משנתנו אינה עוסקת במועד אלא בשבת, ולפיכך שיבוצה בפרקנו תמוה. הבנתו של מבנה הפרק היא המפתח להבנת המשנה. זהו אחד המקרים הבודדים שבהם השיקול הספרותי קובע את הבנת תוכן המשנה. שתי אפשרויות יש להבנת מקומה של המשנה.
אפשרות ראשונה: המשנה הקודמת דנה בכלי שיש בו שלוש הלכות (ריחיים של פלפלין), ומשנתנו מביאה כלי נוסף שיש בו שלוש הלכות. אם כן לא בכל הלכה יש חידוש, והחידוש הוא בכך שיש לכלי שלוש הלכות מתחומים שונים.
אפשרות שנייה: בהמשך המשנה נידונה שאלת מלאכה שאינה צריכה לגופה (להלן). הלכה זו עומדת בבסיס דעתו של רבי אלעזר בן עזריה שמותר "לקרד" בהמה. משנה י היא אפוא הרחבה של משנה ח, ומשנה ט היא הרחבה אחרת של אותה משנה. אם כך הוא, הרי שעורך המשנה (שלב ד או ג לעיל) כבר הכיר את המשנה כולה ושיבצה בפרקנו משום סופה. זאת ועוד, לפי פירוש זה אכן מחלוקת רבי אלעזר בן עזריה וחכמים נסובה סביב שאלה זו של מלאכה שאינה צריכה לגופה, כפי שפירש הבבלי. ברם, כפי שנראה ניתן גם לפרש את המשנה כאילו המחלוקת היא בעצמת החשש לגרימת חבורה לסוס.
למבנה המשנה יש, אפוא, השלכות לא רק על הבנת שלבי העריכה אלא גם על משמעות ההלכות, כפי שתידונה להלן.
עגלה שלקטן טמאה מדרס – לפי ההלכה כל כלי ששימושו העיקרי נועד לישיבה או לשכיבה מטמא מדרס. כלומר, אם יושבים עליו טמא וטהור יחדיו הטהור נטמא. אבל אם שניהם יושבים יחדיו על כלי ששימושו העיקרי אינו לישיבה – אין הטהור נטמא. על כן ברור שעגלה של קטן נועדה לאחד מסוגי הישיבה או השכיבה. את המונח "עגלה של קטן" ניתן להסביר בדרכים מספר119שוורץ, עגלה. :
1. עגלה שלוקחים (מסיעים) בה את התינוק שאינו יכול ללכת בכוחות עצמו, כך מפרש כנראה רש"י. עגלה מעין זאת נועדה בעיקר לנסיעה מחוץ לבית.
2. מעין "הליכון", כלי על גלגלים שהתינוק שעדיין מתקשה ללכת נשען עליו, כך מפרשים התוספות ואחרים120תוספות, ד"ה עגלה, וכן מהרי"ד דטראני. . כלי מעין זה נועד בעיקר להליכה בתחום הבית והחצר (איור 25).
3. עגלת צעצוע שנועדה בעיקר למשחק הקטן, בתוך הבית וברחוב.
שלושת הכלים היו מוכרים בתקופה הרומית, ואת היריעה פרש שוורץ בהרחבה121שוורץ, שם. ; השאלה היא למה משנתנו מתכוונת. אם זו עגלה שנועדה לנסיעת הקטן היא כמובן טמאה מדרס, ברם אזי אין בכך חידוש, והדבר פשוט. עם זאת המשנה מונה שלוש הלכות בעגלה, וכפי שאמרנו משנתנו משובצת בפרק משום שיש בה דיון בכלי שיש בו שלוש הלכות, כמו במשנה הקודמת, אם כן לא חייב להיות חידוש בכל אחת מההלכות, כשם שאין חידוש בכך שריחיים של פלפלין טמאים משום כלי קיבול. אם מדובר בעגלה שהקטן משחק עמה, הרי שהיא לא נועדה בעיקר לישיבה וממילא לא ברור מדוע היא טמאה מדרס. הבירור המסכם של הבנת המונח ייערך בסיום הדיון ביתר חלקי המשנה (איור 26).
בסוגיית הבבלי במסכת שבת נזכרת עגלת הקטן בדיון על קב של עץ, לפיכך ברור שהבבלי סבר שעגלה של קטן היא "הליכון", ולכן דינה כדין הקב. על שניהם ההולך נשען, וממילא דין הקב כדין העגלה של קטן לעניין טומאת מדרס. אם כן, הבבלי העדיף את הפירוש השני.
וניטלת בשבת – כלי שמלאכתו להיתר מותר ליטול אותו בשבת. חכמים אסרו נטילת כלים גדולים אך לא נטילת כלים קטנים, אינה ניגררת אלא על גבי הכלים – לפי פשוטם של דברים הרי שגרירת העגלה יוצרת חריץ בקרקע, והדבר אסור, אך מותר לגרור את העגלה על גבי בגדים. הבית הקדום לא היה, בדרך כלל, מרוצף, אך החצר הייתה מרוצפת. את העגלה של הקטן גוררים בתוך הבית, ואז צריך לפרוס בגד מתחת לעגלה. ניתן גם להבין שפורסים בגדים מתחת לעגלה בחצר, ברם קשה להאמין שניתן לפרוס בד ברחוב. במקרה כזה היה מקום לצפות לניסוח כוללני ופסקני יותר: "אינה נגררת". עם זאת, ההלכה היא עקרונית וייתכן שפריסת הבגדים היא אכן תאורטית בלבד.
