שלושה דברים רבי לעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין – גם משנה זו ערוכה על בסיס אישי ומספרי, שלוש הלכות של חכם בדיני יום טוב. גם כאן לפחות חלק מההלכות נובעות ממעשים שעשה החכם, ולא מהלכות מופשטות שדן בהן.
פתיחות מספריות רגילות במקורותינו106ראו, למשל, פירושנו לשקלים פ"ו מ"א. .
פרתו יוצא ברצועה שבין קרניה – לפי ההלכה האדם מצווה על שביתת בהמתו, על כן אסור לבהמה לצאת לרשות הרבים בשבת עם אביזרים אשר יש סיכוי סביר שייתלשו. יציאה עם אביזרים כאלה היא בבחינת טלטול האסור. הפרק החמישי במסכת שבת עוסק בכך בהרחבה. בין השאר נקבע באותו פרק שפרה אינה רשאית לצאת "ברצועה שבין קרניה. פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים" (מ"ד). ייתכן שהרצועה הייתה נחוצה להובלת הפרה, ועוד יותר סביר שהייתה נחוצה לזיהוי הפרה. יש להניח שרבי אלעזר הקל משום שסבר שהרצועה הופכת להיות חלק המחובר לפרה, כמו האפסר לגמל107כך ההלכה המקובלת. ראו פירושנו לשבת פ"ה מ"א. . ההבדל נעוץ ברקע החקלאי. הפרה הייתה בדרך כלל בהמה אישית; לאדם הייתה פרה, או לכל היותר צמד. פרות מפתחות תלות בבעליהן, לפיכך אין צורך ברצועה כדי להובילן, וודאי שאין צורך ברצועה לזיהוי, שהרי אדם מכיר את פרתו. כך גם בכפר הערבי המסורתי הילכו הפרות באופן חופשי, ללא סימני זיהוי. לעומת זאת בעדרים גדולים היה כנראה צורך ברצועות להכוונת הבהמות ולזיהוין. כפי שנראה להלן רבי אלעזר עסק בעדר פרות גדול, ואולי על כן פסק אחרת מחכמים וסבר שהרצועה נחוצה לפרה והיא חלק ממנה.
ההלכה במשנתנו מנוסחת כמעשה. בניסוח מופשט צריך היה לומר "יוצאת פרה ורצועה שבין קרניה", או "יוצאת פרה (בהמה) ברצועה שבין קרניה". אך המשנה מדגישה "פרתו יוצאה". גם משנת פסחים, שבה דנו בפירוש המשנה הקודמת, מדגישה את המעשה, ועורך המשנה הוא שהפך את המעשה הספציפי להלכה כללית108כאמור, ספק אם רבי אלעזר בן עזריה חולק על ההלכה הכללית. .
הבבלי התקשה במינוח "פרתו של...", כאילו משמע ממנו שהייתה לחכם רק פרה אחת. תיאור זה סותר ברייתא אחרת המתארת את עושרו של רבי אלעזר בן עזריה שהיה מעשר 12,000 עגלים כל שנה. על כן הבבלי מסביר שמדובר בפרה של שכנתו של החכם (בבלי, כג ע"א; שבת נד ע"ב), ורבי אלעזר בן עזריה ננזף על שלא מיחה בה. קושיית הבבלי אינה קושיה כלל. המונח "פרתו" אינו רומז לפרה אחת, אלא לכל עדר הפרות. הסבר זה מופיע בירושלמי בשם "רבנן דתמן" – חכמים של שם. במינוח זה הירושלמי מביא חכמים מסוגיה אחרת, או מתורת חכמי בבל. יש להניח, אפוא, שזה הסבר בבלי (ירו', סא ע"ד; שבת פ"ה ה"ד, ז ע"ג). ברם, בירושלמי אין ההסבר הזה מתרץ את הקושיה הלשונית אלא הוא הסבר העומד בפני עצמו ומתרץ קושיה אחרת, ואותה נזכיר בהמשך. ייתכן שלדעה שבבבלי רקע מקומי, שכן בארץ היו לחקלאי פרה אחת או שתיים ואילו בבבל רווחו עדרי בקר, לכן התקשה התלמוד להבין כיצד זה יש לחכם עשיר רק פרה אחת. ברם כפי שאמרנו, דווקא עמדתו של רבי אלעזר מובנת על רקע עדר גדול יחסית, ללא קשר לשאלת הבבלי.
