לפי כתב-יד קופמן
השוחט את הבכור ומראהו את מומו – לאחר השחיטה (בדיעבד) הוא מבקש חוות דעת נוספת. לא נאמר למי הוא מראה, אך ברור שהוא חייב לקבל אישור ממישהו על ההחלטה שבבכור נפל מום. כאמור במבוא המשנה רומזת לחובה להראות את המום למומחה, רבי יהודה מתיר – אף על פי שהמומחה אישר את ההחלטה רק בדיעבד. רבי מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור – באכילה. אמנם המום קיים, אך אישורו של המומחה נחוץ מלכתחילה. כן שנינו: "בכור שנפל לבור, רבי יהודה אומר ירד מומחה ויראה, אם יש בו מום יעלה וישחוט, ואם לאו לא ישחוט..." (משנה, ביצה פ"ג מ"ד). המשנה עוסקת בשאלה האם בשר הבכור נחשב ל"מוכן", ורבי יהודה מתיר. אך אגב כך אנו שומעים שגם לדעתו של רבי יהודה מלכתחילה נדרש האישור של המומחה, אבל בדיעבד הוא מתיר למומחה לחוות את דעתו לאחר השחיטה.
המחלוקת חוזרת בתוספתא, אך שם אין היא נסובה על עצם מעמדו של המומחה, וחיוניותו, אלא על בעיות "טכניות": "השוחט את הבכור בחזקת בעל מום, ונמצא תמים. מומין שבעין אין מבקרין אותן, מפני שמשתנין לאחר מיתה, ושבגוף מבקרין אותן, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר אף שבגוף אין מבקרין אלא הרי זה יקבר" (פ"ג ה"ו, עמ' 537). התוספתא מניחה שלאחר השחיטה הבכור נבדק בשנית. הרי ראיית המומחה היא חיצונית בלבד, ובאופן טבעי לאחר השחיטה וניתוח האברים רואים האם הייתה הערכת ה"מומחה" נכונה. לדעת רבי מאיר ניתן לבדוק מומי גוף ולהעריך האם ההחלטה הייתה נכונה. מדבריו משמע שבעצם בדיקת המומחה לפני השחיטה היא רק הערכה והבדיקה העיקרית היא לאחר השחיטה, אבל מומים בעין משתנים, ואין להסתמך על הבדיקות שנעשו לאחר השחיטה. רבי יהודה דורש שלא להסתמך כלל על בדיקות שלאחר המוות, שכן תנאי המוות והשחיטה משנים את מצב הבהמה. ההלכה אינה מצטמצמת בבכור אלא בכל מעשה שחיטה כלשהו. אפשר שבאמת נימוקו של רבי יהודה הוא רפואי; אם אכן בתחום זה אנו עוסקים הרי שכל ההלכה קשה. האומנם המוות משנה את מצב הגוף? אדרבה, המוות מפסיק את כל התהליכים הביולוגיים ומאפשר בדיקה שאמינותה עולה בהרבה על הבדיקות שלפני השחיטה. לפיכך נראה לנו שרבי יהודה שבתוספתא חותר לקבע את מעמד המומחה. לדעתו ההחלטות המוקדמות לא רק שהן תקפות, אלא שהן מוגנות מפני ביקורת. כך נמנעת ביקורת בדיעבד על החלטות המומחה, וסמכותו נותרת ללא ערעור לא רק בתחום הפורמלי אלא גם (בעיקר) בתחום החברתי. רבי מאיר מתיר את הבדיקה בדיעבד (לאחר המוות). אמנם יש בכך סיכון, שאם יתברר שהמום אינו רציני הבשר ייקבר, אבל לדעתו הבדיקה הזו בוודאי אמינה יותר מבדיקה לפני המוות. כך גם מתברר מהי הטעות שעליה המשנה מדברת. המומחה העריך את אשר העריך, ולאחר השחיטה ברור שטעה וגרם נזק. רבי מאיר בתוספתא אינו עוסק בתשלום על הנזק, בכך עוסקת המשנה הבאה, אבל לפחות בתחום החברתי המומחה חשוף לביקורת מצד ציבור לקוחותיו. באופן טבעי גם "מומחיותו" נקבעת לפי הציבור הרואה את הערכותיו המקדימות, ובוחן אותן במבחן המציאות. לפי התוספתא מעמדו של המומחה בהחלט שונה מכפי שעולה מן המשנה.