רבי יהודה אומר כל הכלין אינן ניגררים חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת – לפי נוסח זה רבי יהודה מסכים עם הדין העקרוני של התנא קמא, אך חולק על יישומו לגבי עגלה. אסור לגרור את כל הכלים כיוון שהדבר יוצר חריץ, אך מותר לגרור עגלה משום שיש לה גלגלים רחבים, וכך לא נוצר חריץ אלא האדמה נכבשת. בעל מלאכת שלמה מביא גרסה: "כל הכלים נגררים חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת"; לפי זה מותר לגרום לחריץ, אך גרירת עגלה אסורה בגלל הכבישה. כבישה היא סיבה לאיסור ולא להיתר. לנוסח זה תמיכה רק בכתב יד פרמא (מפ). אלבק122אלבק, מועד, עמ' 482. מסיק, בצדק, כי הסבר זה עומד בניגוד למשתמע מהתלמוד הבבלי, לפחות בנוסח כפי שהוא לפנינו123אפשטיין, מחקרים, עמ' 320. . מכוח נימוק זה הוא יוצא בחריפות נגד הסברו של אפשטיין המעדיף את הנוסח "כל הכלים נגררים". אפשטיין מעיר כי נראה שזה היה הנוסח שעמד לפני הירושלמי. אמנם בנוסח שבידינו המשנה מצוטטת כמו בדפוסים ("אין נגררים בשבת"), אבל התלמוד מביא את משנתנו כסיוע לדעה שהכלים ניטלים בשבת: "אמר רבי יוסה אוף אנן תנינן ניטלין בשבת... מתניתה אמרה כן כל הכלים..." (ירו', סא ע"ד). אם נוסח הדפוס עמד לפני עורך התלמוד (ורבי יוסי) הרי שלא היה יכול להביא סיוע ממשנתנו. אין זאת אלא שמעתיקי התלמוד הירושלמי "הגיהו" את ציטוט המשנה לפי נוסח הדפוס, כפי שאירע לעתים מזומנות. אפשטיין טוען שהירושלמי גרס "נגררים בשבת", והבבלי "אין נגררים בשבת"124לדעתו ייתכן שחל שיבוש גם בנוסח סוגיית הבבלי, אלא שדבריו משוערים בלבד. . אלבק טוען בתקיפות שנוסח הדפוס מוכח מהבבלי, ואכן כך הוא, אלא שאין בכך תשובה לטענת אפשטיין שלירושלמי היה נוסח שונה.
נמצאנו למדים כי לפנינו חילוף נוסח קדום במשנה בשאלה מה דינם של כל הכלים הנגררים ומה דינה של עגלה של קטן, האם היא כובשת ולכן מותר לטלטלה, או שאסור לטלטלה משום שהיא כובשת.
התוספתא סומכת למשנתנו את ההגדרה העקרונית: "רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל וקתדרה אצלו בשבת"125תוס', פ"ב הי"ח ומקבילות רבות, כגון ירו', כלאים פ"א ה"ט, כז ע"ב; שבת פ"ג ה"ג, ו ע"א; שם ה"ז, ו ע"ג; בבלי, ביצה כג ע"ב; שבת כב ע"א; כט ע"ב; מו ע"ב; פסחים קא ע"א ומנחות מא ע"ב. . התלמוד הבבלי מסביר כי זו מחלוקת עקרונית בדבר "מלאכה שאינה צריכה לגופה", כלומר מלאכה הנעשית למען מטרה מותרת אך בדרך אגב נוצרת תוצאה אסורה. לדוגמה, מותר להעביר מיטה או כיסא ביום טוב אך גרירתם גורמת לחריץ בקרקע. עשיית חריץ אסורה משום שהיא מעין חרישה. רבי שמעון מתיר משום שלדעתו מותר לעשות "מלאכה שאינה צריכה לגופה", וחכמים אוסרים. בתוספתא עצמה לא נזכר מי חולק על רבי שמעון, אך במקבילות עמדה זו מיוחסת לרבנן. ממשנתנו עולה כי גם חכמים וגם רבי יהודה סבורים ש"מלאכה שאינה צריכה לגופה" אסורה, ולכן אסור לגרור עגלה העושה חריץ. הניסוח "מלאכה שאינה צריכה לגופה" הוא אולי אמוראי, אך דומה שאכן זו מחלוקת חכמים עם רבי שמעון, אף שייתכן שבתקופת התנאים טרם זכו העמדות השונות לניסוח הכוללני, וטרם נקבע הכלל המשפטי המופשט126ראו פירושנו לשבת פ"ו מ"ב. שם נדונה האפשרות שאסור לצאת בסנדל מסומר בגלל החשש לעשיית חריץ, אך הוצעו גם פרשנויות אחרות לאיסור. .