בירושלמי סדור זיכרון של ויכוח נוקב בין רבי אלעזר בן עזריה ובין חכמים: "אמרו לו או עמוד מבינותינו או העבר רצועה מבין קרניה" (שם). משפט זה הופך ויכוח הלכתי "שקט" ורגיל לעימות כוחני קשה. הירושלמי מתקשה להבין את התגובה התוקפנית ומסביר: "שהיה מתריס כנגדן", הווה אומר, רבי אלעזר בן עזריה ניהל את הוויכוח ההלכתי בתוקפנות והוציא את פרותיו לרשות הרבים עם רצועה כהתרסה.
שאלת הירושלמי משקפת את המצב בימיהם. כאמור בפירושנו למשנה הקודמת, במאה השלישית לא נקטו חכמים במדיניות של הכרעה. ויכוחים הלכתיים נותרו "פתוחים" וכל חכם נהג כדעתו, על כן התגובה הקשה של חכמים מוזרה ובלתי שגרתית. לא כן בדור יבנה ובסוף ימי הבית השני. בדור יבנה נקטו חכמים במדיניות של הכרעה חדה, והרוב כפה את דעתו על המיעוט109ראו המשנה הקודמת ונספח ב למסכת על מדיניות המחלוקת וההכרעה. . במקורות התנאיים לא נזכר הוויכוח החריף עם חכמים, אך המינוח "שלא ברצון חכמים" מלמד על עימות חריף, גם אם המשפט "אמרו לו או עמוד מבינותינו או..." לא נאמר כלשונו.
מעתה עלינו לשאול מתי אירע המעשה. רבי לעזר בן עזריה חי בדור יבנה, ברם בדור זה לא היה חכם צעיר כפי שעולה מהמדרשים110ראו הדיון אצל ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 118 הערה 6. , אלא היה חכם ותיק. רבי אלעזר זה מוסר מסורות מימי הבית, ונראה שבדור יבנה כבר היה מבוגר. גם במעשה שלפנינו מסופר על מעשר בהמה שהיה נותן, וקרוב לוודאי שזה היה עוד בימי הבית, שכן לאחר ימי הבית בוטל דין מעשר בהמה, לפחות לפי חלק מהעדויות שבידינו111על הפרשת מעשר בהמה לאחר החורבן ראו פירושנו לשקלים פ"א מ"ז. אם המעשה המתואר אירע לאחר החורבן לא מן הנמנע שלפנינו עדות נדירה להפרשת מעשר בהמה גם בהיעדר מקדש, למרות ההלכה התנאית. . הביטוי "שלא ברצון חכמים" חוזר פעמים מספר בספרות חז"ל, ויש בו ביטוי לאזלת ידם של חכמים לכפות את הכרעותיהם. ברם, בכל המקרים שבהם הביטוי מופיע מדובר בימי הבית השני. אין להסיק מכך שלאחר ימי הבית התקבלו דבריהם של חכמים ללא עוררין, זו שאלה הצריכה דיון לגופה, אבל הצורה הלשונית "שלא ברצון חכמים" אינה מופיעה עוד. על כן ייתכן שגם הוויכוח על יציאת הפרה ברצועה היה עוד בימי הבית. מכל מקום, על רקע התקופה הקדומה הוויכוח וחריפותו מובנים, ואין צורך בהסברים נוספים.
הבבלי והירושלמי התקשו בהבנת חריפות הוויכוח על רקע זמנם והעבירו את הסיפור לעניין אחר, החשוב לזמנם. לדבריהם היה מדובר בשכנתו של רבי אלעזר, והוא ננזף על שלא מנע ממנה לעבור עברה. ההסבר בלתי סביר, שכן ברור ממשנתנו שלדעת רבי אלעזר בן עזריה מותר לפרה לצאת עם רצועה, ואם כן ברור מדוע לא מנע את הדבר משכנתו. אך התלמודים מתעלמים מההסבר הפשוט ודורשים את המעשה לכיוון אחר, לתפקיד המנהיגותי של החכם. החכם נתבע להנהיג את הציבור, והמשתמט מחובת ההנהגה נענש.
קיצורו של דבר – המעשה מובן לגופו, אם כי עורר קשיים בשל אי התאמתו למציאות מאוחרת של ימי חכמים. כתוצאה מהקשיים, או ללא כל קשר אליהם, נדרשה המשנה לכיוון אחר. זהו מקרה בולט של פרשנות דרשנית למשנה. "פרשנות" שכזו אופיינית לדרשות המקרא, אך אמוראים השתמשו בה גם במסגרת פרשנות המשנה, אם כי לעתים נדירות.
נחזור להלכה עצמה. הירושלמי מדגיש שהמחלוקת היא על האפשרות שהרצועה תיפול, אבל "אם היתה קרנה קדוחה מותר" (ירו', סא ע"ג; שבת פ"ה ה"ד, ז ע"ג). כלומר, אם היה בקרן חור שדרכו הושחלה הרצועה אין חשש שהרצועה תיפול, ומותר לצאת בה בשבת. ייתכן שהמחלוקת מבוססת גם על המצב החקלאי. כאמור אין טעם לקשור רצועה לפרה בודדת, אך רבי אלעזר בן עזריה גידל פרות בקנה מידה גדול, ובמצב זה הרצועה נדרשת, לכן הותר הדבר.
