לפי כתב-יד קופמן
המקבל צאן ברזל מן הגוי – דין המקבל נדון במשנה א ובפרק הקודם (פ"א מ"א), וראינו שלדעת חכמים כל עת שיד הנכרי באמצע פטור מבכורות. אבל כאן מדובר לכאורה בהסדר אחר של המקבל "צאן ברזל", בניגוד ל"מקבל" סתם. האבחנה בין "נכסי צאן ברזל" ל"נכסי (צאן) מלוג" מופיע בעוד שני הקשרים, ביבמות לעניין יחסי רכוש בין הבעל לאישה ובבבא מציעא לעניין ריבית. בכל אחד מהמקרים מדובר בהסדר שונה במקצת, אך מניתוח שלושתם יתברר מהו המונח המשפטי המלא.
צאן ברזל ונכסי מלוג
ראשית ברור שאין מדובר דווקא בצאן אלא בכל רכוש חי, כולל עבדים (משנה, יבמות פ"ז מ"א). ההקשר הראשון הוא לעניין שמירת הערך הכספי של רכוש שהאישה הביאה עמה לנישואיה. משנת יבמות מבחינה בין נישואים כשרים לנישואים שאינם כשרים. בנישואים כשרים דין העבדים כדין בעלת הבית שלהם: אם היא ישראלית שנישאה לכוהן הם אוכלים בתרומה, כמו גבירתם, ואם היא בת כוהן שנישאה לישראל היא איבדה את כהונתה, ועבדיה עמה (משנה, יבמות פ"ז מ"ב). אבל כשבת ישראל נישאה כוהן והנישואים אינם כשרים, אזי בא לידי ביטוי ההבדל בין שני סוגי העבדים: "הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל, עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה עבדי צאן ברזל יאכלו, ואלו הן עבדי מלוג אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה... ואלו הן עבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו" (משנה, יבמות פ"ז מ"א). פרטי ההלכה יבוררו להלן, ואגב כך יתבררו גם פרטי ההסדר.
בת ישראל לכוהן
נכסי מלוג הם רכוש שהאישה מביאה לבעלה. גוף הרכוש ממשיך להיות שייך לאישה, והוא אוכל את הפרות (להלן פ"ט מ"ג; כתובות פי"א מ"ו) ואסור לו למכרם. אם יגרש את האישה או ימות יחזור הרכוש כמות שהוא לאישה. יש להניח שערכו של הרכוש יורד עם הזמן, וההפסד שלה. הכוהן הנושא גרושה או חלוצה מחלל את עצמו והאישה אסורה בתרומה4חשוב לציין שהבעל, שהוא נושא עיקרי בעול החטא, אינו נפסל לכהונה. אם יתגרש מאשתו יחזור להיות כוהן כשר. בזמן הנישואים (נישואי איסור) הוא רשאי לאכול בתרומה בעוד שהיא אסורה בתרומה (פ"ו מ"ג), אבל ראו פירושנו למשנה זו. . במישור הפורמלי הנימוק ברור. היא זכאית לאכול בתרומה רק בזכות הנישואים, ואלו פסולים, אבל הוא זכאי לאכול תרומה בתוקף אישיותו, וזכות זאת אינה פוקעת למרות חטאו. במישור החברתי יש כאן מחד גיסא חוסר צדק וחלוקה לא שווה בנטל החטא, אך מאידך גיסא זו תופעה חברתית מקובלת. קבוצת העילית שומרת על החִבְרוּת של חבריה, מגִנה על החוג הפנימי ומגַנה את הזרים שנסתפחו אליה5ראו גם פ"ו מ"ה וכן פ"ח מ"ז לאבחנה בין אנדרוגינוס ואיילונית לעניין אכילת תרומה..
