לפי כתב-יד קופמן
נולד לו מום בתוך שנתו רשיי – כך בכתבי היד הקדומים, אבל בדפוס ראשון: "מותר". אין בין "רשאי" ל"מותר" אלא הבדל סגנון ועריכה. לקיימו כל שנים עשר חדש – מאז שנפל (התגלה) בו המום, לאחר שנים עשר חודש אינו רשיי לקיימו אלא עד שלשים יום – שנה היא שנה ועוד שלושים יום. התוספתא משלימה את ההלכה ומפרשת שמדובר בזמן הזה: "בכור תם בזמן הזה רשאי לקיימו שתים ושלש שנים עד שלא הראהו למומחה, משהראהו למומחה: נולד בו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש. לאחר שנים עשר חודש, אין רשאי לקיימו שלשים יום" (פ"ג ה"ב, עמ' 537). בכור בזמן הזה מחכה עד שייפול בו מום, ואפילו אחר כמה שנים, אבל משנפל בו מום והראהו למומחה חייב לתת אותו לכוהן והכוהן יאכלהו תוך שנה. אבל התוספתא מוסיפה ששנה היא שנה ועוד שלושים יום, מעין זמן נוסף להתארגנות. זו עמדתו השיטתית של רבי אליעזר, שכל שנה היא בתוספת שלושים יום (תוס', פרה פ"א ה"א, עמ' 631). מהמקבילה בבבלי (ראש השנה י ע"א) משמע שסתם התוספתא היא עמדת רבי מאיר, שגם מסכים לחלוקה של רבי שמעון בספרא, ובמקביל לה עמדתו של רבי אליעזר בדבר תוספת שלושים יום, שהיא עמדה מובהקת ועקבית של רבי אליעזר וחוזרת גם לעניין ערכין – שנה היא תמיד שלושים יום אחרי תום המניין הנקוב2ראו משנה, ערכין פ"ד מ"ד; פ"ט מ"א, ופירושנו לה. , וכן לעניין גיל איילונית וסריס: "רבי יוסי בן כיפר אמר משום רבי אלעזר, שנת עשרים שנכנסו הימנה שלשים יום מונין אותה שנה שלמה. הורה רבי בלוד על תינוקות בת שמונה עשרה3זאת כמאן דאמר שאיילונית היא בת שמונה עשרה. ראו פירושנו לנידה פ"ה מ"ז. שנכנסה הימנה שלשים יום, שתהא כתינוקת בת שמונה עשרה ויום אחד לכל דבר" (תוס', נידה פ"ו ה"ג, עמ' 647; בבלי, שם מז ע"ב).
המינוח "שתיים ושלש" בתוספתא אינו בא למעט; גם אם הכבש מזקין יותר, אין לפגוע בו עד שייפול בו מום. אלא שהתוספתא בניסוחה משקפת חברה שבה בשר טלאים נאכל עד שנה, והשהיה של שנתיים כבר נחשבת תקופה ארוכה. ואכן כבשים או פרים נאכלים או כשהם צעירים ובשרם רך (והוצאות הגידול מעטות), או שמשהים אותם לצמר ולעבודה (שוורים) עד שיזקינו, ונאכלים רק לאחר שהפכו לחסרי ערך כלכלי. מהבכור אסור ליהנות, וברור שתקוותו של הכוהן היא שייפול בו מום מהר ככל האפשר, כדי שבשרו יהיה רך.
מן הראוי להדגיש שהמשנה אינה מזכירה את המומחה אלא את המום. תפקיד המומחה לזהות ולאשר את המום, אבל הוא אינו מרכיב בפני עצמו. התוספתא מדגישה את תפקיד המומחה, ועסקנו בכך במבוא. עדויות נוספות למעמדו של המומחה תידונה במשנה הבאה ולהלן (פ"ה מ"ד).
התלמודים מדגישים שאמנם חייבים להקריב ולאכול את הבכור תוך שנה, אבל אם דחו את הדבר אין הוא נפסל (ירו', ראש השנה פ"א ה"א, נו ע"ג; בבלי, תמורה כא ע"ב). אין להלכה זו בסיס במקורות התנאיים עצמם4בספרי דברים, קכה, עמ' 184, מופיעה מסקנה זו לגבי זמן אכילת הקרבן (שני ימים ולילה), שאם התאחר לשנה הבאה אינו נפסל (אף על פי שהיום השני של ראש השנה חל למעשה בשנה הבאה). ייתכן שזה הבסיס למסקנות האמוראיות בנושא..