מי שהיו פירותיו בעיר אחרת וערבו בני אותה העיר לבוא אצלו – המקרה המתואר נראה תמוה. לאדם הגר בעיר אחת (א) יש פֵרות בעיר אחרת (ב) הרחוקה מרחק המצריך עירוב (כלומר המרחק בין א ל-ב הוא יותר מאלפיים אמה אך פחות מארבעת אלפים אמה). בני העיר ב הכינו עירוב כדי לבוא לבקר את האדם המתגורר בעיר א. לכאורה המקרה קשה ומקרי ביותר; וכי למה ירצו בני העיר ב לבוא אל גיבור סיפורנו, ומדוע ירצו להביא עמם פרות השייכים לו. מעבר לכך, לא ברור מה החידוש שבהלכה זו, הרי כבר נקבע במשנה ג שרגלי הפרות כרגלי הבעלים, משנה ד מפרטת זאת, ומדוע חוזרת משנה ו וקובעת אותו דין במקרה פרטי פשוט נוסף. התוספתא מוסיפה משפט המבהיר את הרקע: "ואם יש שם אפטרופוס מביאין על פי אפטרופוס" (פ"ד ה"ט). לכאורה לא ברור מה ייחודו של האפיטרופוס: אם הפרות שייכים לפלוני – הרי הם כרגליו, ואם הם של בני העיר – הרי הם כרגלי בני העיר, ומה מעמדו של האפיטרופוס בנושא? ברם, אזכור האפיטרופוס הוא המפתח להבנת המשנה. "אפיטרופוס" משמעו ביוונית משגיח. הוא מופיע במקורות חז"ל בכמה הקשרים מרכזיים, כממונה על נכסי יתומים (במשמעות הקרובה לזו שבימינו) או כממונה על נכסי האחוזה, היא הווילה הרומית. האחוזה הייתה השיטה הרומית הנפוצה לתפעול נכסי עשירים. העשיר חי בעיר הפוליס הגדולה, והיו לו אדמות נרחבות באזורים כפריים. הוא לא יכול היה לטפל בעיבודם השוטף; יתר על כן, הוא חי הרחק מאדמותיו שהיו מפוזרות בריכוזים שונים ברחבי הפרובינציה, או אף מחוצה לה. העשיר לא יכול היה אפילו לטפל במסירת האדמות לאריסים, על כן מסר את האדמות לידי אפיטרופוס שניהל באופן שוטף את האחוזה. האדון בא אל האחוזה לעתים רחוקות, כדי להשגיח על הנעשה ולנפוש מעמל העיר היום-יומי. בעולם הרומי היו שיטות מספר לניהול אדמות האחוזה. היו מקרים שבהם בנה העשיר במרכז האחוזה מבנה גדול (וילה) ובה התגורר בביקוריו באחוזה48אפלבאום, הוילה; ספראי, כלכלה, עמ' 99-82. הירשפלד, שינויים, ניסה להמעיט במספרן של הווילות בארץ ישראל, וראו ספראי, מבני שדה. . בווילה התגוררו גם הפועלים או העבדים שהפעילו את האחוזה ועיבדו את השדות בניהול האדון (איור 28 לעיל, תמונה 8 בית אחוזה). במקרים אחרים הופעלה האחוזה כמעין כפר פרטי. האדמות נמסרו לאריסים שהיו עצמאיים מבחינה משפטית. הם שילמו לאדון חלק מהיבול (בין חצי לשליש) כתשלום על הזכות לעבד את הקרקע, או אולי להפך, היבול היה שייך לאדון והוא נתן לאריסים חלק ממנו (בין חצי לשני שליש) כתשלום על עבודתם. אדמות העשיר היו מרוכזות באזור מוגדר, והאריסים התרכזו בכפר מסוים שהיה למעשה שייך לאדון. את האחוזה ניהל כמובן אפיטרופוס, ומהמקורות עולה שעיבוד התוצרת נעשה בצוותא. ייתכן גם מקרה שלישי שבו האדמות היו מפוזרות, וכל אריס ערך הסכם נפרד ובלתי תלוי עם האדון49על סדרי ניהול האחוזות ועל אחוזות המבוססות על אריסים ראו ספראי, שם, כנגד הירשפלד, שינויים. הירשפלד פקפק בקיומן של אחוזות במרחב היהודי. .
