לפי כתב-יד קופמן
עד כמה ישראל חייבין להיטפל בבכור– את הבכור של בהמה דקה (כבש, עז) יש לתת לכוהן. השאלה של המשנה מובנת רק על בסיס ההנחה שהתנא יודע שיש הגבלת זמן מזערית ומרבית לעיכוב נתינת הכבש. בדרך כלל ניסוח כזה בא לאחר קביעת הכלל, שאין לתת את הכבש מיד לכוהן. האינטרס של הבעל הוא לתת את הוולד בן יומו לכוהן, וכך לחסוך את עלות הטיפול בו. מכאן שהדיון הוא בזמן המינימלי שבו צריך הבעלים לטפל בוולד השייך לכוהן, ועל קביעה כזאת מתאים שיבוא ההמשך שיקבע את שיעור ההמתנה. בבהמה דקה שלשים יום – כפשוטה המשנה מתפרשת על בסיס ההנחה שמטילים על ישראל לטפל בוולד הקטן. אמנם מבחינתו הטיפול הוא בזבוז, שהרי לא הוא ייהנה ממנו, אך חייבו אותו לטפל בבכור שלושים יום לפחות. ובגסה – פרה, חמשים יום – בוולד פרה הטיפול מועט יותר. אמנם הטרחה מעטה, אך ההפסד רב יותר. הבכור יונק וכך נמנעת מהבעלים האפשרות ליהנות מחלב אם. חלב הפרה רב הרבה יותר, כך שההפסד בשל קיום העגל רב יותר מאשר ההפסד בגידול טלא או גדי. רבי יוסי אומר בדקה שלשה חדשים – רבי יוסי חולק בבהמה דקה. בתוספתא מוסבר: "רבי יוסי אומר בדקה שלשה חדשים מפני שטיפולה מרובה" (פ"ג ה"א, עמ' 537; בבלי, כו ע"ב). אם כן, רבי יוסי מקל על הכוהן.
אמר לו כהן בתוך [ה]זמן זה – בתוך שלושים הימים של בהמה דקה. משפט זה אינו המשך דברי רבי יוסי, אלא הוא דעת הכול. תנהו לי – הכוהן מוכן ליטול עליו את דמי הטיפול, וכמובן בכך גם להעניק לבעלים את האפשרות ליהנות מחלב האם. בזמן הבית העלה הכוהן את הבכור לירושלים והקריבו שם כשלמים. כדאי לו להקדים את קבלת הבכור כך שיתאים לזמן עליייתו לירושלים (במועד העבודה של המשמרת שלו?). לאחר החורבן הלכה זו לכאורה מיותרת: הרי הכוהן ימתין עד שייפול בבכור מום וייפסל לקרבן (ירעה עד שיסתאב), על כן מדוע יתנדב לקבל את הבכור לפני הזמן? הרמב"ם רמז להסבר האפשרי: הכוהן רוצה לשכנע את הישראל לתת את הבכור דווקא לו. הרמב"ם מדגיש את הפן הדתי: "כדי להקל על בני אדם נתינת המתנות". אנו מעדיפים להדגיש את הפן החברתי. הכוהן בעצם משלם מעט לבעל הבכור כדי שהוא יקבל ממנו את הבכור. בין הכוהנים מתפתחת תחרות מי יקבל את הבכורות, ובאופן טבעי נוטים בני אדם בתנאים אלו לערוך עסקאות, וחכמים מתנגדים לעסקאות אלו. מובן שהיתר להסדרים כאלה עלול להתפתח למצב שבו הכוהן משלם עבור המתנות המגיעות לו בזכות. הרי זה לא יתנו לו – אין כאן חשד בכוהן, אלא התנגדות להסדרים הממעטים את טובת ההנאה של הכוהן. ההלכה מגִנה על הכוהן מפני לחץ להסדרים העוקפים את חובת בכורות (בבלי, כו ע"ב)1ראו תוס', דמאי פ"ה ה"כ.. אם היה בעל מום אמר לו תנהו לי שאוכלנו מותר – הכוהן רוצה לאכול את העגל או את הטלה עכשיו, ואין סיבה להימנע מלתת לו את האפשרות ליהנות ממנו כבר עתה. כאן החשש להסדר הממעט בערך הבכור אינו מתאים. בשעת המקדש אם היה תמים אמר לו תן לי שאקריבנו מותר – הכוהן רוצה בבכור עכשיו כדי שיוכל לקחת את הבכור עמו בעלייתו לרגל למקדש. הבכור נאכל שנה בשנה – אין לדחות את אכילת הבכור לשנה הבאה. בכך נקבעה גם חובת הזמן המרבי שישראל רשאי להחזיק בבכור – עד שנה. תוך שנה על הבכור להיות מוקרב. בין תמים – ואז הוא עולה כקרבן של הכוהן, בין בעל מום – שהכוהן רשאי לאכלו, שנאמר לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה – דברים טו כ.
מצד שני גם שנינו: "אין רואין את הבכורות לישראל, ואם אמר לו כהן שלחני אצלך או שירש אבי אמו כהן רואין" (תוס', פ"ג הכ"א, עמ' 538). אין רואים את המומים כשהבהמה ברשות ישראל, אלא עליו להעביר קודם את הבהמה לכוהן. גם הלכה זו יש להסביר על הרקע החברתי. כאשר הבהמה בעלת מום ערכה גבוה יותר, וממילא הכוהן "חייב" יותר לישראל, לפחות במישור החברתי. על כן שואפים חכמים למצב שבו נתינת הבכור שווה עדיין פחות, ומחירו של הבכור יעלה רק ברשות הכוהן.
הסיומת של המשנה מוכיחה שמדובר על בכור בזמן הבית, וכן פירשו סיעת ראשונים. רש"י פירש בזמן הזה, משום שבזמן הבית המועד הקובע הוא זמן העלאתו של הבכור למקדש, והעלאה למקדש אינה מופיעה במשנה. הרי במקרה שהכוהן עולה למקדש (לעבודתו התורנית) שבועיים לאחר הלידה, האם אין לו זכות לקבל את הטלא הצעיר קודם?
כפי שהערנו במבוא כל המשנה משקפת את השאלות הנוגעות לבכור בזמן הזה. יחד עם זאת, הלכות רבות מדברות כאילו בית המקדש קיים. כך, למשל, כל מסכתות מועד, זבחים, כריתות וכיוצא באלו. מצד שני, המשך הפרק עוסק במומחה שהחל לפעול רק לאחר ימי הבית, על כן אין לקבוע את יעדיה של המשנה לפי ההקשר. הלכות תאורטיות (החלות בזמן שבית המקדש קיים) מעורבות בהלכות של הזמן הזה, ומשנה זו עשויה לחול על שני הזמנים כאחד.