השואל כלים מחבירו מערב יום טוב כרגלי השואל – אם ההשאלה הייתה מערב החג הרי שהבגד "שייך" לשואל, ותחום הנדידה של החפץ הוא כתחום הנדידה של השואל. חפץ הוא כבעליו, אבל "בעליו" לעניין זה אינו הבעלים החוקיים אלא מי שמחזיק בחפץ או בזכויות השימוש בו בחג. בכך זהה הלכתנו למשנה הקודמת.
ביום טוב כרגלי המשאיל – אבל אם השאילה הייתה בחג עצמו, החפץ כרגלי המשאיל. הזמן הקובע לעניין זה הוא ערב החג.
האשה ששאלה מחבירתה תבלים ומים ומלח לעיסתה – המשנה הבאה מעלה תמונה נלבבת של חיי היום יום. על רקע החיים בחצר המשותפת, ועל הרקע של יחסי שכנות טובים, לא פעם הלוותה אישה לחברתה מצרכים. בדרך כלל המקורות קוראים לכך "השאלה". ברם, אין זו השאלה מבחינה משפטית, שכן המשאילה לא תחזיר לחברתה את המצרך אחר השימוש אלא תחזיר מצרך אחר, הווה אומר שזו מעין הלוואה. ברם, המינוח הרגיל הוא: "שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר הלוני" (משנה, שבת פכ"ג מ"א). ההימנעות משימוש במונח "הלוואה" נובעת מכך שהחזרת ההלוואה עשויה להפוך למעין ריבית (אם מחיר המוצר בשעת ההחזרה גבוה ממחירו בשעת ההלוואה). במקרה זה האישה שאלה תבלין, מלח או אפילו מים. ייתכן שכוונת הנשים הייתה שהמאפה עצמו יהיה משותף, ושתיהן תחלוקנה בו. הניסוח בלשון נקבה, "האשה ששאלה", אינו מקרי; האישה היא שבישלה והייתה אחראית על משק הבית, היא המשאילה והמחזירה, ותחום הטלטול של המוצרים הוא תחום ההליכה שלה ולא של בעלה.
בחלק מעדי הנוסח בעלי טיב משני נמצא "וכן האישה". אמנם הדין של האישה דומה לדין הקודם, אך אין כל טעם בגרסה "וכן". דרכה של משנה לרכז דוגמאות שונות מבלי להוסיף את מילת ההשוואה.
הרי אלו כרגלי שתיהם – הווה אומר שאין לטלטל את המאפה אלא למקום שבו שתיהן רשאיות ללכת בחג (המינימום המשותף). המאפה נחשב למשותף וחלות עליו ההגבלות של כל השותפים, כמו הרכוש של האחים במשנה הקודמת.
רבי יהודה פוטר במים מפני שאין בהם ממש – מי שתרמה מים למאפה המשותף אינה קובעת בכך את היקף ה"נדידה" של המאפה. בתוספתא הדין מנומק "מפני שנבלעין בעיסה" (פ"ד ה"ו), ושני הטעמים חד הם. התוספתא מוסיפה מקרים נוספים: מי ששאל חלוק מחברו, שניים ששאלו חלוק מאחד33ההלכה מעידה על מצב של מחסור בבגדים, מצב הידוע ממקורות נוספים. ראו, למשל, פירושנו למועד קטן פ"ג מ"ב. , ואין במקרים אלו חידוש.
התלמוד הבבלי שואל למה לא יתבטלו המים והמלח כלפי העיסה, ומנמק את דעת חכמים ב"גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות" (לח ע"ב). כלומר, החשש הוא ששתי נשים תאפנה בשותפות מלאה במטרה מתוכננת לעקוף את הגבלות התחום. כבר ראינו כי הבבלי נוטה לנימוקים מעין אלו של "גזרה שמא...". מבחינת ההלכה כפשוטה די בהסבר הפשוט יותר כי אכן המאפה הוא בשותפות, וכל מה שתורם לטעמו הוא מרכיב שאין לבטלו.
התלמוד מביא ברייתא נוספת לדעת רבי יהודה שלא רק המים בטלים אלא גם המלח, ומתרץ שהדבר תלוי בסוג המלח: מלח סדומית (מהר סדום או מים המלח) או מלח אוסטרקנית (מימת אוסטרקיני שעל חופו הצפוני של חצי האי סיני)34ולא ברור איזה נחשב ליקר ואיזה לזול. . אפשרות נוספת היא שהדין תלוי בשאלה אם המלח גס או דק. אבחנה מעין זו סבירה. עם זאת, קרוב להניח שהתירוץ תלה את ההלכה בטיב המלח מבלי לפרט. האבחנה בין מלח סדומית לבין מלח אוסטרקנית מופיעה במקורות לגבי סוג המלח במקדש35תוס', מנחות פ"ט הט"ו; ספראי, הכלכלה, עמ' 187-185. , והעברתו לסוגייתנו היא ספרותית במקצת. מכל מקום, ההלכה תלויה בטיב המלח ופחות במקום מוצאו של המלח. "מלח אוסטרקנית", הבא מימת אוסטרקיני, הוא מלח ימי דק, ואילו "מלח סדומית", המופק מים המלח או ממחצבי המלח שלאורך חופי ים המלח, הוא גס וחריף, ומהווה כמעט מאכל כשלעצמו.
אין צריך לומר שבנוסף להסבר התלמוד הבבלי ייתכן שלפנינו בפשטות שתי מסירות שונות של תורת רבי יהודה. במשנת עירובין מתנהל דיון בנושא זה של נתינת פֵרות בשבת. רבי יהודה אומר שם: "נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו אפילו חוץ לתחום. אמרו לו לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה" (פ"י מ"ב)36ראו פירושנו שם. הבבלי בעירובין הסביר שמדובר ב"מערה", כלומר במוזג מים מכלי לכלי. לפי שיטה זו הכלי אינו מיטלטל אלא המים בלבד. לפי שיטת רבי יהודה דיני שביתת כלים אינם חלים על מים, וממילא מותר לטלטלם מחוץ לתחום. . נראה שחכמים שם סבורים כחכמים אצלנו. ברם, רבי יהודה סותר את עצמו: שם הוא מתיר לטלטל מחוץ לתחום שבת 2000 אמה, ובלבד שתיפתר בעיית הטלטול מחוץ לחצר, כגון שהחפץ צמוד לגופו או שהוא בהמה שאין האדם נושאה, ואילו כאן הוא מקבל את העיקרון ההלכתי של חכמים שהחפץ כרגלי בעליו אלא שסבור שמים נבלעים בעיסה, ואולי גם המלח בטל. לפי פשוטם של דברים זו מסורת שלישית, שנייה אליבא דרבי יהודה (בבלי, עירובין צח ע"ב). בדיוננו במסכת עירובין ראינו כי רבי אליעזר מצמצם את תחולת הכלל שחפץ כ"רגלי בעליו", או אולי אף חולק עליו לגמרי. כאן רבי יהודה מקבל את הכלל אך מצמצם את תחולתו, וכנראה הוא מהלך בשיטת רבי אליעזר רבו37ראו דיוננו בעירובין פ"ו מ"ג; פ"י מ"ב. .