לפי כתב-יד קופמן
עובר חמורו של נכרי – כלומר הלוקח קנה את הוולד לפני שנולד, והוולד נולד לבהמה המצויה ברשות הנכרי. השאלה היא, אם הוולד בכור לאמו – האם הוולד חייב במצוות בכורות. במכילתא מובאת דרשה להוכחת ההלכה (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא בא, יח, עמ' 70), אך גם ללא הדרשה ברור שהמשנה מניחה שבהמת הגוי פטורה ממצוות בכורות ולכן ולד בהמה השייכת לנכרי אינו יכול להיחשב לבכור.
והמוכר לו – עובר של חמור, אפ על פי שאינו רשיי – חכמים אסרו מכירת בהמה לנכרי (משנה, עבודה זרה פ"א מ"ו; פסחים פ"ד מ"ו). המשנה אינה מסבירה באילו מקומות נהגו למכור בהמה דקה, ואף לא את סיבת האיסור או ההיתר למכור להם בהמה דקה. התלמודים מרחיבים על כך את הדיבור. הירושלמי1ירו', פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ד; עבודה זרה פ"א ה"ו, לט ע"ד, ובקיצור גם בבבלי, פסחים יד ע"ב. ראו פירושנו לפסחים פ"ב מ"ב, ובאריכות במבוא למסכת שבת. דן בנושא בהרחבה. לכתחילה הגמרא מנסה להסביר כי החשש הוא שמא תיעשה בבהמה הדקה עבֵרה. ההסבר הראשון הוא שהגוי לא יפריש את ראשית הגז כפי שההלכה מחייבת, ואם זו עז שאינה חייבת בראשית הגז הרי שהגוי לא יפריש ממנה בכורות. הסבר זה נדחה משתי סיבות. ראשית – אין איסור על מכירת חיטים או שמן, אף שבכך המוכר היהודי מפקיע את המוצרים מברכה. יתר על כן, מה ההבדל בין בהמה גסה, שתמיד אסור למכרה לגוי, לבין בהמה דקה, שיש מקומות שבהם נהוג למכרה? בסופו של דבר, חכמי התלמוד הירושלמי והבבלי מסיקים שאין למכור בהמה גסה משום גזֵרה מיוחדת, שמא ימכור את הבהמה לניסיון, הגוי יעבוד בה בשבת ונמצא עובד בבהמת ישראל. לפיכך, אין האיסור חל על בהמה דקה שאינה עובדת. בשלב זה בעצם לא ניתן הסבר למנהג לאסור מכירת בהמה דקה, שהרי הטענה שהגוי מוציא אותה מידי גיזה בעצם נדחה. נוסף על כך, בהמשך נאסר על מכירת עגלים וסייחים; אלו אינם יכולים לעשות מלאכה אלא לאחר זמן, ולפיכך אין כל אפשרות שבתקופת הניסיון תעבוד הבהמה באיסור. יתר על כן, גם האיסור שהבהמה תעבוד בשבת בהיותה בידי נכרי מפוקפק ואינו מעוגן במסורת ההלכתית. על כן, דומה שהסיבה העיקרית היא חברתית-כלכלית. בהמה גסה שימשה לעבודות החקלאיות והיוותה חלק מהתשתית החקלאית, חיזוק כוח הייצור של הגוי. גם הצאן הוא חלק מאותה תשתית, אך ערכו וחשיבותו פחותים ולכן מכירתו לא נאסרה באופן מוחלט, אלא הייתה שנויה במחלוקת ותלויה בנוהג מקומי. הבדלי הנוהג היו תלויים, אולי, גם במטרת המכירה. יש מקומות שמכירת בהמה דקה נעשתה בהם לצריכה, לשם שחיטה, ואין בכך חשש של סיוע לתשתית החקלאית של הגוי, ויש מקומות שבהם רווח גידול הצאן ומכירת בהמה דקה נועדו להגדלת כוח הייצור של עדר הצאן, וזאת רצו חכמים למנוע.
נמצאנו למדים שההלכה נקבעה כחלק מהמאבק הלאומי על האחיזה בארץ ישראל. עם זאת, כדרכם של תלמודים הם מוצאים לכך סיבה "הלכתית" טכנית2ראו בהרחבה בנספח למסכת גיטין..