הרקע הרֵאלי לתוספתא ולמשנתנו הוא חדרים שאינם מרוצפים. באלה ניתן לעשות חריץ בקרקע, אך בחצר מרוצפת כל השאלה אינה קיימת. ואכן, בבית הקדום הייתה החצר מרוצפת בדרך כלל באבן והחדרים בעפר כבוש, אם כי מצינו גם חדרי מגורים מרוצפים באבן באתרים רבים.
אם משנתנו דנה בשאלה זו של "מלאכה שאינה צריכה לגופה" הרי שיש להעמיד את מחלוקת חכמים ורבי יהודה סביב שאלה זו. אבל עגלה של קטן אינה עושה חריץ אלא הגלגל כובש את הקרקע; עקבות הגלגל דומים לחריץ, אך טיבם שונה.
אם כן, בנושא "מלאכה שאינה צריכה לגופה" שלוש דעות: תנא קמא במשנה, רבי יהודה במשנה ורבי שמעון בתוספתא. שלוש דעות מצינו גם במשנה ח לגבי קירוד בהמה וקרצופה. כפי שראינו, סביר לפרש שהנושא המחבר את המשניות האחרונות של הפרק הוא שאלה זו של "מלאכה שאינה צריכה לגופה": רבי יהודה המחמיר ביותר, חכמים של משנה ח הם רבי שמעון בתוספתא, ותנא קמא של משנה ח, שהוא גם התנא קמא של משנתנו, נוקט עמדת ביניים.
הגדרת "מלאכה שאינה צריכה לגופה" קרובה להגדרה של "דבר שאינו מתכוון", כלומר עשיית מעשה שנובע ממנו אחד מאיסורי שבת, אבל המלאכה נעשית לא לשם האיסור. האדם גורר ספסל כדי להשתמש בו, והדבר מותר; החריץ נוצר בלא כוונה, והגורר אינו מעוניין בתוצאה זו. כך הוסבר המושג בתלמודים, בתלמוד הבבלי פעמים מספר ומעט גם בתלמוד הירושלמי, והוא נוגע לסוגיות רבות. מרכיב הכוונה תופס מקום בסדרה גדולה של הלכות: בהלכות טומאה, בהלכות כלאיים, בהלכות שבת ועוד. לא בכל המקומות משמעותו זהה. אלבק בדק את רוב הסוגיות הללו127אלבק, פירוש למשנה, זרעים, עמ' 369-272, כהערה לכלאים פ"ט מ"י. ומצא שאת המקורות התנאיים ניתן להסביר גם ללא המרכיב של הכוונה. מכל מקום, מרכיב זה אינו תופס מקום של ממש במסורת התנאית, אם כי אולי מונח בתשתית הדברים כמובן מאליו ש"אינו מתכוון מותר". במקרה שלנו ניתן לומר שלרבי שמעון חריץ כזה, שאינו עמוק ואינו משמעותי, אינו נחשב מלאכה כלל ועיקר.
המרכיב מופיע במפורש בהלכות שבת בתוספתא: "התולש עולשין לאכילה כגרוגרת לבהמה כמלוא פי הגדי לתקן הארץ כל שהן, אם נתכוון בכולן חייב שתים אם היה מתעסק ותלש פטור" (שבת פ"ט הט"ו). ברם, כאן הכוונה שונה; "מתכוון" בא בניגוד ל"מתעסק", כלומר מי שעשה מלאכה ללא תשומת לב כלל, ואילו אצלנו המעשה (גרירת הספסל) נעשה בכוונה, אך לא בכוונה לעשות חריץ.
מבין שלושת הפירושים ל"עגלה של קטן" אנו מעדיפים את הפירוש השני – מעין הליכון. ראשית, כך פירש כנראה הבבלי הקושר את העגלה לקב של קיטע (איור 27). יתר על כן, מהמשנה משמע שבכלי משתמשים באחת משתי צורות, או הרגילה או שגוררים אותו. בהליכון של קטן כשהקטן משתמש בו הוא גוררו (לבד או עם עזרה), וכאשר הגדול רוצה להעביר את העגלה ממקום למקום הוא בדרך כלל מרים את ההליכון ואינו גורר אותו. על כן אין בכך משום חריץ אלא כבישה, לחץ על כל מקום לחוד, ולפי פירוש זה מתברר הניסוח "מפני שהיא כובשת". דומה שאבחנה זו היא המפתח לסוגיה מרתקת זו. בשלב זה נכנס הדיון באיסור לעשות חריץ.
מבחינת סדר המשנה ראינו כי אכן "מלאכה שאינה צריכה לגופה" היא הבריח המחבר את המשנה, זאת אף שהמינוח עצמו אמוראִי ולא מצינו תנאים המשתמשים בו.
בבבלי (כתובות ז ע"א) מופיע כלל נוסף הנלמד מהפסוק "אשר יאכל לכל נפש" (שמות יב טז) – "דבר השוה לכל נפש" או "הצריך לכל נפש". היקפו של המשפט נבחן במבוא למסכת, ואין לו מקבילות מחוץ לתלמוד הבבלי.