מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידן מנות – אדם הזמין אורחים מיישוב אחר המצוי במרחק של יותר מתחום שבת, כמו במקרה הקודם. בסוף הסעודה נתן להם מנות אוכל חזרה כתשורה. האורחים רשאים ללכת לפי הסדרי העירוב שהתקינו לעצמם בערב החג, אבל הפרות שייכים למזמין וחלות עליהם ההגבלות של המזמין. ייתכן שגם במשנה זו מדובר בבעל אחוזה המזמין את אריסיו ומעניק להם תשורת חג, אך סביר יותר שהדין במשנה כללי. הוא משקף נוהג מקומי של חלוקת מתנות בסוף הסעודה. התוספתא מסבירה את הכללים המקובלים: "מה הן מוליכין מבית המשתה חתיכה וגלוסקא וביצה מתובלת", ורבן גמליאל אף מספר על מנהג מקומי לקחת "אגוזין וקליות וטרולוס" (כף – תוס', פ"ד ה"י)60לפירוש "טרולוס" ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1013. . המרכיב השלישי הוא המיוחד, שכן אין זה אוכל שהוגש, אלא כלי נאה.
קיים הבדל בין נוסח כתבי היד של התוספתא, ויש לו משמעות מבחינת התוכן.
לפי כתב יד וינה התוספתא כמשנתנו, והיא מוסיפה דין כללי, מה מקובל להוליך מבית המשתה, כלומר מה מותר לאורחים לקחת עמם מבלי לקבל רשות מפורשת מבעל הסעודה. אולי מוטב לנסח זאת בלשון אחרת. התוספתא מספרת על הנוהג המקומי המקובל, נוהג שיש לו כמובן גם השלכות הלכתיות.
לפי כתב יד ערפורט של התוספתא, אם לא נשמט מהתוספתא המשפט שהודגש בקו, הרי שהיא (התוספתא) חולקת על משנתנו. התוספתא קובעת שאין לטלטל מנות חזרה, אך מותר לטלטל את מה שמקובל לחלק בשמחה "אלא מה שהן מוציאין", מה שמקובל להוציא. היתרון של הסבר זה הוא שאין בו דיווח, הנראה מיותר, על הנוהג החברתי המצוי. חסרונו של הנוסח הוא שהוא יוצר מחלוקת שאין לה סימוכין אחרים.
אלא אם כן זיכה להם אחר – המילה "אחר" מצויה ברוב הנוסחאות הטובות61מיל, מנ, מל, מפ ועוד. ואינה בחלק מהנוסחאות בעלות טיב משני ובדפוסים המאוחרים. ספק אם היא נחוצה, כפי שנראה להלן.
במנותיהם מערב יום טוב – לאורחים אסור לקחת עמם פרות של המזמין. הפתרון הוא שהמזמין ייתן להם את הפרות כבר מערב החג. בלשון המשנה: "יזכה להם". לפי נוסח כתב יד קופמן וכתבי יד נוספים צריך המזמין לתת ממש את הפרות לאדם שלישי מוגדר, ואז ייחשב הדבר כנתינה לכל דבר, והפרות יהיו שייכים לאורחים בערב החג. לפי נוסח דפוס וילנא אין צורך שהזיכוי יהיה כמעשה בפועל. אין צורך לתת את הפרות לאחר, ומספיק שהזיכוי ייעשה באופן כללי. מבחינה טקסטואלית ברור שזהו תיקון הבא להסביר שהבעלים רשאים לזכות את הפרות לכל מי שירצו.
התלמודים מקשרים את משנתנו למחלוקת האם פֵרות הם כרגלי המפקיד או כרגלי השומר. משנתנו קובעת לכאורה שהפרות הם כרגלי המפקיד, שהרי בעל הסעודה זיכה אותם לאדם שלישי – "אחר". אותו "אחר" הוא השומר, והמשנה קובעת שהפרות הם כרגלי האורחים, שהם בבחינת המפקיד. הבבלי מעמיד את משנתנו במקרה מיוחד, ואילו הירושלמי מקבל את המסקנה שמשנתנו קובעת שהפרות הם כרגלי המפקיד.
