הפרק הבא וזה שאחריו הם יחידה אחת הסוקרת הלכות שונות בדיני יום טוב. כל החלק הראשון של פרק ג (עד משנה ז) עוסקים בדיני בהמות ביום טוב. בסופו של חלק זה נידונים מעמדה ודיניה של הסכין (מ"ח), ואגב כך נפתחת יחידה העוסקת בכלים שונים. יחידה זו נמשכת לתוך פרק ד, עד משנה ו בפרק זה.
הכלל ההלכתי, שלא נאמר במפורש במשנתנו, הוא ברור. מותר לשחוט בהמות אך אסור לצוד אותן. זאת בהתאם לכלל שמותר לבצע עבודות הקשורות להכנת האוכל לחג, אבל אסור לבצע עבודות הכנה הרחוקות מהכנת האוכל עצמו. הכלל מותיר סדרת שאלות באשר למעמד של עבודות ביניים, ועסקנו בכך במבוא. איסור ציד הוא פן אחד בלבד. הפן השני הוא שהבהמה צריכה להיות "מוכנה", כלומר מיועדת לשחיטה. ככל שמדובר בבעל חיים שצידתו סבוכה יותר, כך הוא גם פחות "מוכן" או "מזומן".
יש להניח שרוב ההלכות בפרק הן לשיטת בית הלל המקלים בזימון1לעיל, פ"א מ"ג. . מסתבר שבית שמאי המחמירים יחמירו גם בהלכות שבפרקנו, אך במהלך הדיון נוכל להעלות רק את העדויות המפורשות ששרדו במקורותינו.
אין צדים – בלשון חכמים "לצוד" משמעו גם לדוג וגם לצוד באחת משיטות הדיג או הציד, דגים מין הביברין – Vivarium הוא מונח לטיני למכלאה או לברֵכה לגידול דגים. משנתנו עוסקת בברֵכה מעין זו. במקומות מספר בארץ ישראל נמצאו ברֵכות דגים (איור 28). עד עתה הן נמצאו בעיקר ליד בתי אחוזה גדולים, או בתי עשירים בכפרים. דוגמה לכך היא הברכה בקיסריה2לוין ונצר, קיסריה, עמ' 151. . בקירות הברכה הגדולה, הנמצאת ליד מתחם המגורים, נמצאו עשרות חורים שהוכנסו בהם כדי חרס ואלה שימשו כמעין קנים לדגים. ברכות דומות נמצאו ברחבי הארץ. עם זאת לא היה הביבר חלק אינטגרלי מבית האחוזה. מי שמכר בית אחוזה ("עיר" בלשון חכמים) ללא פירוט נוסף "לא מכר... את הביברין של חייה ושל עופות ושל דגים" (תוס', בבא בתרא פ"ג ה"ה). מכאן שהביבר קשור אמנם לבית האחוזה, אך יש לו גם מעמד בפני עצמו. מקור זה מלמדנו כי בנוסף לביבר הדגים היו גם ביברים אחרים ששימשו מכלאות לעופות ולחיות.
הדגים בברֵכת הגידול לא נחשבו מזומנים, שכן היה צורך לבצע פעולה של דיג. לקיחתם מהביבר נחשבת ציד, ואסור לצוד ביום טוב. אין צריך לומר שציד סתם נאסר. מצד שני, התרנגולת בחצר נחשבה מוכנה לאכילה3ראו לעיל, פירושנו לפ"א מ"א. והיונה בשובך נחשבה מוכנה באופן חלקי, ובית שמאי ובית הלל נחלקו באשר לצורת הזימון שלה4לעיל, פ"א מ"ג. . ברם היונה בקולומבריום, "יוני הרדיסאיות", נחשבה מזומנת משום שיונים אלו מיעטו לעוף מחוץ לקן, ולקיחתן הייתה קלה5תוס', פ"א ה"י, וראו פירושנו לשבת פכ"ד מ"ג. . לפחות לפי הבבלי הלכה זו מוסכמת גם על בית שמאי (בבלי, כה ע"א)6לקשר בין מתקני הקולומבריום ליוני ההרדיסאיות ראו טפר, יונים. .
