בכור בהמה הוא בבחינת קודש, ויש להקריבו במקדש. לאחר החורבן נקבע ש"ירעה עד שיסתאב" (משנה, פסחים פ"ט מ"ו ומקבילות), כלומר עד שייפול בו מום וייפסל לקרבן. לפי ההלכה את המום חייב לאבחן "מומחה", כלומר חכם34על כך ראו להלן. מוסמך, שכן רק הוא יודע להגדיר האם המום פוסל את הבהמה. הלכה זו יוצאת דופן בעולם ההלכה הקדומה. בדרך כלל אדם מחליט על דרכו, והוא פונה בשאלה רק אם אינו יודע את ההלכה או מתחבט ביישומה. כך, למשל, במשנה הקודמת. האדם מחליט האם מותר לו לשחוט את בהמתו, וכיצד יעביר את חלקיה לביתו. הוא אמור לדעת את ההלכה ולהחליט אם לציית לה או לא. ההלכה מופנית אל המאמין המבצע את ההלכה. אם אינו יודע כיצד לנהוג הוא רשאי לפנות לחכם כדי שינחה אותו; ייתכן אפילו שחכמים רצו שישאלו אותם ויבקשו את הדרכתם, אך אין זו חובה לשאול, ומי שאינו שואל לא עבר עברה. לא כן בראיית מום. כאן החכם או המומחה חייב לראות את המום ולאשר את שחיטת הבהמה. ראיית המום, אפוא, אינה בירור של המצב אלא מעמד דתי בפני עצמו. במקביל היא גם מעין בירור משפטי בין האדם למקדש, שאדם אינו יכול לבצעו לבד אלא חייב להביאו לבית הדין (בבלי, ברכות לא ע"א ומקבילות). מבחינה פורמלית הדבר נובע מכך שהבהמה שייכת למקדש, והפקעת רכוש המקדש אינה יכולה להיעשות בידי הבעלים שהוא בבחינת נוגע בדבר. ברם, מובן שזה רק הפן הפורמלי של ההכרעה, והפן החברתי-דתי מהותי הרבה יותר. זה אחד הצעדים הראשונים שיצרו וקיבעו את מעמדה של ההנהגה הרבנית. החכם אינו רק נותן "שירות" כמענה לבקשה של השואל, אלא יש לו מעין מונופול על תפקיד חברתי35ראו על כך בהרחבה בפירושנו לתרומות פ"ח מ"א. . החכם הוא מרכיב הכרחי בסדר היום, ובלעדיו אי אפשר לנהל חיי יום-יום של אדם דתי. הכוהן הבודק נגעי צרעת ממלא תפקיד דומה. אדם נטמא כאשר מתגלים סימני המחלה, אך עד שהכוהן החליט על כך אין הוא טמא. ההיטהרות נובעת, כמובן, מכך שהמצורע החלים מצרעתו. אבל הכוהן הוא המחליט על כך, וללא החלטתו החולה עדיין טמא. הוא הדין בנגעי בתים. כל זאת בניגוד לטומאה רגילה שבה אין הטומאה תלויה בהחלטת הכוהן אלא במעשה שנעשה.