זאת ועוד. לפי רבי מאיר בדיקת המומחה בעצם אינה צורך דתי אלא הגנה חלקית ומצומצמת על הציבור שלא תישחט בהמה לשווא, בטרם זמנה. אבל אם לא עשה כן אין הוא נענש, אלא שהסתכן בכך ששחט לשווא. במקביל גם צמצום הסיכון אינו מלא, שכן אם המומחה טעה, ובבדיקה שלאחר השחיטה התברר שהמום עובר, הבהמה אסורה באכילה. כאמור, השאלה מי משלם את הנזק אינה נדונה כאן.
העמדות של החכמים בתוספתא הפוכות מאלו שבמשנה. במשנה רבי מאיר מגן על המומחה, ובתוספתא זו עמדתו של רבי יהודה. ואכן, בבבלי (כז ע"ב - כח ע"א) עמדות התנאים הפוכות. הבבלי גם רואה בתוספתא השלמה למשנה, בניגוד לקריאה שהצענו שבה מתחדד ההבדל בין יחסה של המשנה למומחה ולמומחיותו, וליחסה של התוספתא לכך.
אנו מעזים לקבוע שהתוספתא משקפת את המציאות שבה החלטות המומחה חשופות לביקורת חברתית עזה ונוקבת. החלטה שגויה מעוררת תרעומת רבה, הרבה מעבר לערכה הכספי. במציאות שבה דין בכור מתקיים ההלכה של רבי מאיר היא מציאות הכרחית, שאליה מצטרפת התביעה שמי שפסק בטעות ישלם את הנזק. הכבוד מביא עמו אחריות כספית, אלא אם כן קיבל מינוי פורמלי המגן עליו מפני שגיאות מקצועיות. המשנה הקובעת שכל הבדיקות הן רק לכתחילה (לפני השחיטה) היא הלכה תאורטית שבמציאות חקלאית היא כמעט בלתי אפשרית. אי אפשר שחקלאים ישחיתו את רכושם כאשר התברר להם שההחלטה הקודמת הייתה בלתי מבוססת. כבר הערנו לעיל שהמשנה משקפת הכרה פחות אינטימית של חיי עדר, וגם במקרה זה הגישה במשנה היא יותר תאורטית, והתוספתא מעלה מציאות שכמעט אין להימנע ממנה.
משנתנו היא הראשונה במסכת המזכירה את ה"מומחה", ואת הבדיקה "על פי מומחה", ועלינו להרחיב בהסבר התופעה. חלק גדול מהעדויות לה מנויות להלן.