מתוך ספרות חז"ל עולה דמותם של שני טיפוסים של אריסים. סוג אחד הם אריסים עצמאיים המעבדים את נחלתם ואת תוצרתם באופן כמעט עצמאי. מחויבותם לאדון היא כספית בלבד, ובאה לידי ביטוי רק בסיום עיבוד התוצרת50לא נעסוק במפורט בחובות האריס, וראו למשל תוס', בבא מציעא פרק ט, ובעיקר הי"ט-ה"כ. . טיפוס אחר של אריסות או חכירה מכונה "חכירת בית אבות". כבר גולאק פירש שחוכרי בית אבות הם חוכרי עולם שזכות החכירה היא שלהם, וזו ניתנת להורשה51גולאק, דיני קרקעות, עמ' 129-124. . הסדר זה הוא המכונה בספרות הרומית "אמפטיטיס". בפועל היה חוכר מעין זה עצמאי לחלוטין. מעמדו כלפי בעל הבית היה איתן, וזכויותיו מעוגנות בחזקת הדורות.
הזיקה היום-יומית בין חוכרי בית אבות לבעל הבית צריכה הייתה להיות לכאורה פחותה מזו של חוכר רגיל. ברם לא כך היה הדבר, או לפחות לא תמיד כך היה הדבר. מסקנה זו עולה משילוב מקורות אשר מן הראוי להביאו בשלמותו, אף שהוא מהווה לכאורה סטייה מדרך הדיון.
במשנה חלה דנים בחובת הפרשת מעשרות של אריסים בסוריה בשביעית. השאלה תלויה, כמובן, בטיב האריסות, האם האריסים נחשבים לבעלי קרקע או לא. בתוספתא נוסף: "אמר רבי לעזר בי רבי צדוק אף על פי שהיה רבן גמליאל פוטר את עריסיו בסוריא, היה אוסר מלערס (למסור קרקע לגויים באריסות). אם ערס הרי זה פטור, ובלבד שלא יהא הוא מלקט והן אוגדין על ידו, הוא בוצר והן דורכין על ידו, הוא מוסק והן עוטנין על ידו. אלא הם מלקטין והוא אוגד על ידיהן, הן בוצרין והוא דורך על ידיהן, הן מוסקין והוא עוטן על ידן" (תוס', חלה פ"ב ה"ה).
מדובר, אפוא, בהסדר אריסות שהעבודה נעשית בו על ידי האדון ואריסיו בצוותא. רבן גמליאל פוטר את הבעלים ממעשרות בתנאי שעבודת האיסוף של הפֵרות תבוצע בידי האריס הגוי, ועיבוד התוצרת בידי האדון היהודי. ברם אם האדון קוטף הוא חייב במעשרות, שכן הוא נחשב לבעל הקרקע. ברור שלפנינו אריסות מיוחדת. באריסות רגילה האריס היה מבצע את הקטיף ואת העיבוד הראשוני, וחלקם של הבעלים היה מגיע אליהם רק לאחר העיבוד52כגון תוס', בבא מציעא, פ"ט הי"ט-ה"כ. .
בירושלמי ההלכה מוסברת כעוסקת רק במקרה של "חכירי אבות כגון מהלל דבית רבי" (חלה פ"ד ה"ד, ס ע"א). מהלל זו מזוהה עם מעלול שבעמק יזרעאל. אם כן, בשיטה זו של "חכירת בית אבות" כל חוכר קיבל אדמה ועיבוד התוצרת נעשה במשותף, בניהול האדון. לשיטה זו גם עדויות ארכאולוגיות. כקילומטר מאותה "מהלל" של בית רבי נתגלו53רבן, סקר, מס' 82, עמ' 69. שלושה מקבצים של גתות בינוניות (איור 54, תמונה 13). בגדולה שבהן לפחות 5 גתות, אם כי ייתכן שגתות נוספות לא התגלו. כל הגתות זהות, והן מסודרות בשורה ברווחים זהים. שטח מִשטח הדריכה כ- 7 מ"ר, ונפח בור האיגום בערך 0.8 מ"ק (עומקו אינו ברור). בכל גת מעין זו ניתן היה לדרוך ענבים שגדלו בערך ב- 25 דונם כרם. אין אלו גתות של אדם עשיר, שכן זה היה חוצב כמה גתות ענקיות (ראו להלן) ולא גתות בינוניות. מצד שני אין אלו גתות פרטיות, שכן לו היה כך לא היו נחצבות במתכונת אחידה ומסודרת. על כן מתבקשת ההשערה שלפנינו חלק מאותה אחוזה המכונה "מהלל דבית רבי". אדמותיה נמסרו לחוכרים, ועיבוד התוצרת נעשה בידי כל אחד מהם אך במשותף, ותחת ניהולו ובבעלותו של האדון.
