יום טוב שחל להיות ערב שבת – יום טוב שחל להיות בערב שבת העמיד את קדמונינו בפני קשיים מרובים. ביום טוב עצמו מותר לבשל, אך בשבת הבישול אסור. מצד שני אסור גם לבשל מיום טוב לשבת, משום שההיתר לבשל ביום טוב הוא רק ליום הטוב עצמו. האפשרויות לשימור המזון היו מוגבלות ביותר. לקדמונינו לא הייתה אפשרות לשמור מזון בקירור, וכך נוצר מצב שלא ניתן היה לאכול בשבת אלא אוכל יבש. במקביל שבת היא יום חג בפני עצמו, וסעודת השבת אמורה להיות דשנה ומורכבת. על כן פותח הפתרון של עירוב תבשילים המוצג במשנתנו. העיקרון הוא שהבישול ביום טוב הוא לצורך יום טוב ושבת כאחד, ופרטיו יידונו במהלך המשנה.
לא יבשל כתחילה1בדפוסים ובעדי נוסח קרובים נוסף "אדם", וזו תוספת רגילה של מעתיקים, ראו להלן מ"ה ועוד. מיום טוב לשבת – "מתחילה" או "כתחילה"2כך ברוב עדי הנוסח חוץ מ- דו, דש, א, גט, מ, קאיט. כאן אין משמעו ההפך מ"דיעבד", אלא "מעיקר הדין", כלומר אסור לבשל מיום טוב לשבת, אבל מבשל הוא ליום טוב – כידוע הותר הבישול ביום טוב לצורך יום טוב; ואם הותיר הותיר לשבת – אם נשאר אוכל ממה שהוכן ליום טוב מותר להותירו ולאכלו בשבת. עד כאן מהלך רגיל. זה היה ההיתר הראשון שחרג אך מעט מהתפיסה ההלכתית הפשוטה. החריגה הייתה שמלכתחילה הכוונה הייתה שיישאר אוכל לשבת; אין מדובר על אוכל שנותר בטעות, אלא על תכנון מוקדם כך שיישאר אוכל לשבת.
ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת – זהו עירוב התבשילים שהוזכר. מלשון המשנה משמע שרק אם הכין עירוב זה מותר לו להותיר אוכל מיום טוב לשבת. הכנת התבשיל היא מעשה סמלי ההופך את הבישול לשני הימים ליחידה אחת. מלכתחילה הייתה הכנת העירוב פתרון בדיעבד למצב קשה. הבבלי אף מביא ברייתא שלפיה "אסור להערים", כלומר אסור לבשל אוכל באופן מתוכנן בשביל שבת, ורק אם בטעות נותר עודף מותר להשתמש בו (יז ע"ב). בבבלי מובאת ברייתא אחרת המתירה להערים (יז ע"א; ירו', סא ע"ב). אמנם הברייתות אינן מתוארכות3רבי שמעון בן אלעזר אומר בירושלמי (סא ע"ב) שמותר למלא תנור שלם אף שאין צורך אלא בפת אחת, משום "שהפת יפה בשעה שהתנור מלא", כלומר אין זו הערמה אלא צורך האפייה. ניתן לראות בברייתא זו מצב ביניים. עדיין אסור להערים, אך בפועל מותר לאפות ללא הגבלה (גם ללא עירוב). הירושלמי מספר שרבי יוחנן דרש שמותר לנהוג כרבי שמעון בן אלעזר, אך להלכה ולא למעשה, הווה אומר שעדיין איסור ההערמה נחשב שריר. , וייתכן שזו מחלוקת הלכתית רגילה, אך נראה שלפנינו עדות לתהליך שפתרון העירוב הפך בו מפתרון דחוק לנוהג רגיל. האיסור הקדום בוטל על ידי המעשה הסמלי, או אולי מותר לנסח ולומר שהאיסור הקדום בוטל למעשה ונותר במישור הסמלי בלבד. עם זאת, מי שלא ביצע את המעשה הסמלי אסור לו לבשל מיום טוב לחג. ככל שעברו הדורות הפכה הנחת העירוב למעמד דתי כשלעצמו. בשלב הראשון חכמים חולקים מה צריך העירוב לכלול. שלב זה הוא מסוף ימי בית שני, וחולקים בו בית שמאי ובית הלל (להלן). בשלב מתקדם יותר נוצר המינוח ההלכתי "עירוב", והנחתו הפכה למצווה בפני עצמה. על הנחת העירוב מברכים, וצריך להניח עירוב, אף אם האדם אינו מתעתד לבשל מיום טוב לשבת. הברכה מופיעה לראשונה במקורות בתר אמוראיים4פסיקתא זוטרתי (לקח טוב), טז ה; הלכות קצובות, י-יא; תשובות הגאונים, שערי תשובה מב, קכה; סדר רב עמרם גאון, הלכות עירובין ועוד. . בימי בית שני עדיין לא היה מקובל לברך על המצוות אלא במקדש עצמו5ראו דיוננו בפירושנו לפסחים פ"י מ"ט. , ובימי התנאים הורחב הנוהג (ההלכה) לברך על רוב המצוות. ברכת העירוב אינה מופיעה במקורות אמוראיים, אך כמובן ייתכן שנוצרה קודם לכן6ראו דיון מפורט יותר במבוא. . לפי דברינו ספק אם הנחת עירוב נחשבה למצווה כשלעצמה, ובוודאי לא הונהגה ברכה אלא לאחר שהתקבעה והתפשטה כמצווה בפני עצמה.