שני התלמודים קושרים את משנתנו למשנה אחרת במסכת עבודה זרה: "אין מעמידין בהמה בפונדקאות3הפונדק היה מעין אכסניה או בית מלון. של גוים מפני שחשודין על הרביעה" (פ"ב מ"א). אם כן, הגוי חשוד שהוא עלול לרבוע בהמה דקה או גסה, ולכן אסור לאפשר לו לעשות את זממו עם בהמה של יהודי. התלמודים דנים האם מי שאסר למכור אסר גם לייחד בהמה דקה עם הגוי, או שמא אין שתי העמדות זהות (ירו', פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ד; עבודה זרה פ"א ה"ו, לט ע"ד; בבלי, שם יד ע"ב). כך או כך, האיסור הוא משום חשש רביעה.
כאמור, ייתכן שההבדל בין המנהגים המקומיים השונים, ובין בהמה דקה לבין בהמה גסה, הוא כלכלי. בהמה גסה היוותה מרכיב מרכזי במשק החקלאי. איסור על מכירתה היה בו משום מאבק בהיאחזות הכלכלית של הגוי. בהמה דקה, לעומת זאת, הייתה למטרות צריכה מידית, ולכן היו שהתירו את מכירתה.
האיסור לייחד בהמה בפונדקאות של גויים מוצג כהלכה מקובלת לכל דבר. לכאורה מוזר שהאיסור למכור בהמה דקה, הקשור לו, מוצג כמנהג בלבד. הבבלי מסביר שבכל מקום שיש מנהג לאסור מכירה הוא הופך בכך לאיסור (עבודה זרה יד ע"ב). כפי שראינו במבוא לפרק ד בפסחים, האבחנה בין מנהג לבין איסור רופפת. מנהג שהשתרש והתקבל בבית המדרש הפך להלכה לכל דבר, ולעתים קרה ההפך, שהלכה הפכה למנהג, ורק התלמוד טורח להבחין ביניהם.
הירושלמי מתחבט בשאלה כיצד מותר למכור בהמה דקה והרי אסור לגדלה, ואכן האיסור לגדל בהמה דקה נקבע בדור יבנה (משנה, בבא קמא פ"ז מ"ז ועוד). הירושלמי מתרץ שמדובר במקומות כמו "מדבר מהיר" שבו מגדלים צאן. מדבר מהיר הוא כנראה מדבר מחיר-מכיר-מכוור, סביב המבצר מכוור בדרום עבר הירדן (ירו', שם ושם). ברם התירוץ, כמו גם השאלה, הם מדרשיים במקצת. אמנם הייתה הלכה שאין לגדל בהמה דקה, אך עם אותה ההלכה נקבעו גם סייגיה, ומותר לגדל צאן במדבריות ובטרשים. בפועל היה משק המרעה בארץ מפותח למדי, ויש לו עדויות רבות במקורות4ספראי, הכלכלה, עמ' 172-165.. הגזרה לא נשמרה הלכה למעשה, או שנתפסה כאיסור זמני, על כל פנים גידול צאן רווח באזורים שונים בארץ.
יש מהראשונים שהסבו את הדין במשנה לעניין שבת, כאילו היה כתוב "לא ימכרנה לו ערב שבת", כיוון שהישראל עשוי לחמר את הבהמה בשבת כדי לשדלה ללכת עם המוכר, או אם המוכר ירצה להחזירה, או שהמכירה (כל מכירה?) היא לניסיון בלבד. כך מפרשים הרמב"ם, המאירי ואחרים למסכת פסחים (פ"ד מ"ג). ההסבר מבוסס על פירוש הבבלי במסכת עבודה זרה האומר "משום נסיוני" (טו ע"א). משמעות ההסבר בתלמוד אינה ברורה, ומכל מקום קשה לצמצם את האיסור לשבת בלבד.
