אין נמנים – להימנות משמעו לעשות הסכם חלוקה. משנתנו פותחת צוהר מעניין לאופי אכילת הבשר בימי קדם, ונפתח בכך. המשנה מספרת שבארבעה מועדים בשנה "משחיטין את הטבח בעל כרחו" (משנה, חולין פ"ה מ"ד). כלומר הטבח, הוא מוכר הבשר (קצב בלשון ימינו), חייב לשחוט מבהמותיו כדי שיהיה בשוק בשר למכירה. ארבעה מועדים אלו ייזכרו בהמשך. מהמשנה משמע גם שבשאר ימות השנה היו השחיטה ומכירת הבשר מצומצמות ביותר. בחפירות ברחבי הארץ מתגלות עצמות של בהמות (כבשים, עזים ופרות) ושל תרנגולות. כמות העצמות אינה מהווה כל אינדיקציה לכמות הבשר שנאכל. המגדל בהמות לאכילה משתדל לשחטן כשהן צעירות, ברגע שהגיעו לגודל האופטימלי. כל השתהות מהווה תוספת השקעה (וסיכון) ללא רווח צפוי. לעומת זאת אם גידלו את הבהמות למטרות אחרות (פרות לחליבה, לעבודה ולוולדות, כבשים לצמר ולוולדות ועזים לוולדות) הרי ששחטו אותן רק כאשר חדלו להניב. העצמות שנמצאו בחפירות בארץ הן, בדרך כלל, עצמות של בהמות קשישות, הווה אומר שגידלו אותן למטרות האחרות ולא לבשר; קביעה זו מחייבת בירור מקיף שטרם נעשה.
בימי חול מיעטו לאכול בשר. סעודה רגילה כללה תבשיל או שניים, וודאי שלא בשר. ימים טובים היו מועדים לאכילת בשר. ארבעת המוֹעדים המוּעדים לאכילת בשר הם "ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל". על ערב יום הכיפורים (יום הצום) כמועד מובהק לאכילת בשר אנו שומעים גם מהמשנה בנדרים: "אמר קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום אינו אסור אלא עד לילי צום, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר" (פ"ח מ"ו). גם משנה זו מניחה שדרך כל אדם לאכול בשר בערב יום הכיפורים, והיא משקפת כנראה את המנהג הגלילי שצוין. מציאות זו של מיעוט אכילת בשר השפיעה לא רק על ההלכה שצוטטה לעיל, אלא גם על הלכות אחרות. דוגמה אחת היא דין בן סורר ומורה. לפי ההלכה, בן הגונב וזולל תרטימר בשר (180-150 גרם) ולפי דעה אחרת מנה (600-500 גרם) נחשב כבר לבן "זולל וסובא" (משנה, סנהדרין פ"ח מ"ב ומקבילות). כמות מעין זו נחשבת, אפוא, זלילה מופרזת. כן עולה ממקורות נוספים.
אחת הסיבות למיעוט שחיטת הבשר הייתה בעיית שימורו. בתנאי ימי קדם אי אפשר היה לשמור בשר. אם שחט אדם בהמה צריך היה לנצל את כל הבשר בסעודה אחת. אחת השיטות לפתרון הבעיה הייתה זו המתוארת במשנתנו: כמה בעלי בתים נמנו יחדיו על בהמה לשחטה ולחלק את הבשר ביניהם. אנו מכירים את החבורה הנמנית על קרבן פסח, ואת החבורה הסועדת יחדיו, סעודת חולין, בסתם ימי חג וחול. ברם, כאן השיתוף מצומצם ומסתכם בחלוקת הבשר בין המנויים.
על הבהמה כתחילה ביום טוב – המונח "לכתחילה" אינו מנגד את המונח "בדיעבד", אלא משמעו עשייה בדרך המלך, בצורה הרגילה. הבבלי מפרש שאסור להימנות בדרך הרגילה, אבל מותר לעשות את החלוקה בדרך עקיפה, כלומר להעמיד בהמה אחת ולחלקה באופן תאורטי לעתיד, ואחר כך להעמיד בהמה אחרת ולסכם שזו תחולק כמו הבהמה הקודמת. מכיוון שכל בהמה שונה מחברתה הרי שהחלוקה תהיה כללית יותר, וכפי שנראה להלן זו אחת מדרכי ההיתר. התוספתא מציעה פתרון אחר. אסור לבצע חלוקה מדויקת המבוססת על הערכה כספית של הבשר, אבל מותר לומר "הריני עמך למחצה לשליש ולרביע וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר אבל שוקל בידו ומניח..." (תוס', פ"ג ה"ה). אם כן, האיסור הוא לבצע פעולה של חלוקה מדויקת, שכן יש בה מעין מסחר, אבל מותר לבצע חלוקה שאינה מדויקת. ההבדל בין הגישות השונות הוא עד כמה צריך להתרחק מחלוקה מדויקת ומסחרית.