נכסי צאן ברזל גם הם רכוש שהאישה הביאה מבית אביה. הבעל משתמש בהם (אוכל את פרותיהם), אבל בהגיע מועד הגירושים הוא חייב להחזירם בערכם המקורי הנומינלי. הרכוש נמצא אפוא אצלו כבמעין פיקדון. המשנה מנמקת: "הואיל והוא חייב באחריותן הרי אלו יאכלו בתרומה" (יבמות פ"ז מ"א). לבעל אינטרס ישיר בשמירת העבדים במצב טוב, הם בבעלותו במובן זה שהוא ניזוק מפגיעה בהם, לכן הם אוכלים בתרומה. מבחינה מעשית אין הם רכושה אלא כביכול רכושו, ומבחינה משפטית הם רכושה, אך נתונים לאחריותו.
נכסי מלוג מכונים כך משום שהם נכסים שהבעל שואב מהם ללא כל אחריות, ובלשון התלמוד: "מהו עבדי מלוג אמר ליה כמה דאת אמר מליג מליג" (ירו', יבמות פ"ז ה"א, ח ע"א; בראשית רבה, מה א, עמ' 447). "למלוג" משמעו למרוט6ערוך השלם, ערך מלג, כרך ה עמ' 149., כלומר נכסים שהבעל מורט מהם ללא מגבלה. "צאן ברזל" מכונים כך משום שהם כברזל ונשארים בערכם גם בחלוף השנים.
המשנה ביבמות מציגה פרדוקס: צאן ברזל הם שלה, ולכן האינטרס שלו לשמור עליהם שכן עליו להחזירם לה, לעומת צאן עבדי מלוג שהם שלו, והאינטרס לשמור עליהם הוא שלה. אלא שבעצם גם לו אינטרס לשמור עליהם, לפחות כל עוד הם עובדים בשבילו, שכן רק אם יתרחשו גירושים הם יהפכו לרכושה. על כן מסביר הירושלמי שיש כאן מרכיב של קנס: הנישואים אינם ראויים ולכן ההלכה מתכחשת לזכותם לאכול בתרומה. מידת הקנס הובהרה בפירושנו למשנה השנייה ביבמות שם. הבבלי מהלך בדרך דומה, אך מדגיש גם מרכיב נוסף. האישה אינה אוכלת, ועבדיה אינם אוכלים והם מרגישים דחויים בבית הבעל, ולכן האישה תיזום גירושין. אי אכילת תרומה מחדירה לחיי המשפחה מתח ומהווה תזכורת יום יומית לחטא. היא יוצרת פער בין העבדים השייכים והעבדים הדחויים, בין בני הבית לאישה שאינה שייכת, ולשיטת הבבלי זו תזכורת ערכית חזקה יותר מאשר לו היה נקבע שגם הבעל אינו אוכל בתרומה. הסבר זה עונה לתחושת חוסר הצדק מהתגמול הבלתי שוויוני לבני הזוג. ספק אם הוא מסביר את אי השוויון או את הנפגעים במסגרת בית כוהן, אך הוא מעיד על חוסר נחת ממנו. בלשוננו: הסבר ה"מגייס" טיעונים מעין אלו של קנס, או הרתעה, הוא הסבר "בלתי משפטי", הסבר המעיד שהנימוק המשפטי לא נתפס כמספק. אנו נוטים לראות בהסבר המשפטי הסבר בדיעבד הבא להצדיק, משפטית-פורמלית, הסדר שנובע מסיבות חברתיות. עצם הצורך בהנמקה משפטית הוא חלק מתהליך היורודיפיקציה שעובר המשפט העברי, והרחבנו בכך במבוא הכללי לפירוש המשניות.
אם כן, המשנה הבהירה את ההבדל בין שני ההסדרים, הבדל שלעניין המשנה ביבמות צריך היה להיות בלתי משמעותי, אך הוא "מגויס" ומשקף את השקפת העולם הערכית על נישואים פגומים מעין אלו.
