אין משחיזין את הסכין67בדפוסים ובכמה עדי נוסח הקרובים להם נוסף "ביום טוב" (וילנא, דו, דש, א, גט, ל, מ, קל, רב, גק). אבל משיאה על גבי חברתה – "להשיא" משמעו להעביר, וזו כמובן דרך ההשחזה הפשוטה. ההשחזה אינה נחוצה לשחיטה עצמה. לא השחיזו את הסכין כל יום, על כן ההשחזה בחג אסורה. אבל מותר להשחיז בשינוי, כלומר בדרך רגילה פחות. ברוח זו הבבלי פוסק שמותר להשחיז במשחזת עץ, אך לא במשחזת אבן. הבבלי אומר שזו דעתם של חכמים, אבל רבי יהודה מתיר גם להשחיז, כי כשם שהותר אוכל נפש הותרו גם מכשירי אוכל נפש (כח ע"ב). הדעה עצמה מובנת, ברם תמוה שזו עמדתו של רבי יהודה. במשנה הראשונה בפרק ראינו כי רבי יהודה מחמיר בשאלה זו של מכשירי אוכל נפש, וזאת בהתאם לשיטת בית שמאי המחמירה בהלכה זו, ובמשנתנו הוא המתיר, אולי כשיטת בית שמאי (ורבי אליעזר, רבו של רבי יהודה) המקלים בטלטול מכשירי מצווה. הירושלמי מפרש באופן אחר. הפירוש הראשון הוא שההלכה המחמירה היא הלכתו של רבי יהודה (כצפוי), אך התלמוד גם מציע את ההסבר שלפיו אלו דברי הכול ואסור להשחיז כי זו מלאכה שאינה נחוצה. ההשחזה על גבי חברתה היא רק כדי להסיר את השומן מהסכין, וזו עבודה מיותרת68העברת השומן נדונה גם בבבלי, כח ע"ב. .
לא יאמר אדם לטבח מכור לי בדינר בשר – המשנה חוזרת להלכה שבמשנה הקודמת בדבר חלוקת בשר ביום טוב. מבנה הפרק אינו נהיר, שהרי המשנה מדלגת מנושא לנושא. אלבק הבחין בכך וטען, ובצדק, כי במשנה ז מתחיל גוש ספרותי של עריכה אחרת69אלבק, מועד, עמ' 483 וראו שטינפלד, סדר. . אלבק גם טען שעדות לעריכה השונה היא המעבר מגוף שלישי רבים, "אין צדים", "אין נמנים" וכיוצא באלו, לגוף שלישי יחיד נסתר, "אומר אדם", "המביא כדי יין" וכו'. ברם, דומה כי זו אבחנת יתר. המשניות פותחות באחת משתי פתיחות אלו, וממשנה למשנה הסגנון משתנה. דומה שהבחירה בפתיחות השונות היא מקרית ואינה משמעותית. עם זאת, כאמור, רק ההנחה כי משנתנו פותחת גוש ספרותי חדש מסבירה את אי הסדר שבפרק.
חכמים לא אסרו מכירה ביום טוב, שכן קניית האוכל נחשבה לשלב חיוני בהכנת האוכל וזו הותרה ביום טוב. זאת ועוד, האוכל הנמצא בחנות נקרא "מוכן", ברם חכמים תבעו שהקנייה לא תישא אופי מסחרי רגיל. אולי מותר להגדיר זאת כמסגרת של שינוי. לא שינוי לשם שינוי, אלא פעילות שלא תישא את האופי הרגיל של יום-יום, בצורה יעילה פחות מביום-יום. בכתב היד שלנו הנוסח הוא "מכור" לי, וכן ברוב כתבי היד. אבל בדפוסים ובעדי נוסח אחדים, רובם מהקרובים לדפוסים, "שקול"70וילנא, דו, דש, מ. בעל תוספות הרא"ש וראשונים אחרים הכירו את נוסח הדפוס. . כך מצטייר הטבח כמי שאינו סוחר ממש, ואין זו קנייה רגילה. בכתב יד קופמן וכמעט בכל עדי הנוסח מדובר על אמירה לטבח, והטבח הוא כמובן טיפוס של סוחר. ב-מגק "לחבירו", וזה תיקון במגמה לרכך את החידוש שבמשנה. מחברו מותר לו לבקש בדרך של קנייה, אך לא מסוחר רגיל. אין צורך בצמצום זה, שכן מכירה בחנות הותרה במפורש (ראו פירושנו לעיל, פ"א מ"ה).
אבל שוחט והם מחלקים – בעדי נוסח אחרים "ומחלקים", חולקים ביניהם – החלוקה תהיה בערך ולא בדיוק. כאמור, במשנה הקודמת הטבח המומחה יודע לחלק את הבשר בדיוק, אף כשאינו מודד במדויק. כאן מדובר בבני אדם פשוטים, ולכן החלוקה צריכה להיות חופשית עוד יותר.
המשניות מזכירות את שלוש הדרכים לצריכת בשר: או שבעל הבית שוחט את בהמתו, בעיקר כשהיא חולה ומסוכנת, או שהוא קונה את הבשר אצל הטבח, או שבעל בית אחד שוחט ושכנים מספר מחלקים ביניהם את הבשר. חלוקת הבשר הייתה כלכלית-מסחרית. חכמים תובעים להצניע אופי זה, אך מקבלים את האופי המסחרי של החלוקה. אין זו חלוקה בעלת אופי חברי-ידידותי, ואין הם תובעים שתהיה כזאת.