בתלמוד הבבלי מובאות ראיות מהפסוקים להיתר או לחיוב להניח עירוב. ברור שמדרשים אלו נוצרו רק כאשר העירוב הפך לנוהג קבוע, ולא לפתרון של שעת דחק (בבלי, טו ע"ב). ייתכן שמקורה של הדרשה כבר במכילתא, אך מכלל ספק לא יצאנו7מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, שמות טז כג, עמ' 113; מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דשירה, בשלח ד, עמ' 168. הדרשה היא כמובן אסמכתא, ולשווא נדחק הנשקה לבארה כאילו הייתה דרשה של פשט, ראו הנשקה, מדרש. .
פירשנו את משנתנו בפשטות, ועתה יש לדקדק בה מעט יותר8פירט והרחיב הנשקה, עירובי תבשילין. מאמרו שהתפרסם בסיני עורר ויכוח "תאולוגי" באותו ביטאון בדבר זכותו של החוקר לשער התפתחות בהלכה. כפי שביארנו במבוא הכללי לפירושנו אנו מקבלים "זכות" זו כדבר טבעי, ואפילו כחובתו של החוקר. עם זאת, הנשקה נדחק מאוד משום שהניח שכל ברייתא בתלמוד הבבלי מתארת את ימי התנאים. הדברים אמורים במיוחד כלפי מימרתו של (רבי) חנניה (בבלי, יז ע"ב) בדבר מחלוקת בית שמאי ובית הלל. ברם, לדעתנו ברייתא מעין זו עשויה לשקף כבר תיקוני עריכה מאוחרים, ואין כל תימא באפשרות שהיא משקפת גם (או רק) את המצב ההלכתי בימי האמוראים. . כאמור, פשט משנתנו וברייתות אחדות מצביעים על כך שבשלב הקדום הותר רק לאכול בשבת את אשר נותר ביום טוב. ייתכן שהמונח במשנתנו "סומך עליו לשבת" משמעו רק שמותר לאכול את השאריות בשבת. הברייתא בבבלי האוסרת להערים שייכת לשלב זה או לשלב הבא.
בשלב שני התירו "להערים", כלומר להכין ליום טוב כמות אוכל רבה כך שתספיק גם לשבת. לשלב זה שייכת הרישא של המשנה. לשלב זה יש עדויות נוספות. בתוספתא נאמר: "אין אופין מיום טוב למוצאי יום טוב, אבל ממלא לו קדירה בשר אפילו לא אכל אלא דבר מועט, וממלא לו מיחם מים אפילו לא שתה הימנו אלא כוס אחד, אבל האופה אין אופה אלא כדי צרכו, רבי שמעון בן לעזר אומר ממלא אשה את התנור פת, מפני שהפת יפה כל זמן שהתנור מלא"9תוס', פ"ב ה"ה; ירו', סא ע"ב; חלה פ"א ה"ח, נח ע"א; בבלי, יז ע"א. . כנראה יש לגרוס "אין אופין מיום טוב לשבת"10ראו הבירור אצל הנשקה, עירובי תבשילין, עמ' סא. , וברור שהתוספתא מדברת על מצב שאין בו עירוב תבשילין. לשלב זה שייכת גם הברייתא המשקפת את המסורת הבבלית: "חנניה אומר, בית שמאי אומרים: אין אופין אלא אם כן ערב בפת, ואין מבשלין אלא אם כן ערב בתבשיל, ואין טומנין אלא אם כן היו חמין טמונין מערב יום טוב, ובית הלל אומרים: מערב בתבשיל אחד ועושה בו כל צרכו" (בבלי, יז ע"ב; כב ע"א). אם כן, שוב היתר הבישול בשבת מוגבל ביותר. ראשונים, וכן הגמרא, הסבירו את הסתירה בדרכם, אבל לפי פשוטם של דברים אין מדובר במי ששכח להכין עירוב אלא במצב שבו טרם הותקנה תקנה זו. הווה אומר, בשלב השני הותר להערים, כלומר להכין ליום טוב כמות אוכל גדולה כך שייוותר די אוכל לשבת.
