לפי כתב-יד קופמן
חמור שלא ביכרה וילדה שני זכרים – תאומים, נותן טלה אחד לכהן – הזכר הבכור צריך להגיע לכוהן. לגבי כל אחד מהזכרים קיים ספק אם הוא הבכור, אבל ברור שאחד מהם בכור. המשנה מתייחסת לסך הכולל (זכר אחד לכוהן), ומתעלמת מהספק איזה מהזכרים הוא הבכור. הבבלי סבור שעל כך חולק רבי יוסי הגלילי וסובר ש"אפשר לצמצם", כלומר צריך לדון בכל מקרה לגופו, וניתן לגלות מי יצא ראשון. הבבלי רואה בכך כלל משפטי קבוע של רבי יוסי (יבמות יט ע"א; כח ע"א; שבועות לב ע"ב ועוד). "אפשר לצמצם" הוא אמנם מינוח בבלי בלבד, אבל עמדתו של רבי יוסי מופיעה במשנה המקבילה להלן פ"ב מ"ה. שם נברר האם הוא מוכרח לחלוק גם במשנתנו (כדעת הבבלי כאן) או שמא ניתן לחלק בין הנושאים בשתי המשניות השונות.
לעניות דעתנו יש קושי רֵאלי בדברי רבי יוסי. בוולד אדם אפשר לצמצם משום שיש לאישה מלווים וניתן לבדוק ולוודא מי יצא ראשון, אבל הבהמות המליטו לעתים לבד, והרועה בא בבוקר ומוצא שני ולדות ואי אפשר "לצמצם" ולברר מי יצא ראשון. גם אם היה רועה שעזר לבהמה, לא תמיד סימן מי הבכור. לפיכך מלכתחילה רצוי לצמצם, אבל צריך לקבוע גם את ההלכה למקרה שהצמצום (הבירור מי הבכור) בלתי אפשרי. מכל מקום, המינוח והכלל המשפטי הם בבליים ובספרות התנאית אין עדות לחשיבה משפטית מופשטת זו. אם אכן רבי יוסי קבע קביעה כללית אנו תמהים עד כמה היא רֵאלית, או שמא זה תירוץ טכני ורבי יוסי הגלילי בעצם פוטר מספק. או אולי רבי יוסי לא קבע כלל כללי, ורק פרשנות הבבלי הפכה עמדה נקודתית לדרך מלך הלכתית.
זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו – הספק הוא מי הבכור. אם הנקבה היא הבכור, הישראלי פטור מהפרשת בכור שכן אין מפרישים בכור נקבה, ואם הזכר ראשון – הוא קודש, וניתן לכוהן. הפתרון של המשנה הוא פתרון ביניים. הזכר אינו חול אך גם אינו ניתן לכוהן. הוא קודש, אבל אין חייבים לתת אותו לכוהן. זו החמרה מספק במישור הדתי התאורטי, והקלה במישור הכלכלי הממשי. ברור שהמשנה אינה סבורה שהערך הכלכלי של הפדיון זניח, כמו שהראינו במבוא. עד כאן פירוש המשנה ממבט ראשון, ולהלן נסתייג מהסבר זה.
שתי חמוריו שלא ביכרו וילדו שני זכרים – ואין ידוע מי נולד למי, נותן שני טלים לכהן – טלים הם טלאים בכתיב הארץ-ישראלי. אמנם איננו יודעים מי בכור של מי, אבל שניהם בוודאי בכורים. זכר ונקבה – אחד מהם בכור והאחר פטור משום שאינו זכר, או שני זכרים ונקבה – ספק אם הזכר השני הוא תאומו של הזכר הבכור, או בכור שני, והנקבה היא שנייה לאחד הזכרים. נותן טלה אחד לכהן – שכן יש כאן בוודאי בכור אחד, והזכר השני פטור מספק. שתי נקבות [ו]זכר – ייתכן ששני הבכורים הם נקבות, והזכר שני ותאום לאחת מהן. או שני זכרים ושתי נקבות – אפשר ששני הבכורים הם זכרים, ואפשר ששני הבכורים הן נקבות. אין כן לכהן כלום – יש כאן ספק ולכן הכוהן אינו זכאי לכלום.
מסקנת המשנה היא שמעריכים את המצב בכללותו. אם אחד מהם בכור, הכוהן מקבל זכר אחד. אם שניהם בכורים מקבל את שניהם, כל זאת גם אם לא ברור של מי הבכור. אין כאן יחס מיוחד בין הוולד לאם, אלא הסתכלות כמותית כללית. עומת זאת במקרה של ספק אין הכוהן זכאי לכלום. כל ההלכות הולכות באותה דרך, להוציא אחת שסגנונה הוא "מפריש טלה אחד לעצמו". את המשפט עצמו אפשר להבין כמו שהצענו, אך אם כך הרי שהוא חלוק על יתר משפטי הספק במשנה. מכיוון שכל המשנה ערוכה ברצף הגיוני אחד הרי שסביר יותר שכל ההלכות בה זהות, כלומר המשפט "מפריש טלה אחד לעצמו" זהה למשפט "נותן טלה אחד לכהן", ואין ביניהם אלא הבדלי סגנון שמקורם אולי בשלב עריכה קדום. הבבלי (ט ע"ב) סבור שאכן "מפריש טלה אחד לעצמו" הוא הלכה שונה, והיא לדעת אחד התנאים הסובר שפטר חמור אסור בהנאה. אם כן אכן המשפט חלוק על יתר הלכות המשנה, ולפנינו מחלוקת תנאית. כאמור הבבלי כבר סיכם שרבי יוסי הגלילי חלוק על הרישא, וממילא אין כאן ריבוי מחלוקות, כלומר הזכר המסופק נחשב לפטר חמור. אם כך מן הראוי לשאול למה הוא לא ניתן לכוהן? ומה ההבדל בין זכר מסופק זה לכל זכר אחר? הרי תמיד הכוהן אינו רשאי לתבוע את החמור מהישראלי. תמיד יוכל הישראלי לחמוק ולטעון שהוא רוצה לתת את הזכר הבכור לכוהן אחר. החובה לתת לכוהן נתונה לשיפוטו ולהחלטתו של הישראלי בלבד. אם כן מה ההבדל בין הזכר המסופק לבכור ודאי? מעבר לכך, הפירוש יוצר מחלוקת תנאים הנראית מיותרת. הבבלי לשיטתו שכל מילה במשנה ראויה לדקדוק כמסמך משפטי, וממילא כבר יש במשנה מחלוקת תנאית, ואנו מציעים לבחון גם את האפשרות השנייה.