כבר אמרנו לעיל כי רבן גמליאל נהג בהלכות רבות כבית שמאי ובכך הוא ממשיך את המסורת ההלכתית מסוף ימי בית שני, כשהתקבלו הלכות של בית שמאי בנושאים רבים53ספראי, הכרעה כבית הלל, וראו לעיל, פ"א מ"ח. . המשנה ערוכה כהמשך למשניות הקודמות54בדפוסים ובעדי נוסח קרובים (דו, וילנא, דש, א) נוסף "לכתחילה". , ומציעה מחלוקות בית הלל ובית שמאי שבהן פסק רבן גמליאל כבית שמאי או נהג כמותם בדיני יום טוב. רבן גמליאל נהג כך בהלכות נוספות, אך רשימתנו כוללת רק דיני יום טוב, ואף היא אינה מלאה, בבחינת "תנא ושייר". כפי שנראה להלן כל שלושת הנושאים נלמדים מן המעשה, כלומר רבן גמליאל לא רק סבר כך אלא נהג כך הלכה למעשה. נראה אף שדבריו נלמדו מתוך המעשה. ייתכן שזו הסיבה לבחירתם של שלושה נושאים אלו מתוך רבים שבהם נהג רבן גמליאל כבית שמאי. אם כן, לפנינו קובץ בפני עצמו שנגרר למשנה אגב הדין הקודם, בגלל מבנהו הצורני (איור 16 בית מרחץ).
שלושה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמי אין טומנים את החמים מיום טוב לשבת – לעיל ראינו כי בית שמאי מחמירים בדיני הכנה מיום טוב לשבת. לפי רבן גמליאל התירו בית שמאי בישול, אם הכין עירוב או אם הוא מבשל ליום טוב עצמו, אך אסרו הטמנה. הטמנה היא הנחת אוכל בחומרים שומרי חום, על מנת שהתבשיל יתבשל בחומו העצמי. הגבול בין חומרים שומרי חום וחומרים יוצרי חום מטושטש, ונדון במסכת שבת55ראו פירושנו לשבת פ"ד מ"א. . ההטמנה היא בבחינת הצהרה שהאוכל נועד למחר בלבד, שכן אין הוא מוכן עדיין, וזקוק להשלמת הבישול. לפיכך אוסרים בית שמאי הטמנה. לפי הסבר זה נאסרה ההטמנה אף כשיש עירוב. אבל ייתכן שבית שמאי אוסרים הטמנה רק כשאין עירוב; אמנם חלק מהאוכל המוטמן נועד לסעודת יום טוב עצמה, אולי אחרי הצהריים של יום טוב, אבל כלפי חוץ נראה הדבר כהכנה לשבת. יש לזכור שהלכה זו צומחת על רקע החצר המעורבת שבה מתגוררים דיירים רבים ממשפחות שונות. הבישול נעשה בחצר, וכל מעשה הוא פומבי. לעיל הובאה שיטתם של בית שמאי שיש להכין עירוב לפי שיטת הבישול: אם העירוב הוא תבשיל – מותר לבשל, ואם הוא מאפה – מותר לאפות. רבי אליעזר האומר זאת אינו מזכיר כלל הטמנה, וזאת לפי שיטת בית שמאי כאן שאין להטמין. אבל בית הלל אומרים: "אופה ומבשל עליו בשבת ומטמין עליו את החמין" (תוס', פ"ב ה"ב; ירו', סא ע"א; בבלי, טו ע"ב). אותו דין של רבי אליעזר מצוטט גם בברייתא בתלמוד הבבלי בשם בית שמאי, ושם נקבע שמותר גם להטמין אם העירוב הוא אוכל מוטמן: "בית שמאי אומרים... ואין טומנין אלא אם כן היו לו חמין טמונין מערב יום טוב" (יז ע"ב). אם כן ניתן להטמין חמין, אלא שיש להכין לשם כך עירוב מיוחד. לכאורה הברייתא מציגה מסורת שונה מהמשנה. ייתכן גם שניתן לפרש את משנתנו לפי הברייתא. הווה אומר, מותר להכין עירוב מאוכל מוטמן, ברם בפועל הדבר בלתי רגיל. העירוב צריך להיות אוכל מוכן לאכילה. מזון שמטמינים בערב יום טוב עדיין אינו מוכן לאכילה, וממילא אי אפשר לראות בו עירוב כשר. לפי שיטת בית שמאי אם עירב בתבשיל מותר לו להכין רק תבשיל, לפיכך בהיעדר עירוב של חמין מוטמנים אי אפשר להטמין חמין מיום טוב לשבת. כאמור ניתן גם לפרש את משנתנו כשאין עירוב, אלא במצב הרגיל שבו האישה מכינה אוכל ליום טוב ומותירה לשבת, שכן ההטמנה מעידה כי האוכל נועד לשבת וזו הערמה. לפי פירוש זה אין הברייתא שבבבלי חולקת על משנתנו. בדרך זו פירש הירושלמי56ירו', סא ע"ג: "הדא דתימר בשלא עשה לו עירובי תבשילין אבל אם עשה לו עירובי תבשילין מותר". .
