קטניות היו מרכיב מרכזי בסל המזון הקדום. מהקטניות התקינו דייסה, והיא הייתה התבשיל הרגיל בסעודת הערב. בימי מועד כללה הסעודה לפחות עוד תבשיל אחד, ואולי אף יותר. את הקטניות קטפו בשדה ונראה שיחד עמן נאספו צמחי בר, עשבים ואף אבנים קטנות. מכל מקום, ברירת הקטניות נזכרת לעתים קרובות והייתה מהעבודות הקבועות במשק הבית, וחלק מתהליך התקנת האוכל117מלאכת הבורר היא אחת המלאכות האסורות בשבת, משנה, שבת פ"ז מ"ב, והיא אחת המלאכות שבהן עוזרות הנשים אחת לרעותה כגון משנה, שביעית פ"ה מ"ט; גיטין פ"ה מ"ט ועוד. בדרך כלל הברירה היא עבודת האישה, כפי שעולה מהמקורות שהבאנו. .
הבורר קטנית ביום טוב בית שמי אומרין בורר אוכל – וכך הגרסה אצל רוב הראשונים118ראו ריטב"א: "ויש ספרים שגורסין בורר אוכל ואוכל", ודברי המאירי. . ב- רב ו-גמב: "בורר ואוכל"119ב- 6 נוסף משפט מהגמרא: "לא שנו אלא שהאוכל מרובה על הפסולת...", וזו בבירור תוספת שנגררה מהתלמוד. .
אוכל – בדרך כלל הייתה הברירה הוצאת הפסולת מתוך האוכל לפני הבישול. בית שמאי מתירים לברור, אך מגבילים ביותר את הברירה. ראשית יש להוציא את האוכל מתוך הפסולת, אך מעבר לכך הברירה מתבצעת לאחר הבישול, בורר את האוכל ואוכל מיד. כך בית שמאי מבטיחים שברירת האוכל לא נועדה להכנת מאגר של מצרכי מזון, אלא לאכילה מידית. בטווח הארוך יותר בית שמאי מעדיפים שהברירה תיעשה לפני החג. מי שמקבל את המגבלות של בית שמאי יעדיף לברור לפני החג, שכן אז הברירה קלה ומהירה יותר. עם זאת, גם בית שמאי אינם מחייבים לברור לפני החג, ובית הלל אומרין בורר כדרכו בחיקו – לכאורה הכוונה שבורר בידו. ברם "חיק" אינו "יד", ואי אפשר לברור בחיק. על כן יש היגיון בטיעונו של בראנד ש"חיקו" הוא סוג כלי. מדרש אחר מדבר על החזקת הנר בפנס (איור 9) או בחיקו. ברור ש"חיקו" אינו חלק מגוף האדם, ואי אפשר להחזיק בו נר120בראנד, כלי חרס, עמ' שס, הערה 273א; תוס', ברכות פ"ה (ו) הל"א, ומקבילות. . אם כן, החיק עשוי לשמש לנר ולברירת קטניות. לפי הסבר זה היה זה טס שטוח שניתן להניח עליו את הנר, או לפרוס קטניות121אפשר גם ש"חיק" הוא כינוי כללי לגוף האדם; "נר בחיק" הוא נר ביד, ו"ברירה בחיק" היא ברירה ביד. . עם כל זאת קשה להוציא את המשפט מפשוטו, ומפשטם של מקורות רבים שבהם סתם "חיק" הוא חיקו של אדם.
לפי הסבר זה המחלוקת היא האם האדם רשאי לברור אוכל בכמות גדולה או רק בכמות מינימלית, צמוד לאכילה עצמה, כדי לוודא שלא יברור מיום טוב למחרתו. בדרך זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל מתאימה למחלוקות אחרות בפרקנו, והיא נסובה על שני עקרונות הקשורים זה לזה: א. האם יש צורך בשינוי; ב. האם מותר לבצע את המלאכה בכמות רגילה, או יש לבצעה רק בצמוד לסעודה ובמסגרת הסעודה.