הלכה אחרת אוסרת על אבל לעבוד בימי אבלו, אבל "אריסיו וחכיריו וקבליו הרי אילו עושין, איכריו וספניו וגמליו אינן עושין...", ובהמשך לאותו עניין או לעניין דומה: "וחכיריו ופועליו עושין בצינעה במקום אחר" (ירו', מועד קטן פ"ג ה"ה, פב ע"ב)54בנוסח הדפוס וכן בכ"י יד זוסמן, עמ' 75: "חביריו", וצ"ל חכיריו. . ההלכה היא שפועליו של האבל מנועים מלעבוד בפומבי55ראו תוס', מועד קטן פ"ב ה"ו; בבלי, שם יט ע"א. , ולכן האיכרים (עובדים חקלאיים פשוטים) ומובילי סחורה מנועים מלעבוד, אך אריסים וחוכרים מותרים, שכן הם עובדים למען עצמם. בקטע השני מדובר כנראה בחכירי בית אבות, ואלו נחשבים כמעט כפועלים רגילים של האדון.
עצמאותם של אריסים או חוכרים מסוג זה הייתה מוגבלת. בדיון הלכתי אחד אנו שומעים על בר זיזא, שהפקידו אצלו ליטרת זהב. הנחת הסוגיה היא שכל מה שיש לאריס שייך לאדונו56ירו', בבא קמא פ"ו ה"ז, ה ע"ג; שבועות פ"ז ה"ב, לז ע"ד. עדויות נוספות על יחסי אריס ובעל הבית הדומים ליחסי "קליינט" (זה המונח הרומי המקובל לבן חסות החוסה בצל פטרונו) ופטרון מצויים בבבלי בשם חכמי ארץ ישראל, כגון בבלי, יבמות צג ע"א; כתובות קב ע"ב. ברם, לא ברור אם אלו לא הושפעו ממציאות בבלית מובהקת כגון זו המתוארת בבבלי, חולין קה ע"א. . הלכות אחרות משיחות לפי תומן על מערכת קשרים יום-יומית בין האריס ובעל הקרקע או בין האיכר ו"בעל הבית", וקרוב להניח שאף כאן מדובר בבעל בית ואריסיו. כך אנו שומעים על חובת האריס, או על נוהג קבוע להביא לבעל הבית פֵרות כל ערב שבת (בבלי, יבמות צג ע"ב).
ניתן לסכם, אפוא, שהיה טיפוס של חכירה או אריסות לדורות. טיפוס זה שונה מקודמיו לא רק במשך זמן החכירה ובזכויותיו של החוכר, אלא בעיקר בטיב היחסים בין האדון ובין חוכריו. באחוזות אלו התקיימה מערכת של איסוף משותף של היבול על ידי בעל הבית יחד עם אריסיו. הדבר חייב מתקני מלאכה מתאימים לייצור המוני, וכן שבעל הבית, או נציגו, יתגורר בכפר, והאריסים אף הם יהיו תושבי יישוב זה. תושבי כפר מעין זה היו אנשים עצמאיים מבחינה משפטית, אך אריסים או חוכרים של אדון עשיר. בירושלמי מסופר על רבי יוחנן שהלך לבקר ב"פגטי" של רבי יהודה נשיאה (ירו', עבודה זרה פ"ב ה"ד, מא ע"ב)57מקורות נוספים עשויים להתבאר טוב יותר על רקע ההנחה שכפר שלם היה שייך לאדון ונוהל על ידי אפיטרופוס, כגון איכה רבה, ה יב (עמ' עט), המספר על אפיטרופוס המעניש את טובי העיר "קרתא". ברם ניתן לפרש סיפור זה, כמו גם סיפורים אחרים, בצורה שונה, לפיכך אין הם יכולים לשמש ראיה לדיון זה. . "פגטי" היא צורה משובשת של PAGUS, אחד המונחים בלטינית לסוג מסוים של כפר-אחוזה. המונח אף נזכר בכתובת שנמצאה באזור עכו58אבי יונה, כתובות. . מכל מקום, לפנינו עדות נוספת ליישוב עצמאי באזור עכו השייך לעשיר, תושב העיר טבריה. עדויות נוספות למערכת זו של יחסי אדון ואריסיו פזורות במקורות. במקומות מספר נמצאו כפרים קטנים או בינוניים ומעליהם מתנשא בית מגורים גדול. נראה שאלו כפרים פרטיים, והמבנה הגדול הוא ביתו של אדון הכפר. המונח התלמודי לבית האחוזה הוא "עיר". המונח התייחד לווילה, אך כנראה גם לכפר הפרטי.