נראה שבדרך כלל נשמרו ההלכות האוסרות מכירת בהמות לגויים. בירושלמי אנו שומעים על ריש לקיש שקנס בכפל את מי שמכר גמל לגוי, כנראה באזור המדבר (עבודה זרה פ"א ה"ו, לט ע"ד – מ ע"א). כנגד זה אנו שומעים על חסיד אחד שמכר בהמה לגוי (פסיקתא רבתי, פרשת פרה, עמ' נז), ובעקבות התנהגותה החסידית של הבהמה התגייר הגוי ונקרא רבי יוחנן בן תורתא (בן הפרה). הסיפור כנראה בא להסביר את שמו של החכם הידוע. יתר על כן, הפרה עובדת בשבת והחסיד "מסביר" לה כי היא אכן "חייבת" לעבוד בשבת. עבודת הבהמה לא נחשבה אפוא לאיסור, ורק משום "חסידותה" המיוחדת נמנעה מכך בהמתו של החכם. כל זאת, כפי שכבר אמרנו, משום שהיא נחשבה לבהמתו של גוי, וממילא אין איש החייב בשביתתה. אין זה הסיפור היחיד שמסופר בו על נוהגים הלכתיים מיוחדים ולא שגרתיים של חסידים5על חסידים ואורחות חייהם ראו: ספראי, חסידים ואנשי מעשה; ספראי, דרך ארץ; ספראי, משנת חסידים. . אך עיקר עניינו של המדרש הוא נוהגו החסידי הקפדני של החסיד ביחסים שבין אדם לחברו, ומחויבותו שלא לפגוע באף אחד, אף לא בגוי שהבהמה נמכרה לו. ייתכן שהסיפור צמח על רקע של תורה הלכתית שונה במקצת מבית מדרשם של חכמים, כלומר מבית מדרש חסידי, ומאידך גיסא כיוון שהוא מופיע רק במסורת אמוראית ייתכן שיש בו ביטוי לכך שלפחות בימי האמוראים, כאשר סופרה האגדה, כבר היה האיסור רופף במקצת. תהליך דומה של התרופפות איסורי ההרחקה הכלכליים מן הנכרים התחולל גם בהלכות אחרות6כך למשל בהלכות איסור הליכה ליריד, ראו פירושנו לעבודה זרה פ"א מ"ד; ספראי, היריד.. רבי יהודה בן בתירא, הנזכר במשנה, חי בדור יבנה. בחלק מהנוסחאות נזכר סתם "בן בתירא". במקביל אנו מכירים גם את רבי יהושע בן בתירא ואת רבי שמעון בן בתירא, כולם כנראה אחים שפעלו בדור יבנה. לעתים קרובות נקרא רבי יהודה זה סתם "בן בתירא", והחילופים בין נוסחאות המשנה, כאן ובמקומות אחרים, רבים7מלאכת שלמה למקום; אפשטיין, מבוא, עמ' 1187..
והמשתתף לו – עושה שותפות עם הגוי בבהמה, והמקבל ממנו – "מקבל" הוא הסדר בקבלנות. כלומר הוא קונה את עבודת הבהמה תמורת סכום כלשהו, אך גופה שייך לנכרי, והנותן לו בקבלה – הבהמה שייכת ליהודי, אבל היא עובדת ברשות הגוי. להלן פ"ב מ"ג יצומצם דין זה ל"צאן ברזל בלבד", ונדון בכך במקומו. פטור מן הבכורה שנאמר בישראל אבל לא באחרים – רק בהמה שכולה שייכת ליהודי חייבת בבכור. הפסוק הוא "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג ב). ייתכן שהמשנה מרמזת לסדרת הסדרי הערמה, דרכים לפטור את בעל הבית ממצוות בכורות. מכירת בהמה אסורה, אבל יתר הדרכים (השכרתה, או מכירתה בקבלנות) לא נאסרו8בבבלי, ב ע"ב, מתנהל דיון האם מותר לעשות שותפות עם הגוי. לדעת הבבלי "והא אמר אבוה דשמואל: אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי?". זו עמדתו של הבבלי, וההסבר ההלכתי הוא שמא יתחייב לו שבועה (בבלי, שם; מגילה כח ע"א; סנהדרין סג ע"ב). בתנא דבי אליהו, הקרוב בנושא זה לבבלי, יש ניסוח מדרשי של אותה תפיסה, וכל שותפות אסורה לגופה כעבודה זרה ממש (פ"ח, עמ' 45). לעומת זאת במקורות התנאיים מניחים בפשטות שישראל ונכרי שותפים, ויש להתקין הסדרים מתאימים של חלוקת רווחים (תוס', פאה פ"ב ה"ט; פ"ג הי"ב; עבודה זרה פ"ג הי"ז), אבל אין איסור בעצם השותפות. בירושלמי מובאות הלכות תנאיות אלו ללא הסתייגות, כמו במשנתנו. רק הבבלי התקשה בדבר. מעניין שדווקא התלמוד שהתחבר בגולה תבע מיהודים לשמור על אוטונומיה כלכלית (והרחקה כלכלית מנכרים), ואילו בארץ ישראל, שבה יהודים היוו רוב (לפחות באזורים היהודיים) השותפות עם הגוי נחשבה לטבעית ומובנת. אבל להלן בדיוננו הקצר בתוספתא פ"א ה"א, עמ' 534, נראה שלפחות רבי יהודה אוסר השכרה בקבלנות לנכרי, אבל האיסור רפה, והוא קובע מה הדין אם עשה כן אף על פי שאינו רשאי.. ההלכה חוזרת בתוספתא ללא שינוי (פ"א ה"א, עמ' 534).
