העיקרון העומד מאחורי ההלכות הבאות ברור: אמנם טלטול הותר בחג (לפי בית הלל), אך איסור תחומים קיים, הווה אומר שגם ביום טוב אסור לאדם להלך יותר מאלפיים אמה מחוץ למקומו. מובן שניתן להכפיל את המרחק על ידי התקנת עירוב28איסור תחומים נדון במסכת עירובין פ"ד ובמבואנו לעירובין. . איסור יציאה מחוץ לתחום מוטל על האדם, על חפציו ועל בהמתו כאחד. הווה אומר, אסור להעבירם מחוץ לתחום אף על ידי אדם אחר. הבעיות ההלכתיות נוצרות כאשר קיים באזור אדם שני שמותר לו ללכת יותר כיוון שהתקין לעצמו עירוב, או שהתקין לו עירוב תחומים לכיוון אחר מזה של הבעלים. העיקרון הבסיסי הוא: הבהמה והכלים כרגלי הבעלים – זהו משפט שיש בו הצהרה כללית, מעין כותרת, וכל המובא במשניות הבאות הוא פירוט של כלל זה. כללים מעין אלו מסכמים בדרך כלל משנה ואינם פותחים אותה, אך מצינו גם כותרות מעין אלו. מכל מקום, ההלכה ברורה: תחום ה"נדידה" של כלים ושל בהמה בשבת וביום טוב הוא כמו זה של בעליהם. המשך המשנה מגדיר ומסביר מצבי ביניים שונים, כאשר הבעלים המשפטיים מצויים במקום אחד אבל החפץ נמסר לאחר.
המוסר את בהמתו לבנו או לרועה – לחקלאי רגיל הייתה, בדרך כלל, פרה אחת או כבשה אחת. עדרי צאן גדולים יותר היו רק לשוכני ספר המדבר29להלן, משנה ז. . את הבהמה מסר החקלאי לבנו הקטן על מנת שיוציאה למרעה. ברוב הכפרים היה רועה בהמה אחד, או רועים מספר (להלן), ולאלה מסרו את הצאן או את הבקר בבוקר. בערב החזירו הרועים את הצאן לבית הבעלים ואלה חלבו את הבהמה. הרועה הוא הדוגמה השכיחה לשכיר או לשומר שכר המקבל בהמות לשמירה בתשלום. הבן או הרועה מיועדים לקבל את הבהמה ולהוליכה למרעה. זה הנוהג היום-יומי, ויש לצפות שגם בחג ינהגו כן. על כן היה מקום לחשוב שיש לראות את הבהמה כאילו כבר נמסרה לרועה (או לבן) מבעוד יום. על כן באה המשנה להדגיש שהרי אלו כרגליו – גם במקרה זה רגלי הבהמה כרגלי בעליה. כך בנוסח שבידינו, אבל בדפוס "כרגלי הבעלים", וכן גרס רבי יהוסף אשכנזי והגיה "כרגליו".
אין זו מחלוקת בהלכה אלא בניסוח, והשאלה היא מה הוא הנושא של המשפט, רגליו של הרועה או רגליו של המוסר לרועה. ייתכן גם שיהיה הבדל הלכתי בין טיפוסי המרעה. אם הרועה קיבל את הבהמה לשעות היום בלבד – הרי היא כרגלי הבעל, אבל אם קיבלה לזמן ממושך – הרי היא כרגלי הרועה. כמו כן, אם יש שם רועים רבים ולא בטוח מי יקבל את הבהמה באותו יום – הרי היא כרגלי הבעל, ואם יש שם רועה אחד – הרי היא כרגלי הרועה. רוב הראשונים מעדיפים את החלוקה השנייה.
הירושלמי מוסיף ש"המוסר בהמתו לבקר אף על פי שלא הודיע לבקר הרי זו כרגלי הבקר" (סג ע"ב). הלכה זו שונה מזו שבמשנה, משום שמדובר באדם הרגיל לתת את הבהמה לאותו בקר (רועה בקר) דרך קבע, על כן הבהמה נחשבת כתלויה באותו רועה, אף שלא נאמר לו במפורש שהוא ירעה את הבהמה ביום טוב.