הלכה זו יוצאת דופן בעולם ההלכה הקדומה. בדרך כלל אדם מחליט על דרכו, והוא פונה בשאלה רק אם אינו יודע את ההלכה או מתחבט ביישומה. כך, למשל, במשנה הקודמת. האדם מחליט האם מותר לו לשחוט את בהמתו, וכיצד יעביר את חלקיה לביתו. הוא אמור לדעת את ההלכה ולהחליט אם לציית לה או לא. ההלכה מופנית אל המאמין המבצע את ההלכה. אם אין הוא יודע כיצד לנהוג הוא רשאי לפנות לחכם כדי שינחה אותו וייעץ לו; ייתכן אפילו שחכמים רצו שישאלו אותם ויבקשו את הדרכתם, אך אין זו חובה לשאול, ומי שאינו שואל לא עבר עברה. לא כן בראיית מום. כאן החכם או המומחה חייב לראות את המום ולאשר את שחיטת הבהמה. ראיית המום, אפוא, אינה רק בירור של המצב אלא מעמד דתי בפני עצמו. במקביל היא גם מעין בירור משפטי בין האדם למקדש, שאדם אינו יכול לבצעו לבד אלא חייב להביאו לבית הדין (בבלי, ברכות לא ע"א ומקבילות). מבחינה פורמלית הדבר נובע מכך שהבהמה שייכת למקדש, והפקעת רכוש המקדש אינה יכולה להיעשות בידי הבעלים שהוא בבחינת נוגע בדבר. ברם מובן שזהו רק הפן הפורמלי של ההכרעה, והפן החברתי-דתי מהותי הרבה יותר. זה אחד הצעדים הראשונים שיצרו וקיבעו את מעמדה של ההנהגה הרבנית. החכם אינו רק נותן "שירות" כמענה לבקשה של השואל, אלא יש לו מעין מונופול על תפקיד חברתי5ראו על כך בהרחבה בפירושנו לתרומות פ"ח מ"א, וראו ספראי וספראי, תפקידי ציבור.. גם אם בעל הבית יודע את ההלכה הוא מנוע מלנהוג בדיני שמים אלו לפי שיקול דעתו, אלא עליו לפנות למומחה. החכם המומחה הופך מרכיב הכרחי בסדר היום ובלעדיו אי אפשר לנהל חיי יום יום של אדם דתי, כשם שבימינו הרב עורך את טקס הנישואין, ואם ייערך טקס לפי כל כללי ודקדוקי ההלכה אך שלא על ידי רב, אין הוא טקס כשר. כך גם הכוהן הבודק נגעי צרעת ממלא תפקיד דומה. אדם נטמא כאשר מתגלים סימני המחלה, אך עד שהכוהן החליט על כך אין הוא טמא, גם אם סימני הטומאה נראים לעין כול. ההיטהרות נובעת כמובן מכך שהמצורע החלים מצרעתו, אבל הכוהן הוא המחליט על כך, וללא החלטתו החולה עדיין טמא. הוא הדין בנגעי בתים. כל זאת בניגוד לטומאה רגילה שאין היא תלויה בהחלטת הכוהן אלא במעשה שנעשה. במקרה זה הבכור הוא קודש, ולכן נדרשת חוות דעת חיצונית להוציאו מחזקת הקודש. ברם מובן שזהו רק הפן הפורמלי של ההכרעה, הפן החברתי-דתי מהותי הרבה יותר. החכם הוא מרכיב הכרחי בסדר היום, בלעדיו אי אפשר לנהל חיי יום יום של אדם דתי. אישור מומו של הבכור הפך למעמד בפני עצמו.
על מקומה של בדיקת הבכורות קיימת מחלוקת תנאים מדור אושא: "בכור שנפל לבור, רבי יהודה אומר ירד מומחה ויראה, אם יש בו מום יעלה וישחוט, ואם לאו לא ישחוט. רבי שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מבעוד יום אין זה מן המוכן" (משנה, ביצה פ"ג מ"ד). לדעת רבי שמעון בדיקת המומחה חייבת להיערך מבעוד יום, ומה שמומחה לא בדק אינו "מן המוכן", גם אם הבהמה אכן בעלת מום. הבדיקה היא אפוא מרכיב שגרתי לפני השחיטה, ואילו לדעת רבי יהודה הבדיקה היא תפקודית בלבד. כשרוצים לשחוט יש לבדוק.
במשנתנו מופיע פן אחר של חיזוקו של מעמד הבדיקה. לפי רבי מאיר הבדיקה היא מעמד חיוני; לא עצם המום גורם לשחיטה אלא חוות דעת המומחה, כעין הפסיקה של הכוהן שפלוני נגוע. ונדגיש שנית: אדם טמא מרגע שנגע בטומאה. לעתים נדרש החכם לחוות את דעתו ולקבוע את ההלכה, אבל הטומאה קיימת מרגע הימצאה ולא מרגע הכרזת החכם. בנגע – הנגע עצמו אינו מטמא עד הכרזת הכוהן, וכן לפי דעתו של רבי מאיר המום אינו מתיר את הבכור, אלא הכרזת הכוהן מתירה אותו. רבי יהודה מסכים עם דעה זו, אך מאפשר הכרזה לאחר השחיטה, ורבי שמעון דורש שההכרזה תהיה ערב יום טוב, בבחינת הכנה.
