לפי כתב-יד קופמן
לא רצה – הבעל, לפדותו – את פטר החמור, עורפו בקופיס מאחריו – בתורה נאמר: "ואם לא תפדה וערפתו" (שמות יג יג). כדרכה של תורה שבעל פה נוסף פירוט של דרך קיום המצווה, שיש לערוף את ראש הוולד דווקא בקופיס. בדפוס ובכתבי יד: "קופיץ". המשנה (פסחים פ"ז מ"א) אומרת שאין לחתוך בשר קרבן פסח אלא בקופיץ, משום שאין בו שבירת עצם, זאת בניגוד לקרדום שהשימוש בו עשוי לגרום לשבירת עצמות הקרבן. אם כן, הקופיץ הוא סכין גדולה. משנה אחרת אומרת שאין מבקעים עצים ביום טוב בקרדום או במגל אלא בקופיץ, ושוב התיאור מתאים לסכין שאינה מיועדת בדרך כלל לחיתוך עצים, ולכן מותר להשתמש בה ביום טוב לביקוע עצים, שאין זה דרך מלאכתה. התלמוד למקום מסביר: "ולא בקרדום. אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב, לא שנו אלא בנקבות שלו, אבל בזכרות שלו – מותר. פשיטא, בקופיץ תנן!" (בבלי, ביצה לא ע"ב). הקרדום הוא גרזן שיש לו ידית עץ וגופו ממתכת ויש בו שני צדדים, האחד חותך כקופיץ והאחר חד כזכר ומשמש לשבירה30לקרדום ראו משנה, פאה פ"ד מ"ו ומקבילות.. החוד מכונה "זכרות" משום צורתו (איור 3), והלהב מכונה "נקבות" משום שהוא ההפך מהזכרות, 31משמעות זו של "נקבות" ו"זכרות" חוזרת במקורות אחרים, אבל בדרך כלל "נקבות" היא חלק שיש בו חור או מגרעת, ולעתים קרובות חלק הזכרות מוכנס לתוך הנקבות. הכלים המשתלבים כונו כך.. הצד השני של החוד של הקרדום דומה אפוא לקופיץ, ומכאן שהקופיץ הוא סכין. המילה עצמה מושאלת מיוונית: οίς, ובלטינית: copis, ומשמעה סכין. גם ממשניות אחרות עולה שאת קרבנות המקדש חותכים דווקא בקופיץ (סוטה פ"ט מ"ה). אפשר אפוא שמעבר למרכיב הטכני היה גם מרכיב של טקס שהקופיץ הוא חלק ממנו. וקוברו – כפי שראינו במשנה הקודמת קדושת פטר חמור מתבטאת בקבורת גווייתו.
ההלכה חוזרת בתוספתא, ושם מודגש יותר הפן הסמלי: "עורפו בקופץ מאחריו וקוברו, ואסור בהנאה. לא ימיתנו לא במקל, ולא בקנה, ולא ינעול דלת בפניו בשביל שימות, ואם עשה כן הרי זה יצא" (פ"א הי"ז, עמ' 535). אם כן, יש כאן מעמד של מצווה. אפשר גם שבראשיתה נבעה ההלכה של הריגה בקופיץ מכך שזה היה הכלי הנוח, אבל בתוספתא היא כבר מעמד הלכתי טעון סמליות של מעין הקרבת קודשים. אפשר גם שזו כוונת המשנה מראשיתה. מן הראוי לציין שהבאת קרבן לאל באמצעות עריפה היא תופעה רגילה בעולם היווני-רומי, ובידינו איורים רבים שבהם נראית תהלוכת הבאת הקרבן בראש השור, ואחריו נושא הקרדום המיועד לעריפת הבהמה (איור 4).