התלמודים מביאים ברייתא ובה דברי רבי דוסה שהבהמה היא כרגלי הרועה (ירו', שם; בבלי, לז ע"ב)30בירושלמי לא נזכר רבי דוסא ובעלותו של הרועה, אבל מובאת הברייתא שהבקר כרגלי הבקר ותירוצו של רבי יוחנן שיש הבדל בין מקום שיש בו רועה אחד (כרגלי הרועה) לבין מקום שיש בו יותר רועים שאז הבהמה כרגלי הבקר. . שני התלמודים מתרצים שההבדל הוא בסוג הצאן ומשק המרעה. אם יש בעיר רק רועה אחד – הרי ברור שהוא ירעה את הצאן, לכן רגלי הצאן כרגלי הרועה. אך אם יש שני רועים לא ידוע איזה רועה יקבל את הצאן, ולכן רגליו כרגלי בעליו. ההסבר כשלעצמו אפשרי וסביר, אך בתוספתא מוצגים דברי רבי דוסה כחולקים על הרישא בתוספתא, שהיא כמשנתנו (תוס', פ"ד ה"ה-ה"ו). קשה להכריע האם אכן מחלוקת לפנינו או פסקי הלכה שונים שכל אחד מהם משקף משק מרעה שונה במקצת. כלומר, אם מסירת הבהמה לרועה היא אוטומטית ומובטחת – רגליה כרגלי הרועה, ואם ייתכן שתישאר בידי הבעלים – רגליה כרגלי בעליה. ההבדל הוא ארגוני ותלוי במקום, בגודלו ובמצב המרעה בסביבה.
כלים מיוחדים לאחד מן האחים שבבית – החברה בתקופת המשנה והתלמוד הייתה מבוססת על מבנה משפחתי מעורב, משפחות גרעיניות ובתי אב קטנים. משפחה גרעינית היא משפחה שבניה נוטשים את הקן המשפחתי, כלומר יוצאים לעצמאות כלכלית, עם הנישואים או בסביבת הנישואים. לעומת זאת בבית אב הבן ממשיך לגור בבית המשפחה עד מותו של האב. כל זמן שהאב חי הרכוש שייך לאב ולבן אין רכוש משלו, גם אם הוא נשוי ואב לילדים משלו. לעתים בית האב ממשיך לשמור על ליכודו דור או שניים לאחר מותו של אבי המשפחה31רובין, קץ החיים, עמ' 102-93; ספראי, המשפחה. . הרקע להלכה במשנתנו הוא בית האב הקטן. האחים פועלים במשק הבית, אך הרכוש שייך לאבי המשפחה. עם זאת, כל אחד מהאחים "מסגל" לעצמו רכוש. המדרש מספר: "(משל) לשני אחים שהיו מסגלים אחר אביהם אחד מצרף דינר ואוכלו ואחד מצרף דינר ומניחו..." (ספרי דברים, מח, עמ' 108). כמו כן: "אמר רבי אמי בן שנראה חלוק בחיי אביו מה שסיגל סיגל לעצמו" (ירו', בבא בתרא פ"ט ה"ג, יז ע"א)32"חלוק" הוא בן שבפועל חי בנפרד מאביו, אף שאין הגדרה משפטית של מעמדו. . אם כן, לבנים הייתה אפשרות לחסוך סכומים קטנים ולרכוש כלים אישיים. כלים אלו מכונים במשנתנו "מיוחדים לאחד מן האחים". סתם "כלים" בלשון חכמים הם בגדים. אם כן, חלק מהבגדים במשק הבית היו משותפים, אך היו גם בגדים אישיים. אמנם הם שייכים, מבחינה פורמלית, לאבי המשפחה, אבל בפועל הם "מיוחדים לאחד מן האחים", ולכן הרי אלו כרגליו – מותר ללכת עמם בכל מקום שאח זה רשאי ללכת בו בחג.
[כלים מיוחדים לאחד מן האחים שבבית הרי אלו כרגליו] – בכתב יד קופמן נכתב המשפט פעמיים, והמגיה מחקו בקו על המילים, ושאינן מיוחדים – בגדים כלליים שכולם עשויים להשתמש בהם, למקום שכולם הולכים – לאותו תחום הליכה המשותף לכולם (המינימום המשותף). המחסור בבגדים היה גדול, ורמת החיים נמוכה. על כן מצב שבו חלק מהבגדים משותף לכל האחים הוא רגיל וסביר.