מצודות חייה ועופות ודגים שעשאן – שפרש אותן, מערב יום טוב18בדפוס וילנא, דו, דש, א – "מבעוד יום", וזהו אחד מהחילופים הקבועים. לא יטול מהן ביום טוב אלא אם כן ידוע שניצודו מבעוד יום19מ, דו, דש, א ודפוס וילנא: "מבעוד יום". "ערב יום טוב" ו"מבעוד יום" הם מונחים מקבילים המתחלפים בעדי הנוסח ובמקורות השונים. – החשש הוא שהחיה נצודה ביום טוב עצמו, ולפיכך אסורה, משום שלא הייתה מוכנה ביום טוב. הציד לא היה ענף מחיה מרכזי בארץ ישראל. ברוב חלקי הארץ היו שטחי היער או הביצה מצומצמים ביותר, ורוב השטח נוצל לחקלאות אינטנסיבית. שטחי ציד היו בעיקר בשולי המדבר, בהרים הטרשיים ובשרידי היערות המעטים. רוב העדויות הדנות בציד מתכוונות למעשה לדיג, שהיה ענף רווח ביותר. מקור הדיג המרכזי של הקהילה היהודית היה הכינרת. הים התיכון שימש מקור חשוב לדגים, ברם הדייגים היו תושבי אזור החוף, והיו ברובם נכרים. על כן סתם דג נחשב ללא כשר, אלא אם כן זוהה בדיוק20נון, הדיג; ספראי, הכלכלה, עמ' 165-163. . מקורות דיג חשובים פחות היו בנהרות המעטים הזורמים בארץ, בירקון ובעיקר בירדן. בנהרות ניתן היה לפרוש מלכודות לדגים. משנתנו מדברת על דיג בנהרות, ועל מלכודות שצדו בהן עופות ובעלי חיים קטנים.
מעשה בגוי אחד שהביא דגים לרבן גמליאל – רבן גמליאל חי ביבנה. יבנה שוכנת במרחק 10 ק"מ מהחוף, אך היה לה פרבר ימי (כיום מדרום לחוף פלמחים). רבן גמליאל היה דמות נכבדת בעיר. כפי שכבר אמרנו היה מקובל לשלוח מתנת אוכל מאדם לחברו, בעיקר בימי חג21לעיל, פ"ב מ"ט. . היחסים בין היהודים והנכרים היו עדינים מאוד. מצד אחד היו אלו יחסי שכנות נינוחים, ומאידך גיסא הייתה לא מעט מתיחות על רקע דתי. על רקע זה יש להבין את המעשה, ואולי גם את התנהגותו של רבן גמליאל.
ואמר מותרין הן אלא שאין רצוני לקבל הימנו – נראה שרבן גמליאל לא סירב בגלוי לקבל את המתנה, אך לתלמידיו אמר שאינו מוכן לקבל את הדגים, כלומר להשתמש בהם. לפי הפירוש הפשוט של המשנה המעשה מדגים את הכלל של המשנה. הגוי הביא את הדג בבוקר, וסביר היה שניצוד מבעוד יום. על כן מותר היה לקבל את הדג. עם זאת סירב רבן גמליאל לקבל את הדג מסיבות אחרות: או שהחמיר על עצמו שלא לקבל דג מגוי, או שרצה להחמיר על עצמו משום שהדג לא נחשב בעיניו מוכן. כבר ראינו כי רבן גמליאל אימץ קווים מספר מפסיקתם של בית שמאי בכלל, ובפרט אימץ את שיטתם בעניין יום טוב22ראו לעיל, פ"ב מ"ו. . בית שמאי החמירו בנושא הכנה, וכאן רבן גמליאל סובר שדג הנמצא בידי גוי אינו נחשב מוכן בשביל היהודי. רבן גמליאל ממשיך, אפוא, קו הלכתי של בית שמאי. יתר על כן, ראינו כי לעתים החמיר רבן גמליאל על עצמו במה שהתיר לכלל ישראל23שם. . כך גם נהג כנראה לגבי הדג (תמונה 9 צלחת דגים).