המשך המשנה מתייחס למשק המרעה ולצורות הארגון השונות שלו, ולפיכך מן הראוי לפתוח בתיאור קצר של משק המרעה. ענף גידול הצאן היה אחד מענפי הכלכלה המרכזיים בארץ ישראל בתקופת המקרא. גם בתיאוריו של יוספוס הוא תופס מקום חשוב62מלח', ג ג. , ברם לאחר החורבן הוא נדחק ממעמדו, כפי שיתברר להלן. מקורותינו מבחינים בשלושה טיפוסים של משק מרעה הצאן הנזכרים במשנתנו63ספראי, הכלכלה, עמ' 172-165. :
א. צאן הרועה במדבר במשך כל ימות השנה. בעדרים אלו טיפלו נודדים, שהיו בעלי העדר. משנתנו מכנה טיפוס זה "מדבריות".
ב. צאן הרועה בקיץ (מפסח ועד לימי הגשם) במדבר או בספר היישוב, ובחורף, עת המרעה רב יחסית, חוזרים בני הצאן ליישוב. התוספתא מסבירה כי אלו הן המדבריות "היוצאות בפסח ונכנסות ברביעה"64תוס', פ"ד הי"א; ירו', סג ע"ב; בבלי, מ ע"א; שבת מה ע"ב ומקבילות. .
ג. בני הצאן הרועים בסביבת היישוב עצמו: "בייתות אילו שלנות בתוך התחום" (תוס', שם שם).
בתוספתא חכמים נחלקים בהגדרה. יש מי שמגדיר את טיפוס ב כ"מדבריות", ויש המגדירים את טיפוס א כ”מדבריות”. אין הבדל הלכתי בין שתי ההגדרות, ונראה שההגדרה תלויה באזור. באזורי ספר המדבר "מדבריות" היו אלו הלנות לעולם במדבר, ובאזורי היישוב הטיפוס הראשון היה נדיר, ואת הטיפוס השני, החצי מדברי, כינו "מדבריות".
הטיפוס השני אופייני למשק מעורב של חקלאות ומרעה, שהמרעה תופס בו מקום כלכלי חשוב ביותר. נדידה עונתית של הצאן מחייבת היערכות יישובית בעלת אופי מיוחד, והיא מוכרת היטב מאיטליה ומפרובינציות אחרות65פרין, חקלאות קיום; איזגר וסקידסגרס, חקלאות, עמ' 101-99; ויטקר, מרעה. . בארץ נסקר יישוב רועים מעין זה בענב א-כביר, וסביב היישוב נמצאו מכלאות צאן המורכבות בדרך כלל מחדר מגורים ומחצרות למרבץ הצאן66ספראי, הכלכלה, עמ' 167. (איור 55 איור 55ב).
\
הטיפוס השלישי הוא של משק שבו הצאן הנו ענף עזר בלבד. שטחי הקרקע סביב היישוב עצמו לא אפשרו פיתוח משמעותי של ענף הצאן, משום שנוצלו ברובם לחקלאות אינטנסיבית. ממילא גרם הדבר לצמצום ענף המרעה.
ממקורות רבים עולה תמונה שלפיה יש לחקלאי בן צאן אחד או שניים כענף עזר במשק החקלאי (טיפוס א). לא כל חקלאי רעה את צאנו, אלא מקובל היה למסור את הצאן לרועה שכיר67לעיל, פ"ה מ"ג; ירו', סג ע"א; בבלי, לז ע"ב; עבודה זרה כב ע"ב; משנה, בבא קמא פ"ו מ"ב ומקורות רבים נוספים. . במקביל אנו שומעים על חקלאי אשר ברשותו צאן רב והוא רועה אותו בעצמו (טיפוס ג) (משנה, שביעית פ"ב מ"ג).