הנחת היסוד של המשנה היא שהימנות היא הסכם מסחרי וניתן לבצעו מערב החג, על כן אסור לערוך את ההסכמים בחג עצמו. הפתרון הוא לערוך מעין הסכם עקרוני ערב החג, ואת המדידה והחלוקה בפועל יש לעשות בשבת. מדידה נאסרה ביום טוב, כמו גם בשבת, משום שנחשבה מעין מעשה חול60ראו פירושנו לשבת סוף פכ"ד. . הלכה דומה חוזרת בשנת שביעית. גם בשנת שביעית ההלכה אוסרת מכירה רגילה ומתירה מכירה ללא מדידה (משנה, שביעית פ"ח מ"ג). במשנה זו בית שמאי מחמירים ומקפידים לאסור אפילו מכירה שיש בה שמץ מדידה.
אבל נמנים עליה מערב יום טוב ושוחטין – ביום טוב, ומחלקין ביניהם – אפילו בצורה מדויקת.
רבי יהודה אומר שוקל אדם61ב- כ חסר "אדם". מילה זו נפלה לעתים קרובות באשמת מעתיקים שמצאו אותה מיותרת. מאידך גיסא, לעתים קרובות היא גם נוספה מאותה סיבה. ראו לעיל, פ"ב מ"א ומ"ה ועוד. בשר כנגד הכלי או כנגד הקופים – בנוסח הדפוס במקום "קופים" "קופיץ", שהוא סכין החיתוך הגדול. הסכין אינו מיועד בדרך כלל לחיתוך עצים ולכן מותר להשתמש בו ביום טוב לביקוע עצים, שאין זה דרך מלאכתו. התלמוד מעיר על כך: "לא בקרדום. אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב, לא שנו אלא בנקבות שלו, אבל בזכרות שלו – מותר. פשיטא, בקופיץ תנן!" (בבלי, לא ע"ב). הקרדום הוא גרזן שיש לו ידית ולהב62לקרדום ראו פאה פ"ד מ"ו. . הידית מכונה "זכרות" משום שיש בה בליטה, ועליה מולבש הנקב שבלהב (איור 32-31). הלהב מכונה "נקבות" משום צורתו63משמעות זו של "נקבות" ו"זכרות" חוזרת במקורות אחרים. כל הכלים המשתלבים כונו כך, כאשר החלק עם הבליטה הוא ה"זכרות" והמגרעת או החור "נקבות". . הידית של הקרדום דומה, אפוא, לקופיץ, ומכאן שהקופיץ הוא סכין. המילה עצמה היא ביוונית (kopίs, ובלטינית copis)64ראו עוד משנה, פסחים פ"ז מי"ב; סוטה פ"ט מ"ה. .
וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר65ב- מפ נוסף: "אבל לשמרו מן העכברים". – לפי מבנה המשפט גם אם נמנו בערב החג, ושחטו בחג, הרי שהחלוקה צריכה להיות כללית, כדי שלא תהיה כמסחר וכמדידה. ברם, לפי התוספתא שהובאה קודם חוזרים דברי רבי יהודה וחכמים לרישא: אין נמנים ביום טוב בצורה הרגילה, אבל מותר לחלק בצורה כללית. רש"י (דף כז ע"ב) מפרש בפשטות "או נמנים מערב יום טוב, או שוחטין ביום טוב", ואז יש להפעיל את ההסדר שמציעים רבי יהודה או חכמים. אך כאמור אין להידחק, ובפשטות דברי רבי יהודה וחכמים חוזרים לרישא. כאן רבי יהודה מקל במקצת בהשוואה ל"חכמים". ברם, לפי הפירוש הראשון שהצענו רבי יהודה מחמיר, אם כי פחות מחכמים.
אלבק חש קושי לשוני בכך שברישא אמרו "אין נמנים לכתחילה", ומשמע שניתן להימנות באופן כלשהו, ובסיפא אין לכך הסבר. הבבלי פותר, כמובן, בעיה זו וגם לפי התוספתא יש לה פתרון, אך הקושי לא נעלם, שכן המשפט שבמשנה קטוע במקצת. ניתן לראות בסיפא פתרון חלקי, כמו שפירשנו. במלאכת שלמה מובאים דברי רבי בצלאל אשכנזי שהגיה ומחק את המילים "נמנים מערב יום טוב". דומה שזו הגהה שרירותית, ואין לה הצדקה.
מכל מקום, את דברי חכמים יש להבין כמו בתוספתא: אין משגיחים בכף המאזניים כל עיקר, אך מחלקים באופן כללי לפי התחושה ביד. בבבלי (כח ע"א) פירשו את ההדגשה "כל עיקר" שאסור להשתמש במאזניים אפילו לתלות עליהם את הבשר כדי לשמרו מן העכברים. הירושלמי אף הוא מזכיר אפשרות זו, אך מדגיש שמותר לתלות בשר על המאזניים שלא למטרת שקילה (סב ע"א). הירושלמי אף מוסיף שלטבח מומחה אסור למדוד את כמות הבשר בידו. המונח "טבח מומחה" משקף את הפוליס שבה היה ממכר בשר נפוץ יותר. במגזר הכפרי לא יכול היה להתפתח מומחה מעין זה. טבחים אומנים מעין אלו נזכרים בציפורי66תוס', חולין פ"ג ה"ב, עמ' 504; בבלי, בבא קמא צט ע"ב; ירו', תרומות פ"ה ה"ג, מח ע"ג; עבודה זרה פ"ב ה"ג, מב ע"א ומקבילות. .