לפי כתב-יד קופמן
משנה זו אינה קשורה לקודמתה, והיא מדגימה את ההלכה בפרה (בהמה טהורה) ולא בחמור. בתוספתא שציטטנו בסוף המשנה הקודמת (פ"ב ה"א) מצויה חוליית הקישור בין המשניות. ההלכה עצמה היא חזרה על משנה א, אלא שהיא עוסקת בפרה.
פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס – במציאות פרה אינה יכולה ללדת אלא פרה, אלא שלעתים הוולד מעוות וניתן לדמותו לכל מיני בהמות אחרות. ההלכה הזאת ואפשרות זו של שינוי מין חוזרות גם במדרש (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יג יג, עמ' 43). פטור מן הבכורה שנאמר ופטר חמור תפדה בשה – (שמות יג יב; לד כ), ופטר חמור שני פעמים – גם בפרק יג וגם בפרק לד, עד שיהא היולד חמור והנולד חמור – כלומר במצוות בכור חייב רק בכור תקין. כפשוטה משתמע מהמשנה שאכן ייתכן שאתון תלד פרה או ההפך, ואז הוולד פטור ממצוות בכורות. רק בדוחק אפשר לפרש שחכמים התכוונו לוולדות מעוותים. האמונה העממית שייתכנו חילופי מינים מבצבצת גם במשנת כלאים פ"א מ"ו. הייתה זו תפיסה מקובלת גם בעולם הקדום. במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי מובאת דרשה להוכחת הלכה זו, אבל במכילתא נוסף: "רבי מאיר אומר הרי הוא אומר 'אך בכור שור' (במדבר יח יז) כלל בכור שור הנולד שור, בכור כשב הנולד כשב, בכור עז הנולד מין עז. יכול אף על פי שיש בו מקצת סימנין דומה לאמו? תלמוד לומר 'אך פדה תפדה' מיד תפדה בכל שהוא. רבי יוסי ברבי יהודה אומר אין פחות משקל בשה" (יג ב, עמ' 43). אם כן, רבי מאיר סבור שאם הוולד דומה אך אינו זהה לאמו הוא חייב בפדיון. עוד נוסף במדרש רמז לפדיון בכור בכסף, נושא שעסקנו בו במבוא.
ומה הן באכילה – המשנה שואלת האם הוולד מותר באכילה. סגנון כזה של שאלה אופייני יותר לתלמוד ולא למשנה, אם כי הוא מופיע גם במקורות תנאיים, כגון "עמון ומואב מה הן בשביעית?" (משנה, ידים פ"ד מ"ג) או "מה הן בחלה?" (תוס', חלה פ"א ה"ו). אפשר שהמשפט הזה בא לקשר את המשפט הקודם למשפט הבא שהיה מוכר בשלמותו ממקור קדום אחר. איננו מכירים את המשפט כעצמאי במקור אחר, אלא רק במקור מאוחר (שאילתות דרב אחאי גאון, פג), וסביר שבעל השאילתות כבר השתמש במשנתנו.
בהמה טהורה שילדה כמין בהמה [טהורה שילדה כמין בהמה] – נמחק בקו עדין, טמאה מותר באכילה – הכול הולך אחר האם, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה – אחר האם כמובן, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור – לעניין טרפה והיתר אכילה חכמים מהלכים אחר העובדות הביולוגיות הידועות לנו כיום. את המין קובעת האם, ולא ייתכן היפוך המין. ההלכה חוזרת בתוספתא: "בהמה טהורה שילדה מין בהמה טמאה מותר באכילה, ואם יש בו מקצת סימנין חייב בבכורה. וטמאה שילדה מחמת טהורה אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיצא מן הטהור טהור" (פ"א ה"ו, עמ' 534). הברייתא מבינה אפוא שייתכן שאם ממין טהור תלד זכר או נקבה ממין אחר. בהמשך התוספתא מסבירה שדבש דבורים חריג: אף שהוא יוצא מחיה טמאה הוא טהור באכילה, והנימוק הוא: "מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? שאין מוציאות אותו אלא מכנסות אותו" (שם ה"ח; בבלי, ז ע"ב). גם הסבר זה כאילו הדבורים אוכלות דבש ופולטות אותו אינו נכון מבחינה ביולוגית; בפועל הדבש עובר עיבוד במעי הדבורה. לא נרחיב כאן בשאלת כשרות הדבש וסיבותיו, הבאנו את המימרה רק כדי להראות שהתוספתא מדברת על מין אחד המוליד מין אחר. לעומת זאת בבבלי (ג ע"ב) משמע שאין כאן מין שונה אלא מום, כגון כבשה שילדה "חמור", כלומר כבשה בעלת עיניים כשל חמור. הגישה שציינו בתוספתא היא זו המופיעה במשנה הבאה.
כמו כן: "רבי שמעון אומר מה תלמוד לומר 'גמל' 'גמל' שני פעמים, לרבות את הגמל הנולד מן הפרה כנולד מן הגמלה. ואם ראשו ורובו דומה לאמו, מותר באכילה. וחכמים אומרים והיוצא מן הטמא טמא, והיוצא מן הטהור טהור, שאין בהמה טמאה יולדת מן הטהורה, ולא טהורה יולדת מן הטמאה. ולא גסה מדקה, ולא דקה מגסה, ולא אדם מכולן ולא כולן מאדם" (תוס', שם ה"ט). אם כן, המשנה מתבארת בבהמה שהולידה ולד ממין אחר, אבל לפי התוספתא יש כאן מחלוקת תנאים: האם הכלל הוא שמה שיוצא מהטהור טהור, או שהולכים אחר הדמיון החיצוני. במשנה שתי הדעות מוצגות ברצף כעמדה אחת, והתוספתא רואה בכך מחלוקת תנאים מה הכלל הקובע, הדמיון ("כמין") או המוצא ("היוצא"). ההלכה חוזרת, בסגנון אחר, במשנה ה בפרק הבא, ושם הבבלי מציין שזו מחלוקת תנאים.
כמו כן לעניין אחר: דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה – הדג הטמא נלכד ומבטנו הוצא הדג הטהור בשלמותו, וטהור שבלע דג טמא – והדג הטמא הוצא בשלמותו, אסור באכילה לפי שאינו גידוליו – הדג שנבלע אינו גידול (ולד) של הדג הטמא, בניגוד לוולד ואמו ששם הוולד הוא גידול של האם. ההלכה חוזרת בתוספתא (פ"א ה"ח, עמ' 534). מקרה זה הוא רֵאלי, ולעתים בקיבתו של דג טורף מצוי דגיג אחר שנבלע בשלמותו.