לאבחנה בין שני טיפוסי משק אלו יש גם משמעות אזורית. מרבית בני הצאן היו מרוכזים באזור יהודה. בגליל, לעומת זאת, היה ענף המרעה שולי. בראשית שנות ה- 50 נעשה סקר של שטחי המרעה הטבעי בארץ וכושר הנשיאה שלהם. לדעת הסוקרים עשוי הגליל התחתון לשאת 4,400 פָרות או 24,000 כבשים68זליגמן ואחרים, מרעה. . בחישוב כושר נשיאה של כבשים יש לקחת בחשבון 10 אילים ו- 22 טלאים לכל מאה כבשים69ראו בראשית רבה, פע"ו ז, עמ' 905. . לפי חישוב זה עשוי הגליל התחתון לשאת רק 19,000 כבשים. יש להניח שהמספר היה קטן עוד יותר, משום שחלק נכבד מן השטחים המיועדים למרעה לפי הסקר עובדו בעבר בצורה אינטנסיבית. מצד שני, ייתכן שהבהמות והצאן בימי קדם היו מפותחים פחות וצרכו פחות מזון. כמו כן, יש להניח שניתן היה למצוא מקורות מזון נוספים בשטחים המעובדים. כך, למשל, שימשו השלף בשדות הפלחה ועשבי הבר במטעים למאכל בהמות וצאן.
למרות כל ההסתייגויות הללו ניתן להשתמש בממצאי הסקר כבסיס לחישובים. היות ששיקולים אלו מקזזים זה את זה, יש להניח שלכל איכר היו לפחות פרה או שור לצרכים חקלאיים, ולרבים היה גם חמור. איננו יודעים מה היה מספרם של תושבי הגליל, אך נראה שהתגוררו באזור עשרות אלפי משפחות. הווה אומר, נותר רק מרווח כלכלי צר ביותר לגידול צאן, שהרי רוב המשאבים הושקעו בחקלאות אינטנסיבית ובשטחי מרעה לבקר הדרוש לחריש. יש להניח שבגליל העליון וביהודה היה ענף זה חשוב ומשמעותי יותר בגלל פני השטח.
ההלכה אסרה גידול בהמה דקה (צאן) בארץ ישראל70אלון, תולדות א, עמ' 178-173; גולק, רועים. , להוציא את החורשים והמדבריות. ההלכה, שנקבעה כ"גזרה" כנראה בראשית המאה השנייה, אופיינית בעיקר לגליל, ואכן נאמר במפורש שמותר לגדל צאן במדבריות שביהודה ובשטחים זנוחים בשולי היישוב, ב"חורשים" (שטחי החורש הבלתי מעובדים) וב"מדבריות" (תוס', בבא קמא פ"ח ה"י). גולאק הסביר את הגזרה בחשש מפני התרבות הצאן עקב הידלדלות החקלאות לאחר החורבן71גולאק, שם. . אחרים הסבירו זאת בחשש שהרועים גוזלים את החקלאים. ברם, נראה שהגזרה אינה עדות לדלדול אלא לתהליך של התחזקות החקלאות. במשק הארץ קיים מאבק מתמיד על משאבים בין הצאן לבין חקלאות הקבע. ענף גידול הצאן הוא בזבזני וכדי לפרנס משפחה יש צורך במאות דונמים של אדמת מרעה72עדר של 50 ראש הוא עדר קטן, ולקיומו נדרשים כ- 250 דונם אדמת מרעה. , ואילו משפחה של חקלאים זקוקה ל- 20-10 דונם בלבד. עם הגידול הדמוגרפי נוצר מחסור בקרקע חקלאית, וחכמים ראו בחומרה את הניצול הלא יעיל של אדמת הארץ.
עם זאת לא חיסלה הגזרה את משק המרעה, וברור שבני צאן היו מראה רגיל בנוף הארץ, ולא רק בחורשים ובמדבריות. מדרך הטבע אין כללים הלכתיים בתחומים מעין אלו נאכפים כהלכה, וזו דרכו של עולם. עם זאת הייתה המדיניות הכללית ברורה, וגידול הצאן נדחק לשולי היישוב כפי שהראינו לעיל.
צריכת הבשר במשק החקלאי ואצל המוני העם הייתה מצומצמת ביותר73ראו לעיל, פ"ג מ"ו. . במקורותינו חוזרת הנוסחה שסתם עז נועדה לייצור חלב והרחלות לגיזות וולדות, וכן שנינו: "שמין את העזים מפני שהן חולבות ואת הרחלים מפני שהן גוזזות" (תוס', בבא מציעא פ"ה ה"ד), או: "ההולך לחלוב את עזיו ולגזוז את רחליו" (בבלי, בבא מציעא סד ע"א), וכן סתם "עז לחלבה ורחל לגיזתה" (בבלי, שבת יט ע"ב) ומקורות רבים נוספים. כן נקבע במפורש: "ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות"74משנה, חולין פי"א מ"א ומקבילות רבות. . ענף המרעה שימש, אפוא, כמקור לבשר המועט שנאכל, לחלב ומוצריו ובעיקר לצמר.