לפי משנתנו ומשנת ביצה הבודק הוא ה"מומחה". מינוח זה עמום ומותיר על כנה את השאלה מיהו המומחה.
המשנה להלן קובעת: "הנוטל שכרו להיות רואה בכורת אין שוחטין על פיו, אלא אם כן היה מומחה כאיילה ביבנה, שהיתירו לו חכמים להיות נוטל ארבעה אסרות בבהמה דקה, וששה בגסה, בין תמים בין בעל מום" (מ"ה). איילה הוא שמו של אדם שהיה ה"מומחה" ביבנה, ונטל שכר תמורת עבודתו. עושה רושם שהוא אינו חכם, שכן אין הוא נושא את התואר "רבי", אבל "חכמים" מציגים את עצמם כמי שקצבו את שכרו. אגב, לחכם רגיל אסור ליטול שכר על עבודתו-הוראתו, וזו ראיה נוספת לכך שאיילה לא היה ממעמד החכמים. עם זאת נראה שהיה מקורב לשכבת החכמים, אך לא "רבי".
במקביל ניתנת הסמכות להתרת הבכור, במומים ברורים, לשלושה מ"בני הכנסת" (להלן פ"ה מ"ה). רבי יהודה נשיאה חוזר על הלכה זו, והבבלי מגבילה למומים מובהקים בלבד (לו ע"ב).
עם זאת, עריכת המשנה יוצרת את הרושם שהמומחה בודק הבכורות הוא דיין רגיל, ודיניו כדינו של כל דיין6למשל המשנה להלן לעומת מ"ו, וכן תוס', פ"ג ה"ז ואילך, עמ' 537, ועוד. . חכמים פוסקים הלכות בדיני בכורות, והם המחליטים על התרתו לשחיטה. רוב העדויות עוסקות כמובן בפסיקה עקרונית, ברם מופיעים גם סיפורים על הכרעות פרטיות הלכה למעשה (כגון להלן במשנה הבאה), בבחינת "ובא מעשה לפני חכמים והתירו"7להלן פ"ה מ"ג. מבין המקרים שהובאו לפני חכמים, שתי פעמים הם התירו ופעם אחת אסרו. מובן שניתן להסביר ולטעון שחכמים לא עסקו במתן תשובות למקרים בודדים אלא עסקו בשאלה באופן עקרוני וכללי בלבד, ואילו הכוהן המומחה פעל כמבצע של ההלכה העקרונית ובדברו היה תלוי הביצוע המעשי והיישום של הכלל העקרוני.. פסיקה אחת כזאת הייתה עילה לוויכוח נוקב בין רבי יהושע לבין רבן גמליאל, הנשיא של דור יבנה (בבלי, לו ע"א)8למעשה זה אין מקבילה ארץ-ישראלית. אלון (מחקרים א) סבר שתגובתו התקיפה של רבן גמליאל נבעה מכך שראיית מומי בכורות הייתה מונופול של בית הנשיא. דומה שאין לכך ראיות, והדבר אף אינו סביר: וכי יכול הנשיא להשגיח על כל מומי הבכורות? . ההקשר של המשנה הבאה מצביע על כך שהחכם רואה את הבכורות, ורבי טרפון הוא דוגמה לכך. עוד נעשה כאן שימוש במונח "מומחה לבית דין" שאמנם אינו חבר בית הדין, אך פועל מטעמו.
