Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Bekhorot 4:8

אגב דין החשוד על אי קיום מצוות בכורות המשנה דנה בחשודים נוספים. בניגוד לדין בכורות המופיע רק כאן, דינם של חשודים אחרים מופיע במקבילות, ובסוף הפרק יהא עלינו לבדוק האם הגישה ההלכתית לחשוד אחידה בכל הפרק, והאם היא עולה בקנה אחד עם הידוע לנו על החשודים בעבריינות הלכתית גם ממקורות הלכתיים אחרים.

לפי כתב-יד קופמן

החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פישתן – שמא הוא נזרע או נתלש בשביעית, אפילו שרק – פשתן סרוק הוא פשתן גולמי לאחר עיבוד.

פשתן

הפשתן היה אחד מענפי החקלאות החשובים בארץ ישראל, והיווה חומר גלם עיקרי של תעשיית הטקסטיל בגליל. פרובינציית יהודה-פלשתינה נודעה לתהילה בכל העולם הרומי בזכות תעשיית הטקסטיל המשגשגת שבה²⁶ספראי, הכלכלה, עמ' 155-165.. הארץ הייתה אחת מיצרניות הטקסטיל החשובות בעולם הרומי, ואריגי בית שאן וסביבתה נחשבו למעולים שבאריגי הפשתן באימפריה. הפשתן הוא גבעול שארכו 100-80 ס"מ. בגבעול סיב לבן שסביבו קליפה של תאית. את הגבעול היו תולשים בידיים ומשרים בתעלות מים למשך ימים מספר²⁷לפרטי העבודה ראו הירשברג, חיי התרבות; ספראי, פשתן.. במים התרבו חיידקים שהפרידו את החיבור שבין הסיב והתאית. מערכת התעלות מכונה הייתה "בית המשרה". לאחר הוצאת הגבעולים היו מנפצים וסורקים את הגבעול במסרק קשה כדי לקלוף את הקליפה ולהשאיר את הסיב נקי. הסיבים היו כמובן רטובים, ועל כן הניחו אותם לייבוש. בשלב שני טוו מהסיבים חוט ארוך ואותו ארגו לבגד. הגבעול שתלשו נקרא "חוסן", "חוצן" או "הוסן" (להלן פ"ב מ"א), והסיבים הנקיים נקרא "אונים" ("אונין"). את האונין הניחו לעתים באוויר חם של תנור כדי שיתייבשו (משנה, שבת פ"א מ"ט). מובן שהתנור חייב להיות חם, אבל כבוי כדי שהאונים לא יתלקחו. הבבלי מגיע למסקנה זו מטעמים הלכתיים, אך מעבר לצד ההלכתי ברור שזה גם המצב העובדתי (בבלי, שבת יח ע"ב). דומה שהבבלי מסיק כאן בדרך הבירור ההלכתי את שידע כבר מחיי המעשה. "פשתן שרק" (סרק) הוא אפוא אונים סרוקים ומוכנים לטווייה, וייתכן שהם גידולי השנה שעברה.

אבל לוקחין ממנו טוי ובגדים – המילה "בגדים" מחליפה מבחינת המבנה את המילה "אריג". במשנה הקודמת, העוסקת בבכור, הדין זהה, אלא שבמקום אריג (וקל וחומר בגדים) במשנתנו מופיעה רק המילה "בגדים". אבל אין כאן הבדל הלכתי, שכן אם לוקחים ממנו טווי ברור שלוקחים ממנו גם בגדים וגם אריג. ההבדל נובע, אפוא, לא מדקדוק הלכתי כזה או אחר, אלא מהבדל עריכה.

השוואת ההלכה בין המשניות

יש להניח שבעולם הקדום לא מכרו אריג סתם, ארגו ישר בגד ייעודי כדי לחסוך באריגה. רק מקומות ייצור המוניים ארגו אריג. ההבדל המעשי בין חשוד על שביעית לחשוד על בכור הוא גדול. לחשוד על בכור עוד בעלי חיים (כבשים), ואכן יש מקום רב לקוות שהצמר אינו מהבכור. אפילו הצמר של שנה זו אינו בא ברובו מהבכור. לאמו ודאי יש עדיין יותר צמר ממנו. אבל לחשוד על שביעית, כל הפשתן של שנה זו הוא שביעית ואסור בהנאה. אם כן, הלכה זו לגבי החשוד על השביעית דומה בתוכנה ההלכתי לדין החשוד על בכורות, אבל דין החשוד על שביעית מבטא גישה מחמירה בהרבה. הפרשנות של המשנה שפשתן הוא תוצרת השנה שעברה היא פרשנות מאוד מגמתית ומוטה. סביר שלא נוצרו עודפים משנה לשנה, והחקלאי עיבד את כל תוצרתו במשך השנה. זאת ועוד, ב"עיר", העיירה הכפרית הרגילה, ידעו אנשים, מן הסתם, איזו תוצרת יש לשכניהם. הם ידעו כמה כבשים יש לו והאם הבכור הוא בכור או לא, והאם הצמר הוא ממספר גדול של כבשים או רק מהבכור. הם גם ידעו האם אותו פלוני גידל בשנה שעברה פשתן, ואולי השנה אין לו כלל פשתן ואין סיבה אמִתית להימנע מלקנות ממנו פשתן. נמצאנו למדים שההלכה, למרות היותה חלק ממציאות חקלאית, מתעלמת מהאפשרויות לברר את הספק, "לצמצם" בלשון הבבלי (ראו פירושנו לעיל פ"א מ"ד; פ"ב מ"ז). ואכן בדרך כלל המשנה (וההלכה בכלל) מתעלמות מהשיקולים המקומיים. זה תפקידו של הדיין המקומי, לפעול כמלוא הבנתו. החוק הוא כללי ואחיד, לכל מקרה הדין הכללי שלו. מסתבר שהם ציפו מהחכם המקומי לפעול לבירור הנקודתי, אבל לא פירטו את הדבר. זו אפוא דרכה של ההלכה הכתובה, ואין להסיק מכך מסקנות נוספות. רק לעתים רחוקות חכם מציע לברר את מרב הפרטים המקומיים (הנקודתיים), כמו במשניות שאליהן רמזנו.