בשלב שלישי התירו להתקין עירוב תבשילין מערב יום טוב, וכך הפכה ההערמה לדרך המלך. התקנת העירוב פתרה את המבשל מהצורך להערים ולבשל את האוכל כאילו נועד ליום טוב, ולהפריש לשבת רק את שנותר, כאילו בדיעבד. בהמשכו של שלב זה נחלקו אבות עולם על סדרי העירוב וחלותו.
בשלב רביעי הפך העירוב למצווה בפני עצמה. הדרשה בתלמוד הבבלי קובעת: "זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו" (בבלי, טו ע"ב). אם כן, העירוב לא נועד לאפשר בישול אלא להזכיר ששבת עומדת בפני עצמה ואינה המשך של יום טוב גרידא. יש להבין את הדרשה על רקע המצב בבבל. לכל יום טוב היה יום טוב שני, אם כן השבת חלה ביום טוב שני, והעירוב נועד להזכיר שהיום טוב השני הוא גם שבת. על כל פנים, מי שדרש את הדרשה הניח שהבישול מיום טוב לשבת הוא פשוט וברור ואינו מותנה בעירוב. גם מי שהתקין את הברכה ראה בעירוב ערך לעצמו, ולא דרך טכנית לאפשר בישול מיום טוב לשבת.
בשלב חמישי הקלו בהתקנת העירוב. אין כבר צורך שכל אדם יתקין עירוב, אלא בני החצר עושים זאת יחד (תוס', פ"ב ה"ג), או על ידי גדול החצר; מותר לאחרים להכין אוכל למי ששכח, וכיוצא באלו הקלות ההופכות את מעמד העירוב למעשה סמלי ביותר. שלב זה אופייני לדרכה של הלכה. מצוות רבות עוצבו לפי קו הלכתי מדוקדק שיש בו הקפדה על פרטי פרטים, ובשלב שני הפכו הפרטים לסמליים. אך אין זה סמל כללי, אלא סמלים המזכירים את פרטי המצוות. כך, למשל, עירובי מבואות נקבעו לפי עקרונות הלכתיים פרטיים מדוקדקים, ברם כיום הם הפכו למערכת סמלית. הגדר היא סמלית, הפתח הוא סמלי והסעודה היא סמלית. עם זאת, כל אחד מהסמלים מסמל פרט הלכתי מדוקדק.
לא קל להבין איזה מצב מתאר כל מקור תנאי. כך, למשל, נראה שמחלוקת בית שמאי ובית הלל מתארת את השלב השני או השלישי. אין גם כל ביטחון שאכן לפנינו הניסוח המקורי של דברי בית שמאי ובית הלל, ואולי ניסוח המחלוקת כבר מבטא את השלב השלישי, ויש לחזור ולבדוק כל מקור בפני עצמו. ייתכן גם שמחלוקת בית שמאי ובית הלל הייתה על עצם תקנת עירוב תבשילים, שבית שמאי אסרו ובית הלל התירו, הא ראיה שרבן גמליאל התנגד לעירוב תבשילים ואסר אפילו הטמנת אוכל מיום טוב לשבת, קל וחומר שאסר בישול מיום טוב לשבת11להלן מ"ו. . דברי רבן גמליאל הם עדות לוויכוח בשלב הראשון.
