיב הקנס כסייג. ניתן כמובן להציע חלוקה בין המקרים, ולכל נושא מאפיינים הלכתיים שונים במקצת, לפיכך יש לצפות לאי אחידות בשאלת הטלת הקנס. יתר על כן, הטלת קנס נובעת מתנאים חברתיים (הצורך לסייג ולגדור). באופן טבעי ניכרים הבדלים בין הנושאים השונים גם בתחום זה. מתוך הסיפור שבהמשך המשנה עולה שהבכורים הרועים בשטח היו מטרד לא קטן, אך נמנעו מלגעת בקודשים בכוונה.
מעשה בזכר שלרחלים זקן ושערו מדולדל – זכר עלוב, אך לא בעל מום, ראהו ק[ו]סטור אחד – "קווסטור" הוא מונח לפקיד בכיר ברומא שהיה אחראי על המשפט. במהלך הימים הפך לתואר גם לסתם קצין רומי, κυαίτωρ (קוויטור). מקור המילה בלטינית (קווסטור). אמר מה טיבו שלזה – הקצין הרומי נתקל בתופעה המוזרה, ומתוך עניין שואל עליה. אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום – מן הסתם היה קשה להסביר את ההלכה לקצין הרומי, נטל פגיום – פגיון הוא סכין קצר שכל חייל רומי נושא עמו (איור 9), וצרם באזנו – והטיל בו מום, ובא מעשה לפני חכמים והתירו – משום שהמום לא הוטל בידי יהודי בכוונה, וראה – הקצין הרומי, שהתירו והלך וצרם באוזן בכורות
אחרים – הקצין רוצה להיטיב עם הציבור היהודי ופוגע בבכורות נוספים, ואסרו – חכמים את הבכור. כיוון שראו שנפתח כאן פתח כללי להיתר קל מדי של הבכור מיהרו לגדור את הפרצה, זאת לפי העיקרון בהלכה הקודמת שמום שהוטל בכוונה אינו נחשב למום.
פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה וקשרו זנבות טלאים זה לזה – חלק מהטלאים היו בכורות, ונפסקה זנבו של אחד מהן והרי הוא בכור – בדיעבד התברר שזנבו של הבכור נתלש והרי זה מום (להלן פ"ו מ"ה), ובא מעשה לפני חכמים והתירו – שכן המום לא הוטל בכוונה. ראו – התינוקות, או ההורים שלהם, שהיתירו – חכמים את הבכור, והלכו וקשרו זנבות אחרים בכורות – מתוך תקווה שעוד בכור ייפסל בדרך זו, ואסרו – חכמים את הבכור שנתלש זנבו. זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור ושלא לדעתו מותר – הכלל מסכם את ההלכה ומנמק אותה: כל מום שנעשה מתוך כוונה או הסכמה אינו נחשב למום. בשני המקרים מדובר בפעם הראשונה באירוע תמים ולכן המום נחשב לעילה להיתר, ובפעם השנייה הוא הופך למנהג קבוע, ולכן אינו נחשב לעילה. עם זאת, אין מדובר כאן על קנס כפי שתבע רבי אליעזר. ברם ייתכן שהמקרים שבמשנה הם לדעת הכול, וגם רבי אליעזר יודה במקרים שאין הם ממש הטלת מום בכוונת זדון.
שני המקרים הדומים מלמדים על היחס למעשה לבכור. הציבור, ובעיקר הכוהנים, משתוקקים שייפול בבכור מום. הם אינם משגיחים עליו במיוחד והוא גדל כמעט פרא, עם זאת נמנעו מלפגוע בו בכוונה. ה"קנס" של רבי אליעזר, כמו גם העדות במשנה קודמת (פ"ד מ"ו), מצביעים על מקרים שבהם לא נשמרו הלכות בכור. במקרה שלנו ברור שהדין העקרוני נשמר ואנשים מחפשים דרך לעקוף את ההלכה, אבל אינם מעזים להפר אותה בגלוי (להטיל מום בכוונה), וודאי שאינם מתעלמים כליל ממצוות בכור.
עוד מלמדת המשנה שבתחום חיי היום-יום היו היחסים עם חיילי הצבא הרומי תקינים. אמנם היה מתח פוליטי, וכמובן עוינות דתית, אבל ביום-יום התנהלו החיים כתקנם, או לפחות היו מקומות וזמנים שבהם כך היה הדבר, והקצין הרומי מבין ללבם של היהודים ומכבד את חוקיהם המוזרים בעיניו.