הכהנים והלוים פטורים מקל וחומר אם פטרו של ישראל במדבר – היה פטור מהפרשת בכורות. מלכתחילה נועדו הבכורות לעבודה במקדש, ולאחר חטא העגל הועבר תפקיד העבודה במקדש לכוהנים והונהג פדיון הבן של בכור אדם. בתקופה ראשונה זו היו בהמות ישראל פטורות מפדיון בכורות. דין הוא שיפטרו לעצמן9במשנה משחק מילים: פטר, פטור. – הכוהנים הממלאים את תפקיד הבכורות ואינם חייבים בפדיון הבן ודאי פטורים מפדיון בהמה. הקל וחומר משקף את ההלכה ומעניק לה חזות מקראית, אבל בפועל הקל וחומר ניתן לפריכה, שהרי בשום מקום לא שמענו במפורש שבכור בהמה של בכור ישראל היה פעם פטור, ובכלל מניין שדין בכור בהמה כבכור אדם. דווקא במקרה זה ייתכן שחכמים השתמשו בדרשה "ישראל" ופטרו את בכור הכוהן.
בתוספתא מופיעה חלוקה ברורה – כוהנים חייבים בבכור בהמה טהורה, ופטורים מבכור בהמה טמאה: "...מפני שהכהנים והלוים חייבין בבכור בהמה טהורה, יכול יהא חייבין בבכור בהמה טמאה? תלמוד לומר 'באדם ובבהמה', את שיש לך בו באדם יש לך בו בבהמה את שאין לך בו באדם אין לך בו בבהמה, יצאו לוים מבכור בהמה טמאה. אבל אין נותנין פדיון הבן ופדיון פטר חמור אלא לכהנים בלבד" (פ"א ה"ב, עמ' 534). אם כן, הדרשה היא אחרת וההלכה גם היא שונה. שתי הדרשות מניחות שאדם כבהמה. לכאורה במשנה ההשוואה היא בין אדם לכל בהמה, ובתוספתא היא לבהמה טמאה בדווקא. ברם בפרק הבא (פ"ב מ"א) נראה שגם במשנתנו הכוונה לבכור חמור בלבד, ולא לבכור פרה.
במדרשי התנאים מופיעה סדרה של דרשות בנושא. במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דפסחא, פרשת בא טז, עמ' 58) חוזרת הדרשה בתוספתא על דמיון בין בכור אדם לבכור בהמה, אך שוב אין פירוט האם הדמיון הוא לבהמה טמאה או גם לבהמה טהורה. ברם אותו פסוק משמש במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (יג א, עמ' 37)10כל הדרשה היא העברה, שהרי מניין יש לעבד בהמה? כדי להוכיח שגם עבדים וגרים חייבים במצווה, אבל בהמשך חוזרת הדרשה שבתוספתא (שבכור בהמה כבכור אדם). בספרי זוטא (יח טו, עמ' 295) חוזרת הדרשה, אך הפעם עם הפירוט שהדמיון מוגבל בין בכור אדם לבכור בהמה טמאה בלבד.
לו היה עלינו לסדר את הדרשות בסדר התפתחותי כרונולוגי היינו מניחים שבשלב ראשון דובר על בהמה בכלל ונוסחה הדרשה המתאימה; עם התפתחות ההלכה עוצב ההבדל בין בהמה טמאה לטהורה, והדרשה תוקנה בהתאם. במקביל מצינו לאותה הלכה גם מקור מדרשי אחר. ברם במצב העדויות שלפנינו אין כל הצדקה לראות באוסף המקורות שריד של התפתחות שיטתית. אדרבה, עדיף לפרש שגם במשנה מדובר רק בבכור בהמה טמאה, וכל ההבדל הוא בניסוח בלבד.