בספרות התנאים ה"מומחה" הוא כמובן חכם שקיבל מינוי מהנשיא36משנה, בכורות פ"ד מ"ג; פ"ה מ"ו; תוס', סנהדרין פ"א ה"ב. רב קיבל מינוי לבדוק בכורות, כך בתלמוד הבבלי, ה ע"א. הבבלי מציג את המינוי כאילו היה שיא של למדנות או סמיכה מְרבית. במקבילה בירושלמי המינוי להתיר בכורות חשוב פחות, אך עדיין הוא מינוי של הנשיא לתלמיד חכם. ראו ירו', חגיגה פ"א ה"ח, עו ע"ד; נדרים פ"י ה"ח, מב ע"ב. , ככל חכם מוסמך אחר. לא מן הנמנע שבראשיתו של הנוהג היה המומחה כוהן. בלשכת המקדש פעלו "מבקרי מומים", כוהנים שתפקידם לאשר את הקרבנות המובאים לבית ה'. המומחה הבודק בכורות ממלא, למעשה, את תפקידם. כל בדיקת הבכורות החלה רק לאחר ימי הבית. בפועל מסופר על אילא ביבנה שהיה בודק מוסמך; איננו יודעים מי היה, אך הרושם הוא שהיה לפחות מקורב לחכמים37משנה, בכורות פ"ד מ"ה; בתוס', פ"ד הי"א, בכתב יד ערפורט – "אמלא" . . עריכת המשנה יוצרת את הרושם שהמומחה בודק הבכורות הוא דיין רגיל, ודיניו כדינו של כל דיין38למשל משנה, בכורות פ"ד מ"ה לעומת מ"ו, וכן תוס', פ"ג ה"ז ואילך, ועוד. . חכמים פוסקים הלכות בדיני בכורות והם המחליטים על התרתו לשחיטה. רוב העדויות עוסקות, כמובן, בפסיקה עקרונית39יעידו על כך ההלכות הנזכרות במשנה ובתוספתא בכורות. , ברם מופיעים גם סיפורים על הכרעות פרטיות הלכה למעשה (כגון משנה, בכורות פ"ד מ"ד), בבחינת "ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו"40משנה, בכורות פ"ה מ"ג. מבין המקרים שהובאו לפני חכמים, בשתי פעמים הם התירו ופעם אחת אסרו. מובן שניתן להסביר ולטעון שחכמים לא עסקו במתן תשובות למקרים בודדים אלא עסקו בשאלה באופן עקרוני וכללי בלבד, ואילו הכוהן המומחה פעל כמבצע של ההלכה העקרונית ובדברו היה תלוי הביצוע המעשי והיישום של הכלל העקרוני. . פסיקה אחת כזאת הייתה עילה לוויכוח נוקב בין רבי יהושע לבין רבן גמליאל, הנשיא של דור יבנה (בבלי, בכורות לו ע"א)41למעשה זה אין מקבילה ארץ-ישראלית. אלון סבר שתגובתו התקיפה של רבן גמליאל נבעה מכך שראיית מומי בכורות הייתה מונופול של בית הנשיא. דומה שאין לכך ראיות, והדבר אף אינו סביר: וכי יכול הנשיא להשגיח על כל מומי הבכורות? . יתר על כן, חכמים ראו בכוהנים נוגעים בדבר, וממילא עדותם ופסיקתם פסולה42עבדי כוהנים פסולים לעדות. ראו משנה, בכורות פ"ה מ"ד, ובמשנה ה שם הכוהן נאמן להעיד על החלטת החכם. במשנה שם פ"ד מ"ד רבי טרפון אוסר בשר בהמה, ברם אין מדובר שם בבכור אלא בשחיטה רגילה. . במקביל אנו שומעים אפשרות שהבכור יישחט "על פי שלשה בני הכנסת", כלומר שלושה מבני העדה. המדובר במום גלוי, ורבי יוסי טוען שגם כאן רק "מומחה" רשאי להתיר בכורות (משנה, בכורות פ"ה מ"ה; תוס', פ"ג הכ"ד).
בכור שנפל לבור – הבכור נחשב עדיין לבהמת קודש, הווה אומר שטרם "הסתאב", אבל הנפילה לבור עשויה לגרום לאותו מום שיתיר אותו לשחיטה. המשנה מניחה שאסור להעלות מהבור סתם בהמה, אלא אם כן נועדה לשחיטה ולאכילה בו ביום. כך גם הדין בשבת. הפתרון ההלכתי הראוי הוא "עושה לו פרנסה במקומו" (תוס', פ"ג ה"ב), כלומר יש לטפל בבהמה אך אסור להעלותה מהבור, שכן אין זו מלאכה לצורך סעודת יום טוב. הפתרון שחכמים מציעים הוא לבדוק האם ניתן לשחוט את הבהמה לצורך יום טוב.