כזכור פירשנו לעיל שדברי רבן גמליאל משקפים את השלב הקדום בהלכות עירוב, כאשר ניטש ויכוח על עצם דין עירוב. פירוש זה הוא הפשוט ביותר, והוכחנוהו לעיל.
התלמוד הבבלי מעלה אפשרות נוספת שלפיה מדובר במי ששכח ולא הכין עירוב תבשילים, אך בית הלל מאפשרים לו להכין אוכל מועט כדי חייו, ובית שמאי מסכימים לכך אלא שאוסרים הטמנה. אפשרות זו נראית דחוקה, ואף הבבלי מסתייג ממנה. מעבר לכל ההנמקות הטקסטואליות קשה להניח שבית שמאי הצטרפו להלכה המקלה כל כך בדיני עירוב. הלכה מעין זו מתאימה לשלב מאוחר של התפתחות תולדות ההלכה, כאשר העירוב הפך למעשה סמלי והקלו בהלכותיו. התוספתא עדיין אינה מכירה בהקלה זו. היא קובעת שמי ששכח – מותר לאחרים (שהכינו עירוב לעצמם) "למלות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר" (פ"ב ה"ג), אבל אין ספק שאין מדובר כאן על הכנת אוכל של ממש, וודאי שלא על הטמנה. על כן קשה לקבל את הפירוש. את הפירוש שבית שמאי אוסרים הטמנה הבבלי דוחה בגלל הסתירה מהברייתא. התירוץ הסופי של אביי הוא ש"ערב לזה ולא ערב לזה" (בבלי, כב ע"א, התירוץ המופיע להלן כמספר שלוש).
אם כן, שלוש דרכים יש ליישב את דברי בית שמאי:
1. אין להטמין אוכל מיום טוב לשבת תמיד, אף כשהכין עירוב (נגד הברייתא ונגד התלמוד הבבלי).
2. אין להטמין אוכל מיום טוב לשבת כשאין עירוב, אף כשמבשל אוכל ליום טוב ומותיר לשבת, משום הערמה (ירושלמי).
3. אין להטמין אוכל מיום טוב לשבת אלא אם כן הכין עירוב מחמים מוטמנים הראויים לאכילה (בבלי).
ואין זוקפין את המנורה ביום טוב – התלמודים מבארים שמדובר במנורה של "פרקים", כלומר מנורה מתפרקת שחלקיה מורכבים זה לתוך זה. מונחים אחרים הם "מרכיבים" או "מחזירים"57בראנד, כלי חרס, עמ' שב. . מנורה כזאת שהתפרקה בית הלל מתירים להרכיבה שנית, אף שיש בכך מעין תיקון כלי, ובית שמאי אוסרים משום שנראה כמתקן כלי (ירו', סא ע"ג; בבלי, כב ע"א)58בבבלי המנורה מכונה "מנורה של חוליות"; כל חלק הוא חוליה, כלומר צינור המורכב לתוך רעהו. . הבבלי מסביר שהמחלוקת היא האם יש בניין בכלים. דומה שזהו ניסוח משפטי מורכב, ואת המחלוקת הקדומה יש להסביר ברמה משפטית פשוטה יותר. כלומר, לדעת בית שמאי ההתקנה אסורה, ולדעת בית הלל אין זו התקנה אלא השבת מצב לקדמותו לצורך יום טוב. כזכור בית שמאי אוסרים כל מלאכה שאינה לצורך ישיר של הכנת האוכל, וזאת סיבה מספקת לאסור את הרכבת המנורה. בתוספתא מובא: "המרכיב קנה של מנורה חייב ושל סיידין (ציידין) פטור"59תוס', שבת פי"ב הי"ד; ירו', שם פי"ב ה"א, יג ע"ג; בבלי, שם מז ע"א. . קנה הציידין (כך יש לגרוס בעקבות נוסח הדפוס וכתב יד וינה לתוספתא) הוא מקל ארוך שבו מורידים ציפורים שנלכדו על ידי מלכודת הדבקה, או מורחים את הדבק על הענף (איור 17)60ראו כסלו, ציד. . מנורה כזאת נזכרת גם במשנת כלים (פי"א מ"ז).