מצות פדייה קודמת למצות עריפה שנאמר אם לא תפדה וערפתו – (שמות יג יג). מבחינה פורמלית התורה מציגה את שתי המצוות כזהות, כמו ייבום וחליצה, אך חכמים קובעים שהאחת עדיפה על חברתה. ההדגשה מתבהרת לאור המשך המשנה. מצות היעידה קודמת למצות פדייה שנאמר אשר לא יעדה והפדה – הפסוק מדבר על נערה שנקנתה כשפחה: "אם רעה בעיני אדֹנֶיהָ אשר (לא) לו יְעדהּ והפדהּ לעם נכרי לא ימשֹל למכרהּ בבִגדו בה" (שמות כא ח). כלומר, הבעל אמור להתחתן אתה או לתת אותה לבנו, ואם לא עליו לשחרר אותה, אך אסור לו למכרה לנכרים. כאן אין בדברי התורה העדפה באיזו אפשרות על הבעל לבחור, אבל הנישואין קודמים בסדר התורה לשחרור, וחכמים מבינים שבכך התורה מביעה את העדפתה. ההלכה חוזרת במדרש ההלכה ללא תוספת32מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין ג, עמ' 258; השוו עוד מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כא ח, עמ' 166; בבלי, לד ע"א; ירו', קידושין פ"א ה"ג, נט ע"ג; בבלי, שם יח ע"א..
כמו כן: מצות הייבום קודמת למצוות חליצה – גם כאן מוצגות בפסוקים (דברים כה ה-י) שתי אפשרויות: או שהבעל ייבם את אשת אחיו, או שיחלוץ לה. אבל בפרשה זו ברור שחובת הייבום היא ראשונה, ורק אם לא יחפוץ לבטלה יחלוץ לה במעמד שיש בו חרפה וביזוי לאח המועל בתפקידו33ראו על כך בהרחבה במבוא למסכת יבמות. . המשנה מציגה את העולה ישירות מהכתוב, זאת בניגוד לשתי הדוגמאות האחרות שבהן בתורה עצמה ההעדפה מובהקת פחות ואפשר לפרש אחרת את פשט הכתובים. לאחר שקבעה המשנה את העדיפות, היא חוזרת בה מהקביעה: בראשונה שהיו מיתכוונין לשם מצוה [מצות יבום קודמת למצות חליצה] – נוסף מעל השורה בכתב אחר, [אף] עכשיו שאינן מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות היבום – לדברי המשנה חל שינוי ו"עכשיו" נקבע שמצוות חליצה עדיפה על פני ייבום.
ייבום וחליצה
נושא זה של חליצה או ייבום שנוי במחלוקת תנאים ואמוראים. עסקנו בכך בהרחבה במבוא למסכת יבמות וראינו שההלכה הקדומה בוודאי העדיפה את הייבום, ככתוב במפורש בתורה. ההלכה המאוחרת נחלקה בדבר. משנתנו מציגה פן אחד, אך כאמור משניות רבות ואמוראים מדברים גם הם על העדפת הייבום, בניגוד למשנתנו. מכל מקום, ספק רב אם ההנמקה במשנה היא היסטורית. איננו יודעים מה הייתה כוונתם של קדמונים, וקשה להאמין שיצר לב האדם לא תמיד היה "רע מנעוריו". דומה שעיקר ההבדל בין הדורות הוא בתחום החברתי. הייבום הוא פעולה מובהקת של המשפחה המורחבת. האח נפטר, ועל המשפחה ליטול אחריות על רכושו, על אשתו ועל המשכיות שמו. באופן טבעי יש להניח שערעור המשפחה המורחבת גרם גם לערעור חובת הייבום, שכן המשפחה מפסיקה לפעול כגוף וממילא הייבום מוטל עתה על כתפי כל אח בנפרד, כמשימה אישית ולא כפרויקט משפחתי. גם מנוף הלחץ המשפחתי נעלם, ואת מקומו תופס השיקול הפרטי.
מבחינה חברתית ליבם ולאלמנה שיקולים שונים. לעתים ייבום עשוי להיתפס כהצלה שלה מאלמנות ומשבר כלכלי, ולעתים כעינוי קשה, נישואין לאח שהיא, ואולי גם הוא, סולדים מהם. אפשר שבייבום יתגשם חלומו של אח צעיר שערג בהסתר על גיסתו, ולא היעז אף לחלום לחלל את כבוד אחיו, ולעתים הייבום הוא התגשמות הסיוט שלו ו/או שלה. לעומת זאת מבחינת המשפחה יש בייבום גם נטילת אחריות, אך גם הימנעות מתשלום כתובה, ובכך שמירה על נכסי המשפחה. עם זאת, השיקולים השונים בעד ונגד הייבום הם אישיים ומקריים.
