לפי כתב-יד קופמן
הנוטל שכרו לדין דיניו בטילים – הניסוח מגיב על תופעה ואינו מסתפק בעצם הכלל. הכלל הוא שלא ייקח אדם שכר עבור שירותו כדיין, אבל המשנה מניחה שתופעה זו מתחוללת ומגיבה עליה, שדיין כזה פסקיו בטלים. כפי שהסברנו בנספח למסכת פאה סביר יותר שהמשנה עוסקת בדיין העירוני, ולא בחכם, שהרי אם היה מדובר בחכם הייתה המשנה מתנסחת בצורה כללית יותר, שאין לקחת שכר עבור דיינות. עם זאת, התלמוד הבבלי (כט ע"ב) כבר הבין שמדובר בחכם, וקשר את המשנה לאיסור הכללי ללמוד בשכר. פירוש התלמוד אינו מקרי, הוא מבטא את העלייה בכוחם של חכמים ובהצלחתם למקם את עצמם בעמדה זו של הוראת הלכה לציבור. ההסבר משקף גם את רצונם של חכמים למצב את עצמם בעמדה זו. יש כאן אפוא תיאור מציאות ברוח החזון של חכמים, שאי אפשר לדעת עד כמה התגשם בפועל. להעיד עידותו בטילה – המדובר בעד מזדמן, אך בעיקר באדם שהתבקש לחתום כעד על שטר23אם יזכנו החונן לאדם דעת נעמוד על כך בהרחבה בפירושנו לסנהדרין פ"ג מ"ה.. להזות ולקדש – כוהן המקבל שכר עבור עבודתו, מימיו מי מערה – סתם מים. מי מערה פסולים מלשמש כמי חטאת, שכן נדרשים מים חיים. ואפרו – אפר פרה אדומה, אפר מיקלה – סתם אפר קלוי. אם היה כהן – שהיזה מי חטאת, מטמהו מתרומתו – מזה מי החטאת נטמא ואינו יכול לאכול תרומה עד הערב, לפיכך נגרם לו גם נזק כלכלי. ומאכילו ומשקו וסכו – מי שעליו היזה הכוהן רשאי, או חייב, לפצותו על הנזק, כלומר להאכילו בחולין. לכוהן יש שפע תרומה, אך חולין עליו לקנות בשוק. ואם היה זקן – וצריך ללכת למקום הדין או למקום ההזיה, מרכיבו על החמור – מקבל השירות חייב בדמי ההובלה. ונותן לו שכרו כפועל – בעל התפקיד מקבל אפוא תשלום, אך תשלום צנוע. הרישא סותרת את הסיפא. הרי למעשה נוצרת כאן מערכת של תשלום לדיין, ועוד יותר לכוהן, עבור עבודתו. המשנה משקפת אפוא אידֵאל וגם מציגה את הדרכים לעקוף את הרעיון הדתי של שירות בהתנדבות. ייתכן שהמשנה מלמדת על מערכת מסודרת של תשלום לכוהנים על עבודת הקודש, תשלום שחכמים רצו למנוע אותו מסיבות דתיות או גם חברתיות.
בתוספתא מופיעה אותה תפיסה בשינוי סגנון: "החשוד להיות נוטל שכרו ודן, שכרו ומעיד, כל הדינין שדן וכל עדיות שהעיד הרי אלו בטלין. אבל נותן לדיין שכר דינו ולעד שכר עדתו אף על פי שאמרו כשר לדיין שיטול שכר ולעד שיטול שכר עדתו" (פ"ג ה"ח, עמ' 537)24וכן בהמשך שם ה"ט, לגבי הכוהן. . אין כאן דיון בכוהנים, ואין כאן התפתחות כרונולוגית אלא תפיסה שלמה ומעוצבת. אם אכן המשנה אינה עוסקת בתלמידי חכמים, הרי שהיא ממעטת מאוד בכוחם של המומחים. מצד אחד היא מחזקת את סמכותם ומערערת את מעמדם של סתם מביני דבר שאינם "מומחים", ומצד שני היא נמנעת מלהפוך את המומחים למקבלי שכר. ברם המשך המשנה מלמד שבפועל היו מומחים שקיבלו שכר ישיר או עקיף, ולמעשה ההלכה מכירה בכך בדיעבד (ובמקרה של איילה מיבנה היא מכירה בכך גם מלכתחילה). ההלכה האוסרת על הכוהנים לקבל שכר עבור מלאכות קודש ממעטת גם את היתרונות הכלכליים והחברתיים של הכוהנים, זאת מתוך ההנחה שסתם הזיה היא בכוהנים25ראו על כך במבוא למסכת פרה. .
מי מערה אינם מים מסתם מערה אלא מ'בערה' חמי הגפרית שבעבר הירדן. כלומר מים מסריחים שאינם טובים אפילו לשתיה (איור 6).