לא ברור מה הדין במנורה רגילה שנפל ממנה הנר, או בנר שנפל מתושבתו. בירושלמי מסופר שהדבר קרא לתלמידי רבי יוסי, וכל אחד שמט עצמו ו"ערק". משמע שאמנם הדבר מותר, אך בעל נפש נזהר מלנצל את ההיתר (איור 18)61שפרבר, תרבות חומרית א, עמ' 101-97. .
בתוספתא מסופר על רבן גמליאל וחכמים שהיו מסובין ברומי ו"נפלה מנורה בלילי יום טוב ועמד רבי עקיבא וזקפה" (פ"ב הי"ב). המעשה אירע במשך המסע המפורסם של קבוצה ממנהיגות החכמים לרומא, אחד משני מסעות שהשתמרו מהם עדויות רבות. גדולי החכמים בני דור יבנה נסעו לרומא, ולתלמידים הייתה זו הזדמנות לראות את מעשי רבותיהם והנהגותיהם בחגים ובימי חול62ספראי, ביקור. . מהמעשה משמע שרבן גמליאל נהג שלא כדעת רוב החכמים. רבן גמליאל מתרעם על רבי עקיבא, אך התלמיד המבוגר, שכבר אז לא היה נעדר ביטחון עצמי, עונה לו ש"אחרי רבים להטות"63לדיון מעין זה, שרבי עקיבא עומד בו על דעתו כנגד רבן גמליאל בשם הרוב, מקבילות מספר. . אווירת הוויכוח הולמת את דור יבנה. בדור זה הרבו בהכרעות, הכריעו כבית הלל במחלוקות רבות, ובכלל נטו להכריע את ההלכה בכוח הרוב. לא תמיד קיבל המיעוט את דעת הרוב. למעשה, ההכרעה לא נתפסה כמחייבת את המיעוט באופן אוטומטי. רבן גמליאל לא זו בלבד שמחמיר אלא שסבור שעל הכול לנהוג כמותו64ראו הנספח למסכת ראש השנה "על תרבות המחלוקת ותרבות ההכרעה". . בתוספתא (שם) רבי יהודה חוזר על דברי רבן גמליאל, ושוב כהלכה לכל דבר. רבי יהודה מוסר לעתים קרובות את תורתו של רבי אליעזר65הוא ממעט למסור בשם רבי אליעזר ישירות, ונראה שאת עיקר תורתו קיבל מרבי אלעאי, אביו. רבי אלעאי היה תלמידו של רבי אליעזר. ; רבי אליעזר היה מאחרוני המשתייכים לבית שמאי, ותורתו של רבי יהודה מגלה קווים משל בית שמאי. כך גם במקרה שלפנינו.
מכל מקום, אנו שומעים שראשיתה של המחלוקת במעשה. רבן גמליאל לא אמר את דבריו רק כדיון עקרוני, אלא למדו את דבריו מהמעשה.
רוב האפייה בתקופת המשנה והתלמוד הייתה אפייה פרטית. נחתומים אמנם נזכרים, ואלו פעלו גם בכפרים, אך חלקם בסל המזון היה משני66דוגמה טובה לאפייה של נחתום בכפר, ולמשקלה המצומצם במשק, היא תוספתא פסחים פ"ב ה"א (פ"א הי"ג). . באופן טבעי היו סוגי הלחמים רבים ומגוונים (איור 19). בדרך כלל היה הלחם כיכר עגולה שנפחה כחצי קב (750 גרם בערך, לפי חישוב של סאה כ- 10 ליטר). משנתנו מזכירה שני סוגים, וברור לפי ההקשר שפת "גריצים" או "גריצות" היא פת עבה, מעין החלה המקובלת כיום ועשויה מצמות קלועות. גרץ הוא כמו קרץ, ומשמעו חתך. הווה אומר, חתכו מהבצק רצועות וקלעו אותן לחלות. רקיקים הם לחם דק הרבה יותר. את הלחם אפו, בדרך כלל, פעם בשבוע (ביום חמישי). משנתנו מתארת מצב של אפייה מיוחדת ביום טוב לצורך החג עצמו.
