גם משנה ב מצוטטת כולה בחולין (פ"י מ"ב) כהמשך המשנה הקודמת.
לפי כתב-יד קופמן
כל שקדם הקדישן את מומן – שהמום נוצר לאחר שההקדש חל, כלומר שהבהמה הייתה קודש, או מום עובר להקדישן – מום עובר אינו פוסל את ההקדש. מום עובר הוא פצע שיחלוף לאחר זמן (תוס', מעשר שני פ"ב הי"ז). לאחר מכאן נולד להן מום קבוע – בזמן ההקדשה היה ההקדש תקף, אבל עתה הוא נפסל. והקדישן – כאשר ההקדש היה תקף, וניפדו – מכיוון שנפל בהן מום. עד כאן נהג הבעלים כהלכה (משנה, תמורה פ"ה מ"ה). פטורין מן הבכורה – ההקדש תפס והן היו קודש ונפטרו מהמצוות המוטלות על בהמת חולין (בכור ומעשר בהמה), ומן המתנות – אם נשחטו שחיטת חולין הבעל פטור מהפרשות לכוהן, ואינן יוצאין לחולין – יש בהן קדושה, ולכן: ליגזז – גיזת הצמר אינה חולין (הצמר גדל בחלקו בזמן שהבהמה הייתה הקדש), ולעבד – לעבוד בהן, ולדן וחלבן אסור – גם: לאחר פידיונן – כדברי הירושלמי: "בעלי מומין קדושת המזבח חלה עליהן ליידא מילה?3לאיזה דבר? לגיזה ולעבודה" (שקלים פ"ד ה"ז, מח ע"ב). כל זאת ההפך מהמשנה הקודמת. והשוחטן בחוץ – חייב. הן קודש ואם לא היה בהן מום היה צריך להעלותן לקרבן, ואם שחטן מחוץ למקדש, לשם קרבן או לשם חולין, עבר עברה חמורה. ועושין תמורה – אם אבדו חייב בתמורה, ואם מתו יקברו – בהמה שנפל בה מום היא קודש, אבל אי אפשר להביאה למקדש. היא תרעה עד שתמות, ואפילו במותה יש לנהוג בה בקדושה. המום שנפל פסל את הבהמה לקרבן והבעל צריך להמיר את הקרבן באחר, אבל הבהמה המקורית נותרת קודש. כל זאת בניגוד לבכור שלאחר שנפל בו מום מותר למכרו לכוהן שיאכלנו. זאת משום שייעודו של הבכור לאכילת כוהן, ואילו ייעוד ההקדש לקרבן.
בבבלי תמורה מוצג מקרה קרוב: "כל הקדשים שנפל בהן מום ושחטן, רבי מאיר אומר: יקברו, וחכמים אומרים: יפדו" (לג ע"ב). מדובר בקרבן פסול שנשחט כאילו הוא קרבן כשר (בזמן הבית). אין זה המקרה של משנתנו, למרות הדמיון, שכן אצלנו לא היה מעשה שחיטה, וצריך לפדותן ותו לא.
משנת תמורה (פ"ז מ"א) מוסיפה נעלם נוסף למשוואה והוא ההבדל בין קודשי מזבח, שבהם דיברנו עד עתה, לבין קודשי בדק הבית. לגבי קודשי מזבח (תמימים) ברור שייקברו, כמו משנתנו, ומשנת תמורה עצמה אינה עוסקת בבעלי מום. אם כן משנת בכורות-חולין ומשנת תמורה מחלקות ביניהן את המקרים, וניכר שהעורך העליון של כל המשנה (או של סדר קודשים) חילק את הנושאים בין המשניות השונות. בבכורות ובחולין יש כפילות מיותרת, ובתמורה נושאים אחרים. ברור אפוא שמעורב כאן גורם אנושי נוסף, שאותו נכנה "עורך ביניים", והוא נמנע מכפילויות. הוא ערך את חולין ותמורה או את בכורות ותמורה. אבל היה גורם עריכתי שלישי, שאותו נכנה "עורך ראשי", שערך את שלוש המסכתות והוא לא נמנע מהכפילות. כפילויות נוספות יש בין משניות, ואיננו יודעים האם יש כאן עריכה מכוונת או היעדר קשר בין שני העורכים, או שמלכתחילה לא נמנעו העורכים מחזרות (כשם שעורך מסכת תמורה לא נמנע מכפילויות). אבל במקרה שלנו גילה עורך המשנה את דעתו נגד כפילויות, והעורך הראשי לא גילה את דעתו ואִפשר כפילויות בכוונה, או בלי דעת. על כל פנים גם ברור שיש רמת ביניים שאותה כינינו "עורך ביניים", שהוא עורך של שתיים או יותר מסכתות, ושערך ביניהן "חלוקת נושאים" מוקפדת. סימנים כאלה לפעילותו של עורך ביניים זיהינו בפירושנו לטהרות פ"ד מ"ז ולשבועות פ"א מ"א. כזה הוא גם היחס בין יומא לתמיד, למרות ההכפלות. זאת ועוד, במבוא לביכורים עמדנו על סגנון עריכה מיוחד של משניות "זיכרון המקדש"; גם הוא דאג לחלוקת נושאים בן המסכתות, אם כי לא נמנע מהכפלות שראה אותן כהכרחיות. שתנו לבנו לתופעה זו בשלב מאוחר של פירוש המשנה, ומן הסתם יש עוד משניות ועדויות כאלה.
במשנת תמורה נעסוק כמובן במקומה.