הירושלמי מעלה את שני השיקולים האמורים לכלל מחלוקת: מחלוקת האם ספק הכן אסור או מותר, והאם ספק הכן גוי מותר לישראל. כלומר, האם מה שמוכן לגוי נחשב מוכן גם לישראל. הלכה זו, ואולי גם ההבדל בין רבן גמליאל לתנאים מאוחרים, אופייני למצב הכלכלי בפרובינציית יהודה. אין לחכמים ספק שאוכל המוכן ליהודי אחד נחשב מוכן עבור כל יהודי ויהודי. האפשרות שאוכל יינתן במתנה או יימכר ליהודי אחר נלקחת בחשבון ונחשבת טבעית. לעומת זאת יחסי המסחר והשכנות עם הגויים טבעיים פחות ונפוצים פחות, לפיכך ספק אם יש לקחת בחשבון אפשרות זו. על כן באה מחלוקת התנאים המאוחרים. כאמור, ייתכן שרבן גמליאל רק החמיר על עצמו, אך גם ייתכן שבימיו ובמקומו היו המסחר ויחסי השכנות עם הגויים תדירים פחות.
מן הראוי להדגיש שהירושלמי הסביר את המחלוקת הראשונה בפרק בספק מוכן, שבית שמאי מחמירים ובית הלל מקלים24ראו פירושנו לעיל, פ"א מ"א. . אמנם אין כל "ספק הכן" דומה ל"ספק הכן" אחר, אך פשוט להסביר את עמדתו האישית של רבן גמליאל על רקע זה.
הבבלי רואה סתירה בין המשנה ובין המעשה ברבן גמליאל. הוא רואה בכך "מעשה לסתור", ומתרץ בדרכים מספר. אפשרות אחת היא שרבן גמליאל מתייחס למקרה של ספק (ספק אם נצודו מבעוד יום). הבבלי אף מביא ברייתא ובה מחלוקת מפורשת בדבר, רבי יהושע מחמיר ורבן גמליאל מקל25רבי יהושע הוא מממשיכי בית הלל ופוסק לפי שיטתם, שהיא בדרך כלל המקלה. ברם במקרה זה הוא המחמיר, בניגוד לכל הציפיות. . ברם, לפי נוסח המשנה מותר להשתמש בדג שניצוד רק אם ודאי שניצוד לפני החג: "אלא אם כן ידוע שניצודו מבעוד יום", אם כן מי שאומר "ספק הכן מותר" חולק על משנתנו, או נכון יותר משנתנו היא כרבי יהושע המחמיר, ולמעשה רבן גמליאל חולק על הרישא שבמשנה.
אם כך, המשנה מציעה מחלוקת בין תנאים. במשניות רבות מובא מעשה הסותר הלכה עקרונית שלפניו26משנה, ברכות פ"א מ"א; פ"ב מ"ה; תרומות פ"ד מ"ג; מעשרות פ"ב מ"ה; עירובין פ"ד מ"ד; נדרים פ"ה מ"ו ועוד. לעתים המעשה מאשש את ההלכה העקרונית, כגון משנה, כלאים פ"ז מ"ה; פ"ד מ"ט; מעשר שני פ"ה מ"ט; שבת פט"ז מ"ז-מ"ח; עירובין פ"ד מ"א ועוד. . הבבלי שואל על כך לעתים "מעשה לסתור?"; לעתים הוא מתרץ שאכן המעשה משקף דעה אחרת, ולעתים מוצא פתרון דחוק אחר27כגון בבלי, ברכות טז ע"ב; פסחים עה ע"ב; לעיל מח ע"א (וראו פירושנו לפ"ה מ"ו); סוכה כח ע"ב; משנה, נדרים פ"ב מ"ג; גיטין פ"ד מ"ז ועוד. . בחלק מהמקרים הוא נעזר בשיטת "חיסורי מחסרא" ומנסח דעה חולקת. ברם, סוג זה של תירוצי "חסורי מחסרא" אינם תיקוני נוסח אלא הסבר, שאכן יש מחלוקת תנאים והמעשה מייצג את הדעה השנייה28ראו, למשל, פירושנו לפסחים פ"ז מ"ב (אפשטיין, מבוא, עמ' 599). . בכל המקרים הללו הירושלמי מקבל בפשטות שהמעשה משקף דעה שונה, במעט או בהרבה, ואכן נראה שלעתים קרובות אין המעשה הולם במלואו את ההלכה העקרונית, וזו דרכה של המשנה להצביע על המורכבות של ההלכה ועל התאמות שנעשו בתנאי המעשה.
אשר למונח "מותרין". הבבלי מספר שבתחילה פירשו מותרין לאכול, אך לבסוף פירשו שמותר לקבלם, אך לאכלם מותר רק למחרת (בבלי, כד ע"ב). אגב כך אנו שומעים על מעשה מעניין ברב ולוי (רבי לוי בר סיסי) שלמדו אצל רבי. בבוקר הסביר רבי שמותרים באכילה, ובערב חזר בו מהסברו. רבי לוי לא שהה כל היום בבית המדרש, ולכן החמיץ את השינוי ונותר בדעתו המוטעית.