לפי כתב-יד קופמן
אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה – לאדם שתי אתונות, אחת כבר ילדה ולאחרת זו הלידה הראשונה, וילדו שני זכרים – ולא ידוע איזה מהם הוא הבכור, נותן טלה אחד לכהן – כמו ברישא של המשנה הקודמת. ברור שאחד מהם בכור, אבל כל אחד מהם הוא ספק בכור. זכר ונקבה – כאן הספק גדול יותר. ייתכן שאחד מהם בכור, אבל גם ייתכן שהבכור הוא הנקבה, ואף אחד מהוולדות אינו חייב בהפרשת בכורות. מפריש טלה אחד לעצמו – כמו במשנה הקודמת, ופטר חמור תפדה בשה – (שמות לד כ). ברוב עדי הנוסח נוספה הקידומת "שנאמר", שהיא הצורה הרגילה להבאת פסוק מהתורה. הדרשה עצמה לא נאמרה במשנה. הכוונה מן הסתם לדרשה שרק פטר חמור ודאי יש לפדות בשה. המשנה בוחרת בהנמקה מדרשית, במקום בהנמקה רגילה מדיני ספקות. למעשה המשנה קובעת שספק בכורות פטור. זו היא ששנינו: "אלו ספיקות שטיהרו חכמים: ספק מים שאובים למקוה... ספק נזירות ספק בכורות וספק קרבנות" (משנה, טהרות פ"ד מ"ז). בהמשך שם המשנה מסבירה: "ספק בכורות: אחד בכורי אדם ואחד בכורי בהמה, בין טמאה בין טהורה, שהמוציא מחבירו עליו הראיה" (שם מי"ב). אנו נעסוק בבירור הכלל המשפטי בהמשך (פ"ב מ"ו); בשלב זה נסתפק בהערה שברישא של משנתנו ושל המשנה הקודמת נדון מקרה שבו הכוהן מקבל זכר אחד כבכור אף על פי שגם שם יש ספק מסוים. עם זאת, שם מדובר במקרה שיש ספק מי מהם בכור, אבל אין ספק שאחד מהם בכור. יתר המקרים עונים על הכלל של ספק בכורות להקל, והנימוק המשפטי הוא שהכוהן תובע ולכן עליו להביא ראיה.
מן הכבשים ומן העזים – הפסוק המלא הוא "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו" (שמות יב ה). מכאן דורש התנא: זכר ונקבה – שה הוא גם זכר וגם נקבה, גדול וקטן – או גדול או קטן, תמים ובעל מום ופודה בו פעמים הרבה – בשה אחד ניתן לפדות חמור בכור אחר בכור. למעשה פדיון הבכור הופך לחסר משמעות כספית, שכן שה אחד פוטר את כל בכורי החמורים. בשלב זה של הדרשה חוזרת המשנה לדרשה הקודמת, "פטר חמור תפדה בשה", ומהפסוק בשמות יב אנו לומדים מהו שה (זכר ונקבה וכו'). נכנס לדיר להיתעשר – כל אחד מהטלאים הנזכרים חייב במעשר בהמה. לפי הבבלי (יא ע"ב) מדובר במי שהיו לו עשרה פטרי חמור מסופקים והם נמנים יחדיו כאילו היו עדר מלוכד (שכולו ספקות), ואם מת – השה שהוא בכור או מעשר בהמה, נהנה בו [נהנה בו] – נמחק. הישראלי זכאי בהנאתו. הדרשה במשנה יוצאת דופן. היא אינה מוכיחה את ההלכה שבמשנה אלא עוסקת בנושא כשלעצמו, במה אפשר לפדות את החמור. עד כאן ניתן להסביר שהדרשה היא הרקע למשנה הבאה. המשנה הבאה עוסקת בכך שרק בשה ניתן לפדות חמור, והרי זה עיקרה של דרשתנו. עם זאת, הדרשה כוללת נושאים נוספים: "פודה בו פעמים הרבה", וכן הלכה מדיני מעשר בהמה. על כן נראה שאכן הדרשה היא פתיחה להמשך, ולכן אין לגרוס "שנאמר", כפי שקבע כבר בעל מלאכת שלמה בחושו הלשוני.
המקרה הראשון במשנה קשה מבחינה רֵאלית. המשנה מתארת מצב שבו לאדם שתי אתונות או סוסות שילדו כאחת14המשנה אינה מבחינה בין בהמה טהורה שהיא עצמה בכור ובין בהמה טמאה שאותה פודים בשה. לכאורה אם מדובר בבהמה טמאה אין צורך להחליט מי הבכור, די בכך שאחד מהוולדות בכור וניתן לפדותו מספק ויעשו הבעלים תנאי: אם הבכור שלך הוא נפדה, ואם הבכור שלי הוא נפדה, ויתחלקו בתשלום השה. ובכלל, אם השה יכול לפדות כמה בכורי בהמה טמאה ניתן לפדות את כל הזכרים מספק, ואיש לא יפסיד מכך.. זה כשלעצמו נדיר, אך אפשרי, ואי אפשר להבחין מי ולד של מי. במקרה כזה כל שצריך הרועה לעשות הוא להמתין דקות מספר עד שהוא ניגש לאמו ויונק ממנה. אמנם הרועה אינו יודע להבדיל בין האמהות, אבל כל ולד וכל אם יודעים לעשות זאת. השאלה נשאלת כמובן גם על המקרה האחרון במשנה ג בפרק הקודם. הדיון במשנה מתעלם מהאפשרות הרֵאלית. יתרה מזו, הרי במקרה כזה שיטתו של רבי יוסי הגלילי זועקת: הרי אפשר כאן לצמצם, והבירור בדרך זו ודאי! יתר על כן, המשנה להלן רומזת לכך שניתן לסמוך על ההתנהגות הטבעית של הוולד ואמו (להלן פ"ג מ"ב), למרות הערתנו שם. כמובן אם אחת האמהות מתה הבירור קשה יותר, שכן לעתים אם אחת מאמצת את הוולד היתום, ואם שתיהן מתו חזרנו לדין שבמשנה. אבל קשה להעמיד את משנתנו במצב ששתי האמהות מתו.
אם כן עושה רושם שחכמי המשנה אינם מתחשבים בתנאים הרֵאליים, אם מחוסר מידע ואם מהחלטה משפטית השואפת לאחידות, ודנו בכך במבוא.