ההקשר השני הוא לעניין ריבית, וכן שנינו: "אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים" (משנה, בבא מציעא פ"ה מ"ו), ובמקבילה בתוספתא: "מקבל אדן צאן ברזל מאשתו, והולָדות והגיזין שלו, ואם מתו חייב באחריותו. אי זהו צאן ברזל? היו לפניו מאה צאן ואמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע, במאה של זהב, הולדות והגיזין שלך, ואם מתו אתה חייב באחריותן. ואתה מעלה לי סלע מכל אחת ואחת, מותר. מקבלין צאן ברזל מן הגוים ושדי (שדה) צאן ברזל אפילו מישראל" (בבא מציעא פ"ה הי"ד). למשנה ברור שהסכם צאן ברזל הוא הסכם של ריבית, ובתוספתא יש מחלוקת לפחות על חלק מהמקרים. מהו ההסדר שמתארת התוספתא? בעל הצאן מעביר את הצאן לאחריותו המעשית של השני תמורת תשלום. השני מקבל את כל רווחי הצאן, או רק חלק מהם. השני כנראה אינו משלם את התשלום, אלא הוא נשאר כמין חוב. את החוב ישלם השני בתשלומים חלקיים כל שנה ושנה. אם כן השני חייב לראשון תשלום כסף, ובמקום לשלם הוא משלם לו סכום גבוה יותר במשך השנים הבאות. אם אין הסכום גבוה יותר מסכום הרכישה הרי שוודאי אין כאן ריבית, אלא מעין השכרה. יש להניח שהתשלום השנתי מצטרף לסכום גבוה (בהרבה?) מהקרן. על כל פנים הוולדות והגז, ולדעת הירושלמי שנצטט גם החלב, שייכים לשני, ותמורת זאת הוא משלם לבעל הצאן המקורי תשלום. הדמיון להסדר צאן ברזל של הכתובה הוא רק בכך שהשני (המקביל לבעל) חייב באחריות. מן הראוי להעיר שאפשר גם לקרוא את המשנה אחרת, שכן ברוב המשפטים לא נאמר מי הוא נושא המשפט. הסברנו שכל המשפט הראשון עוסק בשני.
מכל מקום, התוספתא מבינה שהסדר הכתובה דומה להסדר שעליו מדברת משנת בבא מציעא. הירושלמי למשנת בבא מציעא (פ"ה ה"ה, י ע"ג) מוסיף ומתדיין על סתירה בין משנת בבא מציעא והמשנה "תמן"; המשנה תמן היא כנראה משנתנו (כך בבבלי המקביל), ואכן במשנת בכורות הוולד שייך לנכרי (הראשון) ואילו במשנת בבא מציעא הוולדות לשני. לפי הירושלמי מתברר שיש שני סוגי הסדרים, או שהעיקר שייך לראשון ומשנת בבא מציעא עוסקת במצב ש"העיקר" שייך לשני. "העיקר" הם כנראה הוולדות. עוד אנו שומעים מהתוספתא שהסדר כזה קיים גם בקרקע, אבל שם אין הוא נחשב לריבית. בקרקע היה הסדר זה נפוץ כנראה רק בין בעל לאשתו, ושם לא נקבעה חובת הריבית.
הבבלי (טז ע"ב; בבא מציעא ע ע"א) מקשר במפורש את משנתנו (בכורות) למשנת בבא מציעא וממילא גם למשנת יבמות, ומקשה מדוע ביבמות הוולדות שייכים לגוי (פטורים מבכורה) ואילו בבבא מציעא ובהסדר הכתובה הוולדות של האדון. יצוין שעניין הוולדות איננו במשנה ובתוספתא, והוא נוסף רק בברייתא של הירושלמי. הבבלי מתרץ לבסוף שתמיד הוולדות של השני, אבל לעניין בכורה עצם הבעלות התאורטית (או החלקית) של הנכרי מבטלת את חובת הבכורות. כאמור, הירושלמי מתרץ שיש שני סוגי הסדרים. אם נדייק בלשון המשניות הרי שבבבא מציעא ובבכורות אין מדובר בוולדות כלל.