מכל מקום, חכמים התחבטו ונחלקו בשאלה האם ייבום עדיף או חליצה, ומשנתנו נוקטת באחת העמדות. לשם הדגמה נסתפק כאן בסיפור אחד, משעשע, המשקף את העדפת הייבום: "דלמא, תלת עשר אחין הויין ומתין תרין עשר דלא בנין, אתיון בעיון מתייבמה קומי רבי. אמר ליה רבי איזיל ייבם אמר ליה לית בחיילי, והם אומרות כל חדא וחדא אנא מזייננא ירחי, אמר ומאן זיין ההוא ירחא דעיבורא? אמר רבי אנא זייננא ירחא דעיבורא, וצלי עליהון, ואזלון להון. בתר תלת שנין אתון טעינין תלתין ושיתא מיינוקין, אתון וקמנו להן קומי דרתה דרבי. סלקין ואמרין ליה לרע קרייא דמיינוקין בעיין מישאול בשלמך, אודיק רבי מן כוותא וחמתון. אמר לון מה עיסקיכון? אמרין ליה אנן בעיין תיתין לן ההוא ירחא דעיבורא, ויהיב להון ההוא ירחא דעיבורא. כתיב 'וישב ארון יי עם עובד אדום בביתו שלשה חדשים ויברך יי... ' וגו'. במה בירכו? בבנים. הדא הוא דכתיב: 'כל אלה מבני עובד אדום המה ובניהם ואחיהם...' " (ירו', יבמות פ"ד הי"ב, ו ע"ב – מעשה: שלושה עשר אחים היו ומתו שנים עשר ללא בנים. באו להתייבם לפני רבי. אמר לו רבי (לאח המייבם) לך יבם. אמר לו (האח) אין בכוחי, והן אומרות כל אחת ואחת אני אפרנס את חודשי. אמר (האח) ומי יפרנס באותו ירח העיבור. אמר רבי אני אפרנס ירח העיבור. והתפלל עליהם, והלכו להם. לאחר שלוש שנים באו טעונים שלושים ושש תינוקות באו ועמדו מול מעונו של רבי. באו ואמרו לו בחוץ יש קול של תינוקות רוצים לשאול בשלומך. הציץ רבי מהחלון וראה אותם. אמר להם מה עיסוקכם? אמרו לו אנו רוצים שתיתן לנו (תפרנסנו) אותו ירח עיבור, ונתן להם אותו ירח העיבור...). הסיפור כמובן ציורי וספרותי34כך, לדוגמה, היה הנוהג הקדום להניק 18-24 חודשים, ובזמן זה אין האישה נכנסת להיריון. על כן הולדה של שלושה ילדים בשלוש שנים היא אגדה מופרזת. אך מדגים את ההיתר לייבם נשים רבות, ואף את תפקידו של החכם כמוביל את הייבום ודוחף אנשים לבצעו, זאת כמובן לפי הדעה הסבורה שייבום עדיף מחליצה, ולגישה זו כאמור עדויות נוספות.
חכמים מבטאים את התפיסה שהייבום הוא זכות לה, וזאת בהתאם לגישתם המניחה שהאישה מעדיפה תמיד נישואין על פני חיי אלמנות. ביטוי לכך יש במשנה המניחה שאם האישה העידה על עצמה שפטורה מחליצה מקבלים את עדותה, אך אם העידה שחייבת בחליצה אין מאמינים לה (משנה, יבמות פט"ו מ"ח-מ"ט). כאן חכמים מעידים שלפי הבנתם לעתים קרובות רוצה האישה שייבמו אותה ולא שיחלצו לה, ובעדותה זו היא מטיבה עם עצמה. במשנה ח באותו פרק ביבמות ראינו שפטור מייבום מהווה עבור האישה הרעה במצבה, ואילו במשנה ט דווקא חובת הייבום מהווה הרעה במצבה. מבחינה משפטית יש כביכול סתירה בין שתי "חזקות" אלו, אבל בפועל הדברים הולמים. לעתים האישה מעוניינת להתייבם ולעתים רוצה בכל מאודה שלא להתייבם. אין כאן כלל קבוע, ולכן איננו מאמינים לה.