בתוספתא חוזרת ההלכה על הלוקח עובר של חמור (פ"א ה"א, עמ' 534), ובפרק ב חוזרת אותה הלכה ביחס לעובר של פרה11התוספתא היא הרחבה של המשנה בראשית פרק ב.: "הלוקח עובר פרתו של נכרי והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי והמשתתף לו והנותן לו בשותפת והמקבל הימנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה. רבי יהודה אומר אף המקבל מן הגוי אף על פי שאינו רשאי12אינו רשאי לקיים שותפות עם הנכרי, או אולי רק אינו רשאי למכור לו בקבלנות, רק רבי יהודה סבור שאינו רשאי לעשות כן בניגוד לתנא קמא., הרי זה מעלה בשיויו ונותן חצי דמיו לכהן. והנותן לו בקבלה, אף על פי שאינו רשאי, הרי זה מעלה אותו, ואפילו עשרה בדמיו ונותן כל דמיו לכהן. וחכמים אומרים הואיל ואצבע הגוי באמצע פטור מן הבכורה" (תוס', פ"ב ה"א, עמ' 535). החלק המוצלל הוא חזרה על ההלכה שבפרק א, בנוגע לפרה, והחלק השני תוספת שאיננה בפרק א ואיננה במשנתנו, ומן הסתם חלה גם על הלוקח עובר של חמור. רבי יהודה מחייב את המקבל מן הגוי בבכורה, ואף המוכר לגוי לא פטר את חמורו ממצוות בכורה. עליו לקנות את הבכור מהגוי. במקרה הראשון מדובר במי שקנה את האם לאחר שהמליטה את הבכור ועליו לקנות את הבכור מהגוי, גם אם הנכרי יעלה את המחיר בחצי משוויו, ואילו בהלכה השנייה מדובר בנותן את החמור לגוי ואז הוא חייב לקנות את הבכור אפילו במחיר מופקע ביותר. דעת חכמים היא הדעה שבמשנתנו ובתוספתא בסתם. רבי יהודה מחמיר אפוא גם בקבלה ונתינה לגוי, וגם במצוות הבכור, וחולק על משנתנו13בתוספתא שצוטטה לעיל (פ"ב ה"א) כפי שהיא לפנינו סתם ואחר כך מחלוקת, והדעה האחרונה היא כסתם (מבנה א, ב, א). מבנה מעין זה אינו ייחודי למשנתנו. בכמה משניות נוספות המשנה פותחת בהכרזה הלכתית ואחריה מחלוקת, תנא אחד חולק על הקביעה הסתמית ותנא שני (חכמים) מקבל אותה, וההכרזה היא כדעה השנייה באותה מחלוקת. במקרים אלו ומעין אלו הבבלי שואל "היינו תנא קמא", או שמפרשיו שואלים זאת, אך נראה שבמשניות אלו שלפנינו עדות לתפר שבין שתי יחידות קדומות. במקרה של שבת הסתיים מקור אחד בהלכה "ולא בחלב" והאחר הביא מחלוקת על אותו נושא, ובמקרה שלנו (בכורות) התוספתא מצטטת או מביאה את המשנה ואחר כך את המחלוקת, ולפנינו מקרה נדיר שבו אנו מכירים את שתי היחידות הנפרדות עוד לפני שאוחדו על ידי עורך התוספתא. למשניות הערוכות בסגנון זה ראו פירושנו לשבת פ"ב מ"ב; פ"ו מ"ד; ראש השנה פ"ד מ"א; עירובין פ"א מ"ה; פ"א מ"ט; שקלים פ"ד מ"ד; סוכה פ"ב מ"א; דמאי פ"ג מ"א; כלאים פ"ב מ"א; שם, מ"ז; פ"ב מ"ו; מעשר שני פ"ה מ"ב; שביעית פ"ז מ"ד, ואולי גם פ"ב מ"ג (ראו פירושנו שם); מעשר שני פ"ב מ"ב (לפי פירוש הר"ש והרא"ש); פ"ג מ"ו; פ"ה מי"ד; ראש השנה פ"ד מ"א; יבמות פ"ז מ"ג; נדרים פ"ב מ"ח; כתובות פ"ז מ"י (לפי חלק מהפירושים); גיטין פ"א מ"א; פ"ט מ"ד; נדרים פ"ט מ"א; ערכין פ"ח מ"ו; פרה פ"י מ"א; שבועות פ"א מ"ז; פ"ג מ"ד (לפי אחת ההצעות בפירושנו); אהלות פ"י מ"ג; תוס', קידושין פ"ה ה"א; אהלות פי"א ה"י, עמ' 609, ואולי גם שם ה"ז; פרה פ"ו ה"ב, עמ' 635; כלים בבא קמא פ"ה הי"ב, עמ' 573; משנה, כלים פ"ה מ"ח ומ"י; פ"ו מ"א פ"י מ"ה; פי"ז מ"א; זבחים פ"ב מ"ה; פ"ו מ"ז; פ"ז מ"ד; פ"ט מ"ב; מנחות פ"א מ"ד; פ"י מ"ו; פי"א מ"ב; זבים פ"א מ"ב, ועוד. בחלק מהם מנסים הבבלי, הירושלמי או מפרשי התלמוד למצוא צריכותא והבדל הלכתי (נפקא מינא) בין הדעה הראשונה לשלישית..