כפי שראינו במבוא למסכת נדרים, לעתים התפקיד החברתי (שם מדובר בהתרת נדרים) לא היה בידי החכם דווקא, אך סיפורי התנאים (או האמוראים) מעידים שחכמים ראו את עצמם כראויים למלא תפקיד הוראתי זה, ושאפו להתקבל בציבור כבעלי המונופול על יכולת זו. במקביל ראו חכמים בכוהנים נוגעים בדבר, וממילא עדותם ופסיקתם פסולה9עבדי כוהנים פסולים לעדות. ראו להלן פ"ה מ"ד, ובמשנה ה שם הכוהן נאמן להעיד על החלטת החכם. במשנה ד בפרקנו רבי טרפון אוסר בשר בהמה, ברם אין מדובר שם בבכור אלא בשחיטה רגילה.. כמו כן אנו שומעים על אפשרות שהבכור יישחט "על פי שלשה בני הכנסת", כלומר שלושה מבני העדה. המדובר במום גלוי, ורבי יוסי טוען שגם כאן רק "מומחה" רשאי להתיר בכורות (להלן פ"ה מ"ה; תוס', פ"ג הכ"ד, עמ' 538). כפי שראינו במקום אחר10ספראי וספראי, תפקידי ציבור. זו מדיניות ברורה של עילית התובעת את התפקיד ההוראתי לעצמה, ובמקביל שוללת אותו מאחרים (ובכך רוכשת מעין מונופול על התפקיד). עד שהתפקיד ייפול לידם הם מעניקים אותו לגורמים אנונימיים ("מומחה"), אך לא לכוהן, ובמקביל גם מבזרים אותו בין כל בני העדה. מדיניות כללית ומקובלת זו (בקרב שכבות העילית בכלל) היא זו המופיעה גם כאן.
לעומת כל זאת, במקורות האמוראיים ברור שהמומחה הוא חכם לכל דבר: "תא שמע, דתניא: בכור בזמן הזה, עד שלא נראה להראותו לחכם – רשאי לקיימו שתים ושלש שנים; ומשנראה להראותו לחכם..." (בבלי, כח ע"א). כאן כבר תפקיד החכם ברור. לפי הסיפור התלמודי רב ירד לבבל וזכה לסמיכה חלקית, וייתכן שאחד ממרכיביה היה התרת בכורות: "מהו למנות זקינים לדברים יחידים? נישמעינה מן הדא, רב מניתיה רבי להתיר נדרים ולראות כתמים. מן דדמך בעא גבי בריה11כאשר מת רבי ביקש מבנו... מומי בכורות, אמר לו איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא. אמר רבי יוסי בירבי בון, כולא יהב ליה: לדין יחידי, ולהתיר נדרים, ולראות כתמים, ולראות מומין שבגלוי, מן דדמך בעא גבי בריה מומין שבסתר12עד כאן סוף הציטוט של השאלה." (ירו', חגיגה פ"א ה"ח, עו ע"ג; נדרים פ"ט ה"ד, מא ע"ב)13בביאור המסורת, ובמשתמע ממנה, עסקנו במבוא.. קשה להכריע האם זו מסורת אמוראית או שהיא חוזרת לסוף ימי התנאים, על כל פנים התרת בכורות כבר הופכת ל"מונופול" של חכם סמוך. כפי שנראה להלן כל עניין המומים שבסתר הוא מעורפל, וספק אם הוא רֵאלי.
אם כן, התהליך ברור למדי. בימי הבית היו מן הסתם הכוהנים רואי המומים, שהרי הבכורות היו שלהם. בתחילת תקופת התנאים (דור יבנה) הועבר התפקיד למומחה ניטרלי "אזרחי", שאולי היה כוהן במוצאו, מקורב לשכבת החכמים אך לא חכם, אבל תפקידו ושכרו אורגנו על ידי בית הדין של חכמים. בשלב שני הוקצב שכרו על ידי בית הדין, והוא אף מונה על ידו. בשלב שלישי עברה ההכרעה גם לבית דין של הדיוטות, כמעין מקבילה למומחה היחיד, ובשלב הרביעי חזרה לידי המומחה, אך מעתה הוא החכם עצמו. במקביל לשלב השני הפכה ההתרה למעמד דתי כשלעצמו, והמומחה הפך למרכיב מהותי במעמד הציבורי.