בית שמי אומרים שני תבשילים – העירוב המינימלי חייב לכלול לפחות שני תבשילים. שני תבשילים הם המרכיבים המינימליים של סעודת חג. בסעודת יום רגיל אכלו תבשיל אחד. שני תבשילים נדרשים כדי להבליט כי המזון נועד לעירוב ולא לסעודת ערב החג, ובית הלל אומרים תבשיל אחד – כפי שאמרנו, זה השלב השני או השלישי בתולדות התקנה, מודים12בדפוסים ובעדי הנוסח הקרובים להם "ושוין" או "ושווין" (דו, דש, גט, ל, מ). בעל מלאכת שלמה מביא גרסה זו בלשון "ל"א" (לשון אחרת). בדג ובביצה שעליו שהן שני תבשילין – בית שמאי מודים לבית הלל שדג עם ביצה נחשבים לשני תבשילים. בפירוש המונח נחלקו ראשונים, האם הכוונה לתבשיל ידוע שכלל דג ועליו ביצה, ותבשיל זה הוא תבשיל אחד הנעשה משני מרכיבים ומודים בית שמאי שנחשב לשניים, או שהכוונה לדג עם ביצי הדג, ובית שמאי מקלים לראות בכך שני תבשילים. בתוספתא מוסר רבי שמעון בן אלעזר את מחלוקת בית שמאי ובית הלל באופן שונה. גם בית הלל מודים שצריכים שני תבשילים, ואף בית שמאי מודים שדג וביצה הם שני תבשילים, אף אם בושלו יחדיו. המחלוקת היא רק האם דג והביצים שלו הם שני תבשילים (תוס', פ"ב ה"ד; ירו', סא ע"ב; בבלי, יז ע"ב). לכל אורך היחידה הספרותית (פרקים א ו-ב) מוסר רבי שמעון בן אלעזר את מחלוקות התנאים הקדומים באופן שונה. ברור שמשנתנו אינה משקפת את דעתו, אלא דעה שונה. הירושלמי מספר שרבי חייא התיר לערב בתבשיל אחד, ומסיקה מכך שמותר לערב בתבשיל אחד. ברם, התלמוד אינו מקבל הסבר זה וסבור שמדובר שם בשני תבשילים. אם כן העורך, או התרצן, פסק כבית שמאי לפי משנתנו, או שגרס את המחלוקת כמו רבי שמעון בן אלעזר.
התוספתא קובעת שאם הכין תבשיל מערב יום טוב מותר לעשות בו את כל סוגי הבישול: "אופה ומבשל עליו בשבת ומטמין עליו את החמין" (תוס', פ"ב ה"ב; ירו', סא ע"א; בבלי, טו ע"ב). נראה שזו הלכה מבית מדרשם של בית הלל13בית שמאי הסתייגו מהטמנה, ראו להלן מ"ו. . בירושלמי היא מיוחסת לרבי יהושע בן חנניה, אך רבי אליעזר, שהוא כידוע מאחרוני הממשיכים בשיטת בית שמאי, דורש להכין מאכלים שונים, אחד לכל צורת בישול: "אופין על האפוי ומבשלין על המבושל" (ירו', סא ע"א). בתלמוד הבבלי עמדה זו מיוחסת במפורש לבית שמאי (יז ע"ב). אם כן, ההלכה של בית הלל מקלה יותר גם בסעיף זה, או על כל פנים ההלכה המאוחרת ממשיכה בכך את מגמת ההקלות.
הדוגמה של דג וביצה אינה מקרית. הדג היה המאכל השכיח של שבת. על כך מוסר הסופר הנכרי פרסיוס (המחצית הראשונה של המאה הראשונה למניינם)14ראו על כך במבוא למסכת שבת, ובסיכום העדות החיצונית שם. . גם מקורות אמוראיים, בבליים וארץ-ישראליים, מעידים על הנוהג המקובל לאכול דגים בליל שבת, ואף סופרו אגדות המדגישות את ההמלצה לאכול דווקא דג בליל זה15בבלי, שבת קיט ע"א; בראשית רבה, יא ד, עמ' 91; פסיקתא רבתי, כג, קיט ע"א ועוד. . גם בית שמאי ובית הלל מדגימים את כללי הבישול בשבת בעזרת הדוגמה של דג (משנה, שבת פ"א מ"י). כך הפך הדג כבר בתקופה קדומה למאכל יהודי ולסמל דתי. סמל זה ליווה את עם ישראל כמרכיב במטבח הלאומי, עד לדורות האחרונים ועד לימינו. אנשי הגות נוטים לעתים לזלזל במרכיב המטבח האתני, וודאי שאכילת דגים אינה הלכה. ברם, מבחינה חברתית המטבח הלאומי הוא מסמלי האומה.
