בהמה מסוכנת – שחיטת הבשר ברחוב היהודי הייתה מצומצמת ביותר29להלן מ"ו. . כידוע, בהמה שמתה מוות טבעי אסורה באכילה, על כן הקדים הבעל ורצה לשחוט אותה לפני מותה, לא ישחוט אלא אם כן ידוע שהוא יכול לאכל ממנה כזית צלי מבעוד יום – למרות החשש להפסד גדול, אסור לבעלים לשחוט את הבהמה אלא אם כן הוא מתכוון לאכלה בחג עצמו. בדרך כלל שחטו את הבהמה לצורך מספר רב של אוכלים (להלן מ"ו), והמשנה מקלה בכך שדי אם יספיק לאכול כזית צלי. אמנם מותר גם לאכול את הבשר חי, ברם זו נחשבה לצורת אכילה לא נאותה. הבישול המהיר ביותר היה צלי, ולכן מותר לשחוט את הבהמה רק אם יספיק לצלות ממנה כזית. לעיל (משנה א) ראינו כי חכמים אסרו "להערים" ודרשו שהעבודה המותרת בחג תיעשה לטובת סעודת החג במובנה המצומצם של המילה. כאן חכמים מקלים במידה רבה, אך תובעים שהשחיטה תיעשה למען החג. בעל מלאכת שלמה מדגיש כי בשעת הדחק התירו לאכול בלא בדיקה, ושהפשטת העור וניתוח נתחים הוא מנהג הקצבים ולא חובה. בימי הביניים הפכה השחיטה למעמד דתי הזקוק להשגחה, וגם הבדיקה הפכה לחובה ולמעמד דתי בפני עצמו. הבדיקה נזכרת רק בתלמוד הבבלי (זבחים עד ע"ב; חולין יז ע"ב ועוד), וגם שם נראה שזה הליך טכני המתבצע על ידי בעל הבית השוחט. על כל פנים, בתקופת התנאים הקפידו כמובן על שחיטה כשרה, אך לא נדרש זמן מוגדר לבדיקה. כל זאת בניגוד לנוהג ולהלכה הרווחת כיום בישראל.
רבי עקיבה אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה – אפילו אם יספיק רק לאכול כזית חי, במקום שהבהמה נשחטת בו. קרוב לוודאי שהבהמה אינה בבית אלא בשדה או ברפת, בשולי היישוב. על כן די אם יספיק לאכול כזית במקום השחיטה, ורק אחר כך יכינו את שאר הבשר לאכילה או למכירה. ההלכה מעידה שבשלב זה אין חובת מליחה, וניתן היה לאכול את הבשר חי. המליחה חדרה להלכה רק בתקופת התלמוד, והעדויות הראשונות לה הן מדברי האמורא הבבלי הקדום שמואל (בבלי, חולין קג ע"א). השחיטה הייתה פרטית לחלוטין. כל אדם שחט לעצמו, ולא היה צורך בשוחט מקצועי.
שחטה בשדה – אם שחט את הבהמה בשדה. שחיטה בשדה אירעה, באופן טבעי, כאשר הבהמה הייתה חולה. אם הייתה בריאה העדיפו להנהיגה לעיר ולשחוט אותה בבית, כמו שמתואר לעיל30ראו לעיל, פ"א מ"ב, ועוד. . באופן כללי הותר לטלטל ביום טוב, וודאי שמותר לטלטל לצורך ישיר של הסעודה. אמנם בית שמאי אוסרים כנראה טלטול גם במקרה זה, אך משנתנו היא כבית הלל31ראו פירושנו לעיל, פ"א מ"ה. .
לא יביאנה במוט – שיטת הנשיאה הרגילה הייתה במוט, באחד או בשניים. את הבשר, או כל מטען אחר, העמיסו או קשרו למוט והפשילו אחרי הגוף32ראו פירושנו להלן, פ"ד מ"א. (איור 30, תמונה 10), ובמיטה – שיטת נשיאה הנזכרת רק לעתים רחוקות הייתה במעין אלונקה, מִנשא שנשאו שני אנשים או יותר. שיטה זו מתאימה כמובן למשאות כבדים, ובעיקר לאבנים. רבי חנינא בן דוסא תרם אבן אחת לבניית המקדש ונעזר בחמישה סבלים (משקל האבן 200-150 ק"ג בערך). בסיפור זה לא נאמר כיצד נשאו את האבן, אך סביר שהניחו אותה על מיטה (שיר השירים רבה, א ד; קהלת רבה, א א). הלכה אחרת עוסקת בהובלת נדבך אבן, וממנה מסתבר כי ארבעה אנשים נושאים אותה במתקן עם מוטות, מעין אלונקה. הלכה זו נשנית כדוגמה הרגילה לנשיאת אבן: "ארבעה שהיו נושאין את הנדבך ואין במוטות כעובי המרדיע..." (תוס', אהלות פ"ז ה"א, עמ' 603, ומקבילות). שיטה זו מכונה אצל אביצור, העוסק בכפר הערבי, "מוט" או "מוטה"33אביצור, אדם ועמלו, עמ' 186. , והיא מעלה את המציאות במשנתנו.
שיטת נשיאה אחרת הייתה במוט בשניים, כאשר הבהמה הפוכה ורגליה קשורות למוט. קשה לדעת האם שיטה זו נקראת "במוט" או "במוטה" (מיטה) (איור 30א).
שיטות נשיאה אלו נאסרו משום שהן צורות הנשיאה הרגילות. כפי שכבר אמרנו, לעתים תבעו חכמים שהמלאכה תיעשה ב"שינוי", או נכון יותר בצורה שגרתית פחות ולא בצורה הרגילה הדומה למעשה שבכל יום (פ"ד מ"א).
אבל מביאה בידו אברים איברים – שתי חומרות כאן: אסור לו להביא את כל הבהמה בבת אחת, וגם עליו לשאת את האברים בידו ולא בכלי. הלכה זו עולה בקנה אחד עם הנאמר להלן (פ"ד מ"א).