אמירה זו מצטרפת לאמירות דומות הבאות להעריך את העדפותיה של האישה, כמו "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" (בבלי, יבמות קיח ע"ב; כתובות עה ע"ב ועוד – טוב לשבת בשניים מאשר באלמנות), או "רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות" (משנה, סוטה פ"ג מ"ד), וכן "דאמר רבי אבון רוצה אשה שתהא בבתים מצויירין ובגדים מצויירין מלאכול עגלים מפוטמין" (אסתר רבה, ג י), או "יתר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה לינשא. ועוד בושתה של אשה יתר מן האיש..." (תוס', כתובות פי"ב ה"ג; בבלי, שם מט ע"ב; יבמות קיג ע"א).
כל המימרות הללו מבטאות הערכה של חכמים. על השאלה עד כמה הן משקפות גם את העדפותיהן של הנשים, אין בידינו עדויות. האם אלו הערכות שוביניסטיות, או שהחברה הייתה שוביניסטית והערכות אלו משקפות את רובה (כולל הנשים שבה). מכל מקום, ודאי שהערכות אלו היו כלליות ואינן משקפות את רצונה הפרטי של האישה או של המשפחה בכל מקרה ומקרה. מכל מקום, גם יוספוס סבור שהאישה מעדיפה ייבום כדי להישאר במסגרת משפחת בעלה (קד', ד' 254).
הייבום קשור גם לשאלת הפוליגמיה בחברה. בחברה פוליגמית האח אמור לשמוח אם הזדמנה לו אפשרות להגדלת משפחתו. אמנם בטווח הקצר יש בכך בהחלט עול כספי, אך בטווח הארוך יש כאן תוספת צאצאים ועצמת יתר למשפחה הקטנה שלו. ניתן לייבם גם בחברה מונוגמית, אלא שאז החליצה תהפוך לאפשרות העדיפה, והייבום יצטמצם לאחים בלתי נשואים בלבד. ביטוי לכך יש בתרגום יונתן למגילת רות שבו מתרץ "פלני אלמני" את סירובו לגאול את רות המואביה בכך שהוא נשוי (רות ד ו), וכך גם מסביר יוספוס את התנגדותו של "פלני אלמני" (קד, ה 334). כן אומרת המשנה בפשטות שמי שיש לו אישה אינו מייבם (יבמות פ"ג מ"ה). אין זו הלכה, אלא מציאות חברתית. שאלה זו של ריבוי נשים נדונה במחקר ותידון בפירוט יחסי במבוא למסכת קידושין.
מצות גאולה באדון [הוא] קודם לכל אדם שנאמר ואם לא יגאל ונמכר בערכך – הפסוק המלא הוא: "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמשתו עליו ואם לא יגאל ונמכר בערכך" (ויקרא כז כז). גם כאן התורה מציבה שתי אפשרויות, וחכמים מכריעים איזו עדיפה בעיניהם. המשנה כפי שהיא לפנינו מוסיפה שחובת הגאולה מוטלת קודם כול על האדון. ההלכה עצמה היא פשט הכתוב. במשנתנו ההלכה חריגה, משום שאינה מנוסחת בסגנון הרגיל של המשנה: "מצוות גאולה באדון קודם לגאולה בכל אדם". נראה אפוא שהלכה זו הועברה ממקור אחר וצורפה למשנה משום שיש בה קביעה של סדר עדיפות.
הפרק מתחיל ביחסי אדם ובהמה ובהיקש אפשרי ביניהם, ומסתיים שוב בפסוק המזכיר אדם ובהמה.