אם כן האבחנה בין "צאן ברזל" ל"מלוג" היא אבחנה משפטית, באילו תנאים כספיים העבירה האישה את רכושה הפרטי לרשות המשפחה (המיוצגת על ידי הבעל). בצאן ברזל גוף הרכוש שייך לאישה, ובנכסי "מלוג" גוף הרכוש שייך לבעל. בשני המקרים ההכנסות שייכות לבעל, אם כי ראינו מחלוקת לגבי הוולדות.
נשוב למשנתנו.
לדעתנו מאחר שראינו שרבי יהודה חולק על משנתנו וסובר שהמקבל או הנותן לנכרי חייב בבכורה, פשוט יותר להסביר את הסתירה בין משנת בבא מציעא (ויבמות?) לבין משנתנו בכך שהמשניות שם הן לדעת רבי יהודה. עוד נוסף שמדברי רבי יהודה משמע שבפועל לעתים הוולדות שייכים לראשון, ולעתים לשני7לפיכך ייתכן שגם במקרה של המקבל מן הנכרי וגם במקרה של הנותן לנכרי יהיה הוולד בפועל ברשות הנכרי, וישראל צריך לפדותו, לעתים גם במחיר מרובה. במקבל הבעלות של הגוי חלשה יותר, ולכן הקנס נמוך יותר.. כלומר ההסדר לא היה קבוע (כדברי הירושלמי), ולכן הבעל צריך לפדותם מהנכרי. אם כן המחלוקת בין המשניות איננה מחלוקת רבי יהודה וחכמים אלא מחלוקת עקרונית, ולפנינו שלוש דעות:
1. משנת בכורות – הוולדות פטורים מבכורה וכנראה שייכים לנכרי;
2. רבי יהודה – הוולדות שייכים לנכרי וחייבים בבכורה;
3. משנת בבא מציעא ויבמות – הוולדות שייכים לשני (וממילא אם השני יהודי הרי הוולדות חייבים בבכורות).
כפי שאמרנו, ההבדל בין צאן ברזל לסתם קבלה ("צאן מלוג") אינו בגורל הוולדות. בהסדר הנישואים גם ולדות צאן מלוג שייכים לבעל, שכן הוא המטפל בצאן לכל דבר (כולל האכלה וכולל כל הרווחים, וכל זאת על בסיס ההנחה שלאישה אין רכוש עצמאי משלה ולא מקורות רווח). לכן מבחינת הבעלות על הוולדות אין הבדל בין "ברזל" ל"מלוג". אבל בנוגע לאחריותו קיים הבדל. בנכסי צאן ברזל הבעל אחראי על הצאן (ובבוא היום עליו להשיב את הצאן בערכו הרֵאלי כביום קבלתו), ובצאן מלוג האחריות על האישה. בקרקע אפשר שהנכס ישתבח, בצאן בוודאי ערכו מתמעט. ההדגשה על צאן ברזל לא צמחה אפוא בהקשר שלנו אלא בהקשר של הסדרי הכתובה, והיא חלה כנראה גם על נושא הריבית. בנכסי מלוג אין חשש של ריבית שהרי הבעל מקבל את גוף הצאן, כולל אחריות אם הצאן ימות לפתע.
על בסיס הנחות אלו יש להמשיך בבירור המשנה.