אכלו – את העירוב, או שאבד לא יבשל עליו כתחילה – הנחת המשנה היא שכל אחד מכין עירוב לעצמו ואסור לסמוך על עירוב שהכין אחר. בתוספתא יש הקלה גדולה בכך שמותר להכין עירוב אחד לכל בני החצר (פ"ב ה"ג). הלכה זו היא כמובן הקלה, אך עוד יותר מכך היא שלב בהפיכת ההלכה לסמלית וטקסית. מעתה אין זו חובת היחיד, אלא מעמד ציבורי-פומבי. בשלב האחרון (החמישי לפי מנייננו), המופיע בספרות האמוראים, גדול העיר או החכם מניח עירוב בשביל כולם (בבלי, טז ע"ב)16הבבלי מייחס את הנוהג לאמוראי ארץ ישראל, ברם העדות לו בתלמוד הירושלמי אינה בטוחה ונראה שלא נהגו כך בארץ ישראל. הייתה זו, אפוא, הלכה בבלית שסמכו אותה על חכמי ארץ ישראל, שכן הם נחשבו בעלי סמכות מופלגת. ברוח זו יש לראות את ההבדל שבין תלמודה של בבל ותלמוד ארץ ישראל בנושא הנדון בדבר הנחת העירוב אצל גדול העיר. . ההלכה הופכת לטקס מחד גיסא, ומאידך גיסא יש בכך תרומה לקביעת מעמדו החברתי של החכם. תפקיד העילית הוא להגיש שירותים חיוניים לחברה. ככל ששירותיה רבים ומגוונים יותר כך מתחזק מעמדה וחיוניותה גדלה. עם זאת לא ויתרה ההלכה על חובת היחיד להניח עירוב, והעירוב שהחכם מניח הוא רק למקרה שהיחיד שכח להניח עירוב (בבלי, טז ע"ב).
שייר ממנו כל שהוא – כלומר רק חלק מהעירוב נאכל, סומך עליו בשבת – בשלב זה אין כל קביעה באשר לגודלו של העירוב. התוספתא קובעת במפורש: "ותחלתו וסופו אין לו שיעור" (תוס', שם שם), והגדרות מינימום נקבעות רק בספרות האמוראים. הבבלי מייחס תביעה זו לרב (בבלי, טז ע"ב). בירושלמי רבי יוחנן קובע שאין גודל מינימלי לעירוב, ואילו "רב אמר אומר אני אין פחות מכזית" (סא ע"ב)17כך גם בכתב יד זוסמן לירושלמי. . דומה, אפוא, שזו מחלוקת בין ארץ ישראל לבבל. התלמוד הבבלי, שהוא משפטי יותר, מגדיר את דין העירוב וקובע לו שיעור. לכאורה ייתכן שהמשפט "אומר אני" אינו דעתו של רב הבבלי, אלא של רבי יהודה הנשיא. הביטוי "אומר אני" רגיל רק בפי רבי יהודה הנשיא, כבחירה של עמדת ביניים בין שתי דעות חולקות של תנאים קדומים. רק רבי יהודה הנשיא משתמש במטבע לשון זו, ודומה שהוא משקף פסק הלכה, או לפחות מעין פסק הלכה אישי של רבי. אבל המונח מופיע גם בהקשרים אחרים כהבעת דעה לכל דבר, שלא בזיקה לדעות קודמות. בהקשר זה המונח "אומר אני" מופיע בפיהם של תנאים ואמוראים רבים, ואינו ייחודי לרבי. על כן אין סיבה להניח שהדרישה לשיעור מינימלי של עירוב נאמרה על ידי רבי יהודה הנשיא, ויש לקבל את ייחוסה לרב כמו בכתבי היד של הבבלי והירושלמי כאחד.
בירושלמי חכמים צועדים צעד נוסף בכיוון זה של הקלה באיסור הבישול מיום טוב לשבת. ההלכה התנאית דרשה הנחה מכוונת של עירוב, אבל רבי חייא מסתפק בכך שנותר אוכל כלשהו מערב שבת, ואף אוכל מועט מעין זה נחשב עירוב (שם, שם).