לפי כתב-יד קופמן
רבי יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיס – במקבילות ובחלק מעדי הנוסח: "בקופיץ". הקופיץ משמש לשחיטת פטר חמור שלא נפדה. מכן ומכן ותולש את השער – העורף מכין את מקום העריפה. מלשון המשנה לא ברור האם זו חובה, כלומר העורף צריך להכין את מקום העריפה כדי שהעריפה תתבצע בצורה "חלקה", או שמא הוא רשאי לעשות כן. ובלבד שלא יזיזנו ממקומו – למשנה ברור שאין להזיז את הבכור או את השֵׂער, אך הנימוק לכך אינו מופיע. הבבלי (כד ע"ב) מזכה את משנתנו בדיון תלמודי סדור על שחיטת בהמה ביום טוב. כלומר שחיטה מותרת, אך לא הזזת השער. לדעתו הבעיה היא שהמזיז מהווה מעין גוזז ומותר לתלוש מעט שער לסמן את מקום השחיטה (והעריפה), אך לא לגזוז, משום שאין גוזזים ביום טוב. כך גם אין לגזוז שער חמור בכור, שכן הוא אסור בהנאה. אפשר להבין את האיסור ביום טוב גם ללא גזיזה, אלא שהזזה היא דרך חולין. אבל ברור שלדעת הבבלי מדובר בהזזת השער, והזזה משמעה גזיזה. הקושי הוא שהזזה איננה גזיזה, אדרבה, תלישה מותרת והזזה שאין בה תלישה ואין בה גזיזה אסורה? אמנם הבבלי מסביר שהתולש אין בו משום גוזז (כד ע"א), אבל מניין שהמזיז יש בו משום גוזז? גם ההנחה שהתולש אין בו משום גוזז לפחות שנויה במחלוקת. בבבלי, שבת עד ע"ב, נקבע בפשטות שהתולש אסור משום גוזז, ודברים אלו מובאים גם בסוגייתנו בבבלי בכורות. בירושלמי ברור שתולש אסור, אם כי אב המלאכה הוא קוצר (ירו', שבת פ"ז ה"ב, י ע"א - י ע"ב), ופעם אחת הוא טוען שהתולש, כמו כל מלאכות השבת שאינן ברשימה שבמשנת שבת (פ"ז מ"ב), הוא אב מלאכה בפני עצמו (שם ה"ב, י ע"ג). אין כאן מחלוקת הלכתית של ממש, שכן כפי שראינו בפירושנו לשבת (פ"ז מ"ב) כל החלוקה לאבות מלאכות היא ספרותית בעיקרה. תלישה אסורה, ואין זה חשוב למה. כל זה בשבת, אבל גזיזה או לישה ביום טוב היא שאלה כשלעצמה, וגזיזת הבכור או הזזת השערות היא שאלה שלישית. יש גם להעיר שאין דין התולש שערות חמור, שאין מכך כל רווח, דומה לתולש שער כבשה, או לתולש גבעולים מהקרקע. כך או כך, עדיין אין לנו הסבר לאיסור הזזת השערות.
ייתכן שהזזת השערות היא פעולת המשך לתלישה. מותר לתלוש, אך לא לאסוף את השערות, משום שיש בכך משום גזיזה, או שמא משום שהצופה מן הצד יחשוב שההכנות לתלישה הן הכנות לגזיזה (תוספות יום טוב). כן פירש גם אלבק, אלא ששניהם לא ראו בכך המשך לתלישה אלא איסור בפני עצמו. מכל מקום שני התלמודים מביאים את משנתנו לעניין יום טוב ולעריפת הבכור ביום טוב, אבל כפשוטו עניין יום טוב אינו מופיע במשנתנו כלל. זאת ועוד: למה יהא מותר לערוף את פטר החמור ביום טוב? הרי ניתן לדחות זאת למחרת!
המפרשים נוטים לפרש את המשנה בבכור כבשה שהסתאב ונפל בו מום, ואפשר שכן הדבר, אך אין סיבה שלא לפרש שמדובר גם במקרה הרגיל של עריפת פטר חמור. אבל ההמשך הוא בוודאי בבכור כבשה. בירושלמי מסתתר הסבר נוסף: "תמן תנינן השוחט את הבכור, עושה מקום לקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השיער, ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. וכן התולש את השיער לראות מקום מום. רבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש התולש מן הקדשים פטור, אמר רבי יעקב בר אחא ריש לקיש כדעתיה. דאיתפלגון, התולש בקדשים רבי יוחנן אמר חייב רבי שמעון בן לקיש אמר פטור" (ירו', שבת פ"ז ה"ב, י ע"ב). אם כן הבעיה ההלכתית היא ביום חול, והיא שהתולש מהקודשים חייב. אפילו תלישה קטנה נחשבת להנאה מהקדש, או עבודה בו. לכן מותר לתלוש את השער מבלי להזיז את הוולד הבכור, אבל לא יותר מזה. עוד אנו שומעים מהירושלמי שיש בדבר מחלוקת אמוראים המתעלמת כליל ממשנתנו. המחלוקת היא האם באמת תלישה אסורה.
כך או כך, נראה שעריפת פטר החמור הפכה לטקס שיש לו כללי התנהגות (הלכות). את פטר החמור שוחטים מעורפו, בסכין ייחודית, או בקרדום (שצדו האחד יש בו מעין סכין), וזאת לאחר הכנה. במבוא ריכזנו את המידע על הטקס.
במשנה אין מחלוקת, אבל הבבלי (כד ע"א) פירש שהלכה כרבי יוסי בן המשולם. אם יש הלכה יש גם מחלוקת, וכאמור גם הירושלמי סבור שזו מחלוקת אמוראים.
וכן התולש את השיער לראות [את] מקום המום – לבחון את המום האם הוא מום קבוע. כאן מדובר בוודאי בבכור כבשה7ראו הסברו הקשה של רבי עובדיה מברטנורא. .
רבי יוסי בן המשולם
רבי יוסי בן המשולם הוא חכם מיוחד. הוא נמנה עם מספר מצומצם של חכמים המכונים "קהלא קדישא דבירושלים" (ירו', מעשר שני פ"ב ה"ד, נג ע"ד), שהייתה קבוצת חכמים בעל גון חסידי שפעלה בירושלים לאחר מרד בר כוכבא, מתלמידי רבי מאיר, ועליהם מסופרים מעשי צדיקות מיוחדים8ספראי, קהילא קדישא. . מעבר לכך נשמרו ממנו רק מעט הלכות, וחלק גדול מהן בענייני בהמות, כגון משנתנו ועוד9תוס', פ"ד ה"א, עמ' 538; ה"ו, עמ' 539; הי"א, שם; אהלות פ"ב ה"ו, עמ' 599; בבלי, חולין מו ע"א ועוד.. הרחבנו בכך במבוא.