ואין אופין פתן גריצות67"גריצות" או "גרוצות" ברוב עדי הנוסח, ובדפוסים ועדי הנוסח הקרובים להם "גריצין". אלא רקיקים – כפי שמשמע מההמשך רקיקים הם לחם דק או עוגות קטנות. התלמוד הירושלמי (סא ע"ג) מפרש שרקיקים מלאכתם רבה, לכן אין חשש שיאפו מיום טוב למחרת. הסבר זה קשה: וכי כמות העבודה היא סיבה שלא להשקיע מאמץ? הרי בבית רבן גמליאל העשיר השתתפו באפייה משרתים, וודאי שלא חסו על מאמציהם. ההסבר הוא כנראה אחר. רקיק הוא לחם דק שמתייבש במהירות; הוא נועד לצריכה מידית. אבל כיכר לחם רגילה נועדה לימים מספר, לכן אסור לאפותה משום שיש בכך הכנה מיום טוב ליום חול. מעבר לכך, הרקיק הוא לחם יוקרתי ומתאים יותר לחג (תמונה 7 לחמים). הלכתו של רבן גמליאל היא ברוח הפסיקה של בית שמאי האוסרים אפיית פת מרובה ביום טוב (בבלי, כב ע"ב). ההלכה נקבעה כמובן כבית הלל, ברם גם תנאים ואמוראים מאוחרים חשו באי נוחות, ודעתם של בית שמאי חדרה להלכה המאוחרת. רבי שמעון בן אלעזר התיר לאפות תנור שלם משום שכך הלחם נאפה טוב יותר (ירו', סא ע"ב). הפסיקה מעידה כי הייתה הסתייגות מאפיית לחם רב (למרות העירוב). אמוראי ארץ ישראל מצטטים הסבר זה אך נחלקים האם הוא לעובדה או לדרשה. כל אלו עדויות עד כמה היה הנושא בעייתי, והיחס אליו השתנה במרוצת הדורות.
אמר רבן גמליאל – משפט מעין זה הוא נדיר במשנה. בדרך כלל המשנה כוללת את ההלכה העקרונית בלבד, אך כאן רבן גמליאל מספר על נוהגי ביתו. פרטים מעין אלו תדירים יותר בתוספתא.
מימיהם של בית אבא – האבא הוא רבן שמעון בן גמליאל שחי בסוף ימי בית שני, לא היו אופין את פתן גריצות אלא רקיקין – יש להניח שרבן גמליאל העיד את אשר ראה בבית אביו, אך הרישא שבמשנה לא נאמרה ישירות מפיו של רבן גמליאל אלא היא מסקנתו של עורך המשנה. זו כנראה תופעה נרחבת ביותר. חכמים נהגו בדרך כלשהי ועשו מעשה, ותלמידיהם מנסחים זאת כהלכה מופשטת68דה פריס, מעשה. . ייתכן גם שלעתים גם אירע ההפך, עמדה עקרונית מופיעה כסיפור מעשה69ראו פירושנו לסוכה פ"ג מ"ח. .
אמרו לו – חכמים לרבן גמליאל: מה נעשה להם לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן ומקלים על כל ישראל להיות אופין את פיתן גריצות וחרי – חכמים מתקוממים נגד ההחמרה וסבורים שהייתה זו חומרה אישית בלבד ולא נועדה לכלל ישראל. ברור שעורך המשנה לא קיבל דעה זו. הוא סבור שרבן גמליאל מביע עמדה הלכתית החלה על הכול, וכך הוצגו הדברים ברישא. מצב דומה שחכם מחמיר בו על עצמו מתואר במקורות רבים, והדבר טבעי בכל חברה דתית. עם זאת, העדויות לכך בספרות התנאית אינן רבות.