ולדות פטורין – משום שגוף הצאן שייך לנכרי, או נמצא באחריות הנכרי. וולדי ולדות חייבין – ולדות שנולדו מהוולדות שהתקבלו נחשבים כרכוש היהודי. הלכה זו קשה מבחינה רֵאלית. אם הוולדות שייכים לבעל הראשון (במקרים שלנו – לאישה או לנכרי) כיצד זה ולדי הוולדות שייכים ליהודי? על כורחך אין הסדר "צאן ברזל" הסדר קבוע, אלא בכל מקרה נקבעו הכללים שלו. כך יצא לעיל מבירור מחלוקת חכמים ורבי יהודה, וכך אומר הירושלמי בפירוש. זה היה כנראה ההסדר: הוולדות שייכים לבעל האמהות משום שהן הוזרעו ברשותו, אבל ולדי הוולדות שייכים לאדון כי הוולדות הוזרעו תחת אחריותו. הסיבה להלכה איננו הסדר קבוע, אלא ההסדר שנקבע בכל מקרה ומקרה. העמידו ולדות תחת אימותיהן – אם הוולדות הוזרעו עוד בזמן שהיו עם אמותיהם, כלומר בזמן שהיו תחת האדון הראשון, ולדות פטורין וולדי וולדות חייבין – כך בנוסחאות הטובות, וכך גם בתוספתא (פ"ב ה"ה, עמ' 535), וכך היה הנוסח לפני רמב"ם. בדפוסים מאוחרים בלבד: "ולדי ולדות פטורין וולדי ולדי ולדות חייבין". לכאורה נוסח כתב יד קופמן בלתי אפשרי, שכן מקרה זה זהה לרישא. אלא ולדי הוולדות פטורים כי הם הוזרעו ברשות הנכרי, והדור הרביעי חייב בבכורות כמקודם. ברם העדות הטקסטואלית היא חד-משמעית, וכנראה דין הרישא כסיפא והסיפא הובאה רק בשביל דעתו החולקת של רבן שמעון בן גמליאל8מהבבלי טז ע"ב, שנצטט להלן, ניתן להסיק הסבר שונה למה נאמרה הרישא – כדי להדגיש ולמנוע טעויות מעין אלו המוצעות במהלך הסוגיה. מכל מקום, הבבלי לא הכיר כנראה את משנתנו בנוסחה הקיים ויש בו מחלוקת אמוראים על הדור השלישי (ולדי ולדות). כפי שראינו במסכתות קודשים לעתים הבבלי דן במהלך הסוגיה בדין של המשנה, אך לא הכיר את המשנה, או לא הכיר במשנה כבנוסח מחייב (נוסחה בלתי מתורצת). , שגם הדור השלישי והרביעי פטורים. אבל ברישא לא אמר רבן שמעון בן גמליאל את דבריו.
הבבלי מציג ברייתא ובה מחלוקת (בסוגריים מרובעים הסברים שלנו): "העמיד ולדותיהן תחת אמותיהן – ולדי ולדות פטורים. אמר רב הונא: ולדות – פטורין, וולדי ולדותיהן – חייבין [זה הנוסח במשנתנו], ורב יהודה אמר: ולדי ולדות נמי פטורין, וולדי ולדי ולדות – חייבין [זו הנוסחה של משנתנו בדפוסים המאוחרים]. תנן: העמיד ולדות תחת אמותיהן, ולדי ולדות פטורין, טעמא – דהעמיד, הא לא העמיד – לא, תיובתא דרב יהודה! [הבבלי מדייק את ההלכה של הרישא מהסיפא. מסתבר שהבבלי לא הכיר את משנתנו כמות שהיא, שהרי למה לדייק כאשר הדבר כתוב במפורש?]9כבר עמדנו על כך שנראה שלבבלי היה לעתים נוסח שונה של סדר קודשים, ראו המבואות למסכתות זבחים ומנחות. אמר לך רב יהודה: הוא הדין אף על גב דלא העמיד..." (טז ע"ב).
רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו עד עשרה דורות פטורין שאחריותן לנוכרי – מדיניותו של רבן שמעון בן גמליאל אחידה מבחינה משפטית, לפיכך אולי יש לקבוע שמן הדין היה שהוולדות תמיד יהיו פטורים, וחכמים החמירו כדי לחייבם בבכורות. המחלוקת חוזרת בתוספתא (פ"ב ה"ה, עמ' 535).