נחזור למשנתנו. במקרה שאנו עוסקים בו "בני העיר" הם כנראה אותם אריסים. הם מביאים מפרותיהם לאדון כמחווה של הוקרה, תלות וכבוד, וכפי שראינו מחוות מעין אלו רגילות. כאמור, בתוספתא נזכר גם האפיטרופוס של אותם בני עיר. על כן נראה שאכן מדובר באריסים בכפר פרטי, או אולי באריסים או חוכרים רגילים שהאדמות שחכרו פזורות בין אדמות הכפר. מכל מקום, הפרות שייכים פורמלית לאריסים, אך יש לאריסים (ולפרות) זיקה מיוחדת לאדון. על כן היה מקום לחשוב שמותר לטלטל את הפרות בחג, לפי המגבלות ההלכתיות של האדון, לפיכך צריכה משנתנו לקבוע שרגלי הפֵרות כרגלי האריסים. אם יש אפיטרופוס הרי שהוא מנהל את כל עסקי האחוזה, ולפיכך נקבע דין הפרות בהתאם למגבלות המוטלות על האפיטרופוס.
מתוך הדברים נראה שהאפיטרופוס הוא יהודי, האריסים יהודיים והאדון הוא יהודי או נכרי, וההלכה תתאים כנראה לשני המקרים. היו כמובן גם עשירים ובעלי אחוזות יהודיים, אך רוב העדויות לבעלי האחוזות מתייחסות אליהם כאל נכרים.
לא יביאו לו – האריסים, מפירותיו – אפילו אם הם פֵרותיו ובני העיר הם בבחינת שומרי הפיקדון.
בתלמודים (בבלי, מ ע"א; ירו', סג ע"ב) מובאת מחלוקת בדבר מעמדם של פרות מופקדים. בצדק אין הבבלי מקשר את המחלוקת למשנתנו, שהרי, כאמור, במשנה מדובר במקרה מיוחד של אריסים59כלומר, ניתן לתרץ ולהפריד בין אריסים שהפרות שייכים להם, והם האחראים עליהם עד שהם נמסרים לאדון, ולכן רגלי הפרות כרגלי האריסים. . בירושלמי, לעומת זאת, לא הזכירו את המיוחד שבמשנתנו, וקישרו את המחלוקת על המפקיד למקרה הנדון כאן. דווקא הירושלמי, שאמור להכיר את תנאי הארץ, לא הבחין במיוחד שבמקרה הנדון במשנה, ועמד על העיקרון המשפטי הטהור. מכל מקום, הבבלי מוצא הסבר למיוחד שבמשנתנו ומעמיד אותה במקרה מיוחד. זהו מקרה מיוחד שבו התלמוד הבבלי זיהה את הרקע הרֵאלי ואילו הירושלמי התעלם ממנו.
ואם ערב הוא הרי פירותיו כמוהו – אם בעל הפֵרות (האדון במקרה זה) הכין עירוב תחומים בין היישובים, הרי שגם הוא וגם פֵרותיו רשאים ללכת באזור שבו עירב. יש להניח שרבי יהודה, המתיר לטלטל את הפרות גם מעבר למגבלות הבעלים, יחלוק גם כאן.