ומקרדים את הבהמה ביום טוב – מן המקורות המקבילים עולה כי היו מספר דרכים לטיפול בעור בהמה: "מקרדין" ו"מקרצפין". התוספתא מסבירה: "אי זהו קירוד אילו קטנים שעושין חבורה, קירסוף אילו גדולים שאין עושין חבורה" (פ"ב הי"ז; בבלי, סא ע"ד; כג ע"א). גאוני בבל הסבירו שקירוד הוא גירוד כדי להוציא "זבובים קטנים"112אוצר הגאונים לפסחים, י ע"ב (עמ' 141); ליברמן, הפירוש הארוך, עמ' 961, וכן רמב"ם ואחרים. רבנו נתן אב הישיבה פירש להפך, וכנראה זו טעות. המאירי פירש שהכוונה לשיני מגרדת גסות (שבהן נעשה קרצוף) ועדינות יותר (שבהן נעשה קירוד). , ובלשוננו טפילים. ברם, נראה ש"קטנים" ו"גדולים" אינם התיאור של הטפילים אלא תיאור הכלי. קירוד הוא שימוש במגרדת קשה ששיניה הקשות רחוקות זו מזו ועלולה לפצוע את עור הבהמה, ואילו קרצוף הוא שימוש במברשת רכה ששערותיה צפופות ואינה עלולה לפצוע.
הדעות השונות בדבר קרצוף וקירוד תובאנה להלן.
קירוד וקרצוף הם טיפולים שנועדו לסוס או לפרד. קשה להאמין שכך טיפלו גם בפרות. מכל מקום, אין חשש שקרצוף פרה יתלוש את השערות (להלן), שכן לפרה כמעט אין שערות בנות תלישה. גידול הסוסים אפיין את המעמד הגבוה. רק עשירים גידלו סוסים, והבהמה שימשה רק באירועים יוקרתיים113בר, סוס. . דומה שהלכתו של רבי אלעזר בן עזריה משקפת את רמת החיים של העשירים שעִמם נמנה גם החכם. עם זאת השאלה כמובן חשובה לגופה, לציבור הרחב, לעובדים בבתי העשירים וכמובן גם לאלו שגידלו את הסוסים עבור העשירים.
ושוחקים את הפלפלין בריחיים שלהם – הריחיים של הפלפלים יידונו במשנה הבאה.
רבי יהודה אומר אין מקרדים את הבהמה ביום טוב מפני שהוא עושה חבורה אבל מקרצפים – מותר לטפל בבהמה ביום טוב, אבל חל איסור כללי על עשיית חבורה בשבת וביום טוב. השאלה היא עד כמה יש להיזהר בחשש זה. לפי רבי יהודה קירוד עלול לגרום לחבורה, אך לא קרצוף, וחכמים אומרים אין מקרדים אף לא מקרצפים – הכול אסור: קירוד משום חבורה, וקרצוף משום החשש לתלישת השערות (ירו', סא ע"ד). רבי אלעזר בן עזריה נוקט עמדת ביניים.
קירוד וקרצוף ביום טוב
התלמוד הבבלי, כדרכו במסכתות ביצה ושבת, מעמיד את המחלוקת על חשש, "גזרה שמא...". גזרו קרצוף בגלל קירוד (חכמים), ואילו רבי אלעזר בן עזריה מסכים עם רבי יהודה, אלא שחולק עליו בעניין אחר. במשנה י נדון בעניין "שלא במתכוון", כלומר האם פעולה אסורה הנעשית שלא בכוונה אלא כתוצאה מפעולה מותרת אסורה או לא. גם הקירוד אינו נועד לעשיית חבורה, ולכן רבי אלעזר בן עזריה סבור כי היא מותרת (בבלי, כג ע"א). מסתבר שאכן רבי אלעזר בן עזריה סובר ש"דבר שאינו מתכוון מותר"114ראו להלן, מ"י. , אך ההסבר לשיטת חכמים אינו נחוץ, והירושלמי מעלה את חשש התלישה הנראה סביר יותר. כפי שראינו, פרשנות בשיטת "גזירה שמא..." אופיינית לדיון הבבלי בסוגיות איסור מלאכה ביום טוב. בכל המקרים שהבבלי מעלה בהם הסבר זה מצוי בירושלמי או בתוספתא הסבר אחר הנראה קביל ופשוט יותר.