פת גריצין היא פת העשויה מ"מקרצות". המשנה אומרת "מקרצות נושכות70"נושכות" הוא המצב שגוש בצק אחד נדבק בו לגוש אחר ומעט מהבצק הראשון עובר לשני. זו בזו, וככרים נושכין זה בזה" (טהרות פ"א מ"ז). הערוך, בעקבות פירוש הגאונים לטהרות, מפרש ש"קרץ" משמעו עיגול71ערוך השלם, ערך קרץ ג; אפשטיין, פירוש הגאונים, עמ' 17. . ליברמן מפרש ש"קרץ" הוא חתך72ליברמן, תוספתא כפשוטה, חלה פ"א הי"ב, עמ' 803. ומקבל את פירוש הערוך והגאונים, כלומר חתכו חתיכות מהבצק התפוח ולשו אותן לעיגולים בצורת עוגיות או כדורים. אבל מהמשנה ברור שקריצות אינן כיכרות, ואין לצורה העגולה קשר לחיתוך, זו נוצרת ממתיחת הבצק ולא מחיתוך. אכן קרץ קשור לחיתוך, אך משמעותו שונה: "שנאמר קרץ מצפון בא בא (ירמיה מו כ). מהו קרץ? רבי אלעזר אמר נכוסה. דבר אחר קרץ, כסוחה, הכמה דתנינן מקרצות נושכות זו לזו" (דברים רבתי, כא, עמ' 21)73כן שנינו: "רבי שמעון אומר מפני מה סוור של נחתומין הפרוס טמא, מפני שהוא קורץ ומוליך עליו מקרצות לתנור" (תוס', כלים בבא מציעא פ"ה ה"ד, עמ' 583; משנה, טבול יום פ"א ה"א; ספרי זוטא, יט יא, עמ' 306). . כן משמע מהלכות רבות אחרות; פעם אחת "קרץ" מקביל ממש לשחט (משנה, יומא פ"ג מ"ד), ובמשנה אחרת הוא מקביל לקטף, חתך מהעץ (פאה פ"ז מ"ד, וראו פירושנו לה), וכן יוצא ממקורות נוספים (משנה, נגעים פ"ד מ"ז; נידה פ"ו מי"ב ועוד).
לפי מקור אחד ברור שמקרצות הוא שלב בהכנת הבצק, שכן רבי יהודה בן בתירא מניח שהכנת המקרצות היא השלב שבו חייבים להפריש את החלה (זהו מועד קיום המצווה). בברייתא אחת מדובר על הקורץ מן הבצק חתיכה (תוס', טהרות י"א ה"ב, עמ' 672). מכל המשמעויות השונות ברור שפת גריצין היא לחם עבה שעושים מחתיכות שחותכים אותן, ושמונח זה הוא גם שלב בהכנת הבצק. על כן סביר שהכוונה לחלה שקולעים מחתיכות בצק מגולגלות, והחלה עשויה כמעין צמה.
חרי או "חררין"74כך ב-דו, דש, א, גט, ל, מ, רג (חרירין) מדק (וחררין). – סוג נוסף של פת. לפי אופייה היא פת חגיגית פחות מרקיק. המונח "פת חררה" מבטא, בדרך כלל, פת גרועה ביותר הנעשית ישירות על האש75הרמב"ם, ובעקבותיו בעל מלאכת שלמה ופרשנים אחרים, הסביר שהכוונה ללחם לבן (מלשון חיוור), ופירושים חריפים נוספים. . המשנה במסכת שבת מזכירה את החררה שעל גבי הגחלים. החררה מופיעה בהקשר של לחם לעניים וכן בהקשר של אפייה על גחלים, כגון "חררה שטמנה בגחלים" (תוס', שבת פט"ז ה"י), וכמוה מקורות נוספים (בבלי, שבת כז ע"ב; משנה, בבא קמא פ"ב מ"ג ועוד). לפי ההקשר במשנתנו מדובר במעין פיתה, לחם הנעשה מעיסה רגילה שמכינים ממנה בצק רדוד ומניחים אותו על גחלים. ייתכן שאת החררה הניחו על לוח מתכת, מעין הסג' הערבי, אך לפי פשוטם של דברים הניחו את הבצק ישירות על הגחלים, כדרך שנהגו בכפר הערבי המסורתי. המאפה ספג כמובן מריח הגחלים. בצורה זו המאפה חייב להיות דק, והוא נאפה בזמן קצר ביותר. אם הלחם עבה, האפייה ממושכת ופני הלחם יישרפו כליל. עם זאת, פני המאפה היו שחורים מהשרפה ועל כן המדרש מדבר על אישה שהשחירו פניה כחררה (בבלי, סוטה לה ע"א; במדבר רבה, ד ועוד). החררה הייתה עגולה, וחז"ל מזהים אותה עם עוגת השעורים שאכל אליהו ועם המצות שאכלו ביציאת מצרים76מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא בא יד, עמ' 49 ומקבילות; שם, ויסע בשלח א, עמ' 159. . הדמיון הוא בזמן האפייה הקצר. החררה הייתה מאכל עניים, והביטוי "עני המהפך בחררה" משמעו עני שמשתדל אצל בעל הבית לקבל ממנו חררה או חלק ממנה.
הצירוף של פת גריצות ופת חרי מעיד כי הבעיה הייתה שאלו נחשבו ללחמים נחותים שאינם מתאימים לחג, על כן סביר שהאופה אותם מייעד את הלחם לימי החול, או בעיקר לימי החול.