רבי יהודה אומר ירד מומחה – לתוך הבור, ויראה – הכוהן אם יש בו מום יעלה וישחוט – הבעל את הבהמה. עורך המשנה מחליף כמובן את נשוא המשפט, ואין הכוונה שהמומחה יבצע את ההעלאה או את השחיטה בעצמו, ואם לאו לא ישחוט – ולא יעלה את הבהמה. גם רבי יהודה תובע, כמובן, שרק המומחה יתיר את הבכור. הרמב"ם דייק שלא נאמר "לא יעלה" אלא "לא ישחוט", כלומר אם העלה – לא ישחוט. מבחינה לשונית הדיוק אולי מופרז, אבל הוא מצטרף לתמונה מעניינת הידועה לנו ממקורות אחרים. לפי ההלכה אסור להעלות בהמה שנפלה, ברם היו שהקלו בדבר ומצאו דרך לבצע זאת בדרך עקיפה על ידי הנחת סל לפני הבהמה כך שתטפס בעצמה ותצא. כבר ישו מתריס ומוסר כי אין איש שלא ימהר להציל את חמורו שנפל לבור. נראה שאדם פשוט לא יכול היה לעמוד מנגד ולראות כיצד בהמתו סובלת בבור43לוקס, יד 4. . מכל מקום, היו כנראה בציבור רבים שהקלו באיסור והעלו בהמה שנפלה בדרך ישירה או בעקיפין44ראו המבוא למסכת שבת, וכן פירושנו לשבת פי"ח מ"ב. .
רבי שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב אין זה מן המוכן – בנוסחאות אחרות "מבעוד יום", והוא הוא. אם לא ראו את המום מבעוד יום הרי שהבהמה לא נועדה לשחיטה, ולכן אינה מוכנה. רבי שמעון הוא המקל בענייני מלאכה ביום טוב, ורבי יהודה בדרך כלל מחמיר. כאן עמדותיהם הפוכות משום שעיקר הדיון אינו על הכנה לסעודת יום טוב אלא על מעמד הבדיקה של הבכור. רבי יהודה רואה בכך החלטה רגילה שמותר לבצעה בכל זמן שהוא. בלשון הירושלמי: "אין המומחה תורה" (סב ע"א)45בירושלמי מובא הסבר נוסף ולפיו המחלוקת היא האם רואים מומי בכורות ביום טוב, ורבי שמעון מחמיר בגלל עמדה עקרונית זאת. הסבר זה מופיע גם בבבלי, כז ע"א. מן הראוי להעיר כי נראה שזה ניסיון לעמעם את המחלוקת, שהרי המשנה והתוספתא מעלות במפורש הסבר אחר. , ורבי שמעון דורש שהבדיקה תיעשה מבעוד מועד. ביאור זה משתמע מהתוספתא. שם נאמר: "אף על פי שמומו ניכר מערב יום טוב ולא התירו מומחה אין שוחטין אותו ביום טוב לפי שאינו מן המוכן" (פ"ג ה"ג)46בירושלמי בר קפרא מצטט בשם ברייתא "וחכמים אומרים כל שמומו ניכר מערב יום טוב ולא התירו מומחה אלא ביום טוב אין זה מן המוכן". . הנימוק הוא לשיטתו של רבי שמעון, והביטוי "שאינו מן המוכן" חוזר במשנה ובתוספתא. אבל התוספתא מדגישה שהוא הדין אם המום היה גלוי, ואפילו במקרה זה נדרשת ההכרעה הפורמלית-טקסית של המומחה.
עיקרון זה של "אין אוכלים אלא מן המוכן" הוא מהעקרונות ההלכתיים הקדומים ביותר הידועים לנו, ודנו בכך במבוא למסכת שבת. דין זה של טיפול בבהמה שנפלה העסיק רבות את קדמונינו, ודנו בו בפירוט במסכת שבת47ראו פירושנו לשבת פי"ח מ"ב. .