ואין נותנין לפניהם מזונות – הכלל ההלכתי הוא שאין היתר להאכיל בחג חיות שאין מזונן על האדם (להלן). אספקת המזון לדגי הברֵכה היא, כמובן, בידי אדם, אלא שיש לפזר את האוכל רק אחת לכמה ימים. על כן פשוט הוא שאסור להאכיל את הדגים ביום טוב. כל זאת ללא קשר למחלוקת האם היתר עבודה בשל אוכל נפש כולל בהמות או לא7ראו להלן מ"ו ובמבוא למסכת. .
אבל צדים חייה ועוף מן הביברים – כפי שראינו היו גם מכלאות לחיות ולעופות. באלו הייתה פעולת הציד פשוטה, ולמעשה לא הייתה לבעלי החיים הכלואים אפשרות בריחה, על כן מותר לצוד מהם ביום טוב, ובמקביל ונותנים לפניהם מזונות – משום שמזונם על האדם, ויש להאכילם יום יום. נתינת האוכל אינה קשורה להיתר או לאיסור לעשות מלאכה בשביל אוכל נפש של הבהמה. גם בשבת, שבה ודאי אין לעשות כל מלאכה, מותר להאכיל: "מחתכין את הדילועין לפני הבהמה" (משנה, שבת פכ"ד מ"ד), ולא נאסרה אלא האבסה או האכלה של בהמות שאינן תלויות בהאכלה מלאכותית (משנה, שבת פכ"ד מ"ג-מ"ד).
רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברים שוים – כאמור, ההיתר לתפוס חיה מהביבר תלויה במאמץ הנדרש ללכידת החיה, על כן הדבר תלוי בגודל הביבר. רבן שמעון בן גמליאל חוזר על כלל זה גם בדיני שבת, ושם הניסוח הוא "חייב" ו"פטור" במקום "מותר" ו"אסור" שבהמשך המשנה8משנה, שבת פי"ג מ"ה. זו ראיה לכך ש"פטור" במסגרת דיני שבת אינו "אסור אבל פטור מעונש" אלא מותר ממש, או בבחינת "מותר בדוחק", ועסקנו בכך בהרחבה במבוא למסכת שבת. . ההבדל בניסוח מראה כי אין זו סתם העברה ממסכת שבת או ממסכתנו לשם, אלא העברה שהותאמה בידי העורך. עם זאת סביר שהניסוח נאמר רק באחד התחומים, או אצלנו או בדיני שבת. זו דוגמה מאלפת להעברת משנה ממסכת למסכת תוך התערבות סגנונית קלה של העורך. לפי פשוטם של דברים רבן שמעון בן גמליאל חולק על הכלל שברישא, אך ייתכן גם שהוא מפרש את הרישא וקובע את הכלל שלפיו נקבע ההבדל בין דיג מברֵכה סגורה לבין תפיסת חיה או עוף מכלוב גדול9כך מפרש המאירי. , וכך מפורש בבבלי. מהירושלמי משמע שהכלל של רבן שמעון בן גמליאל מקובל על הכול (סא ע"ד).