נחזור למשנתנו.
אין משקים ושוחטים את המדבריות – בני הצאן השוהים ורועים במדבר נחשבים מוקצה, אוכל בלתי מוכן. בתוספתא רבי מסביר שהמדובר גם בבהמות שחזרו ליישוב בחג עצמו, ואין כל בעיה הלכתית למצוא אותן, אבל מכיוון שלא היו בתוך התחום בכניסת החג הן נאסרו (תוס', פ"ד הי"א)75הבבלי בשבת מה ע"ב מנסח את האיסור כ"מוקצה". . המשנה בפרק ג דנה בהיתר לשחוט ולהאכיל חיות שאינן ברשות אדם. כפי שאמרנו יש שהתירו מלאכה לצורך האכלת בהמה, ויש שאסרו. בית שמאי אף אסרו טלטול, ברם כאן אין מדובר בהשקאת הבהמה לצורך האכלתה אלא בהשקאתה לצורך השחיטה, וכך מבואר בתלמוד הבבלי (מה ע"ב). נראה שקדמונינו נהגו להשקות את הבהמה כדי שהעור יופרד בקלות. על כן בהמות מדבריות אין להשקות, אף כשהן בתוך התחום, ואף לדעת מי שאומר שמותר להאכילן אסור להשקותן לצורך שחיטה במוצאי החג.
אבל משקים ושוחטים את הביתות – מותר לשחטן, ומותר גם להשקותן לפני השחיטה, אף שזו אינה אלא הכנה לשחיטה.
אלו הן הבייתות הלנות בעיר והמדבריות הלנות באפר – הגדרת הבייתיות הוסברה לעיל. אפשטיין הוכיח שההסבר אינו מגוף המשנה76אפשטיין, מבוא, עמ' 961. , ואכן לא רגיל הוא שהמשנה תסביר את עצמה. מעבר לכך, ההסבר חוזר בתלמודים בצורה שונה במקצת, וברור שלו היה ההסבר חלק מהמשנה לא היו חוזרים לדון בכך בתלמודים (ירו', סג ע"ב; בבלי, מ ע"א). הבבלי מסביר שהמשפט הוא אחד: משקים לפני השחיטה, כי ראוי שאדם ישקה את בהמתו כדי שהעור ייפרד בקלות. הירושלמי, לעומת זאת, מסביר את החידוש שבמשנה בכך שמותר לטלטל כלי ביום טוב, ואינו מצמיד את ההשקיה לשחיטה. ואכן, כפשוטן אלו שתי הלכות נפרדות: משקים ושוחטים. משקים כי מותר לטלטל כלי ולעשות מלאכה בשביל בהמה שמזונה עליך. ממשנת תמיד (פ"ג מ"ד) משמע שאכן נהגו להשקות בהמה לפני השחיטה, אך סביר שההשקיה נועדה לדלל את הדם כדי שיזרום טוב ויהא יותר ממה להזות, ואין לכך קשר להפרדת העור. בתוספתא גרסו במקום "לנות" "גדילות", והנוסח נראה מקורי77ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1016. .
לכאורה ניתן להוכיח מהמשנה שאפר הוא שטח המרעה במדבר. מדובר שם על בני צאן "מדבריות", והמשנה מסבירה שהם רועים באפר. ברם, אפשר שהם מכונים "מדבריות" בניגוד ל"ביתיות" משום שהם רועים במקום ההדברה בחוץ. מדבר הוא אפשרות אחת של מרעה מחוץ לבית, ובמרחב הארץ-ישראלי, ובמיוחד הגלילי, דווקא שטחי ביצה היו נפוצים יותר. מכל מקום, מיני הדשאים הנזכרים כגדלים באפר, כקנה וגמי, גדלים בשטחים רוויי מים, או שיש בהם מי תהום גבוהים (תוס', כלאים פ"ג הי"ד). ה"אפר" הוא המקום הטוב למרעה (תוס', בכורות פ"ו הט"ז עמ' 541; בבלי, פסחים ח ע"ב).