זה הכלל כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר – הכלל הוא: אם יש צורך במעשה ציד הדבר אסור ביום טוב, ואם אין צורך במאמץ ללכידת החיה הדבר מותר, ובלשון הירושלמי "מחוסר נשבים" (סב ע"א). לא ברור האם הכלל הוא המשך דברי רבן שמעון בן גמליאל, או שזה כלל עצמאי החוזר לרישא של המשנה. עיון בתרומתו ההלכתית של רבן שמעון בן גמליאל מעלה כי זה דפוס קבוע בדרך חשיבתו ההלכתית. כמו כן: "לא כל החצרות ראויות לבית שער... לא כל העיירות ראויות לחומה" (משנה, בבא בתרא פ"א מ"ה), ובתלמוד הבבלי מובאת ברייתא ובה המשך הדברים: "אלא חצר הסמוכה לרשות הרבים ראויה לבית שער... עיר הסמוכה לספר ראויה לחומה..." (בבא בתרא ז ע"ב). אבל במשנת פסחים הכלל מיוחס בסגנון דומה דווקא לרבי עקיבא האומר "לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוים" (משנה, פסחים פ"ג מ"ד)10ראו פירושנו לפסחים שם. הניסוח מופיע עוד ביבמות פט"ז מ"ג ומיוחס שם לרבי יהודה בן בבא, ובזבחים פי"א מ"ח בסתם. . באופן כללי, רבן שמעון בן גמליאל בולט באופי הסיכומי של דבריו שיש בהם יצירת כללים "כל שכלה מינו מן השדה יבער" (משנה, שביעית פ"ט מ"ה), "כל עשרה דלועים לבית סאה חורשין כל בית סאה..." (שם, פ"א מ"ז), וכללים רבים נוספים11משנה, פסחים פ"ב מ"ג; גיטין פ"ז מ"ו; מקואות פ"ו מ"ז; עבודה זרה פ"ג מ"א ומקומות נוספים רבים. . אין הוא החכם היחיד המנסח כללים (כגון משנה, זבחים פ"ט מ"א), אבל הוא אופייני לרבן שמעון בן גמליאל יותר מלכל חכם אחר. רבן שמעון בן גמליאל היה כידוע נשיא, ושימש כראש בית המדרש. ייתכן שהוא ראה את תפקידו, בין השאר, בניסיון להכליל ולקבוע סדרי הלכה. גישתו אינה בבחינת פסיקת הלכה, אלא ניסיון להתרומם מעל המקרה הבודד ולנסח את הכלל ההלכתי. על כן דומה שגם כאן "זה הכלל" הוא ניסוח של רבן שמעון בן גמליאל, כמו במקבילה בשבת שנביא להלן.
המשנה שלמה בפני עצמה, אלא שהיא עומדת בסתירה למקורות אחרים. במסכת שבת מובאת מחלוקת בנושא קרוב: "רבי יהודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב", וחכמים שם מקלים ואומרים "צפור למגדל וצבי לבית ולחצר ולביברין... חייב". רבי יהודה שם מחמיר, אף שאינו עוסק במפורש בביבר, ורבן שמעון בן גמליאל חוזר על הכלל שבמשנתנו12משנה, שבת פי"ג מ"ה, ועל כך בבלי, שם קו ע"א; כד ע"א; ירו', סב ע"א. . בתוספתא דילן: "ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים אין צדין מהן ביום טוב" (פ"ג ה"א), ומשמע שאין לצוד מביברים של חיה ושל עוף. שני התלמודים מנסים לתרץ את ההבדל שבין רבי יהודה וחכמים בהתאם לשיטתו של רבן שמעון בן גמליאל, הווה אומר שהאוסר עוסק בביבר גדול יותר והמתיר בביבר קל (בבלי, כד ע"א וירו', סב ע"א). ברם, דומה שאין לטשטש את המחלוקת. במשנת שבת ודאי יש מחלוקת בין התנאים. גם היחס בין המשנה והתוספתא שלנו מעיד על מחלוקת13הבבלי עמד כמובן על המחלוקת בין רבי יהודה ורבנן, אך גם על סתירה בתוך דברי רבי יהודה עצמו. . בדרך כלל התוספתא מתייחסת למשנה, ושתיהן מדברות על אותו מקרה. יתר על כן, לפי ניסוח המשנה רבן שמעון בן גמליאל חולק על התנא הקודם, וקשה לפרש שהוא רק מסייג את דבריו. על כן דומה שגם אם אמנם כל התנאים מסכימים עם הכלל של רבן שמעון בן גמליאל, עדיין הם חולקים מה מעמדו של ביבר "רגיל"14הבבלי, כד ע"א, רומז לכך שיש החולקים על רבן שמעון בן גמליאל. (איור 29).
רבי יהודה מחמיר ברבות מהלכות יום טוב15ראו במבוא. , וכבר אמרנו כי בתורתו משוקעות לא מעט מהלכות בית שמאי שקיבל מרבותיו, רבי טרפון ורבי אליעזר, שהיו מאחרוני בית שמאי16ראו לעיל, פ"ב מ"ו. . כפי שאמרנו במבוא לפרק, בית שמאי מחמירים בענייני "זימון" ביום טוב17לעיל, פ"א מ"ג. ונראה שדעתם השפיעה על עיצוב הלכותיו של רבי יהודה בנושא שבו אנו עוסקים.