ברם, הבבלי ומפרשיו122בבלי, יד ע"ב, וראו רש"י ומלאכת שלמה. הסבירו את המחלוקת בצורה שונה. לדעתם ברירה כדרכה היא פסולת מתוך אוכל, דהיינו הוצאת הפסולת החוצה. מדברי בית שמאי משמע שהם מתירים לברור רק בצורה שונה, כלומר להוציא את האוכל ולהניח את הפסולת, ובית הלל מתירים אף להוציא פסולת מאוכל. עניין זה מובא בתוספתא, אך משתמע ממנו כי זו מחלוקת נוספת ולא הסבר למחלוקת שבמשנה: "רבי יהודה אומר בית שמיי אומרים אם היו צרורות מרובין על האוכלין בורר את האוכלין ומניח את הצרורות, בית הלל אומרים בורר אי זה מהן שירצה" (פ"א הכ"א). לפי רבי יהודה, אם הפסולת רבה על האוכל קיימת מחלוקת בצורת הברירה. זו, אפוא, מחלוקת נוספת, או מסירה אחרת וחולקת של מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
ברירת אוכל (לפי רבי יהודה)
בתלמוד הבבלי מובא אותו עיקרון אך בצורה שונה במקצת: "אמר רבן גמליאל במה דברים אמורים כשהאוכל מרובה על הפסולת, אבל פסולת מרובה על האוכל דברי הכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת" (יד ע"ב). בַהמשך הגמרא שואלת האם יש מי שמתיר לברור כאשר הפסולת רבה על האוכל, ועונה שמדובר כאשר הפסולת מרובה מעט. ברור שהבבלי מחמיר מהתוספתא. התלמוד מניח בפשטות שאם הפסולת מרובה על האוכל אין לברור כלל, אף שאין הוא מביא אסמכתא לדבריו. הנחה ראשונית זו די בה כדי לפסול משנה מפורשת. מעבר לכך, הבבלי מחמיר מהתוספתא, כפי שמוצג בטבלה:
ברירת אוכל (בבלי ותוספתא)
הירושלמי הילך כנראה בדרך שהצענו לעיל, שכן הוא גורס במשנה "בורר אוכל אוכל", כפי שגורס כתב יד קופמן וכתבי יד נוספים. לאמִתו של דבר כל הדיון על צורת הברירה (פסולת מאוכל או אוכל מפסולת) אינו במשנה, ואין הוא מתאים לסגנונה. במשנה המחלוקת היא האם לברור בכלי או לא, ותו לא. נראה שבמקביל הייתה מחלוקת על צורת הברירה (פסולת מאוכל או אוכל מפסולת – תוספתא). הבבלי פירש את המשנה כאילו היא עוסקת בנושא של התוספתא, ולמעשה איחד את המשנה עם התוספתא. פירוש זה אינו מקרי, אלא הוא נובע מגישתו ההלכתית של התלמוד הבבלי שהחמיר בברירת פסולת מתוך אוכל, ושוב הבבלי מקבל להלכה מרכיבים מעמדתם של בית שמאי.
עוד ראוי להעיר שלפי הבבלי ההסבר למחלוקת מיוחס לרבן גמליאל. כפי שנראה להלן רבן גמליאל מחמיר ונוקט בשיטת בית שמאי. התלמוד הבבלי קיבל למעשה את דעתו של רבן גמליאל, והחדיר בכך את דעת בית שמאי לתוך דעת בית הלל, ולתוך המשנה. בתוספתא הביא הסבר זה רבי יהודה, שהיה מקורב לרבי אליעזר וממשיך טבעי של עמדת בית שמאי123בכך הסוגיה מצטרפת לדוגמאות הרבות של מסורות מאוחרות שיש בהן הטמעה של דברי בית שמאי. ראו, למשל, פירושנו לסוכה פ"א מ"א וראו ספראי, הכרעה כבית הלל. .
[בקנון] – הקנון אינו נזכר בנוסח כתב יד קופמן, אך מופיע בתוספתא במקבילה המדברת על ברירת מלילות (להלן), ובמקבילות (בבלי, שבת עד ע"א). הווה אומר, בדרך כלל היה הקנון מופיע בהקשר זה של ברירה, וכנראה רק נשמט מכתב יד קופמן124ראו דיונו של בעל מלאכת שלמה ובו הוא אומר שרבי יהוסף מחק את המילה ממשנתו. .
המילה קנון לקוחה מן היוונית (κανοũν). הקנון הוא סל, ומופיע בתרגום השבעים כתרגום הקבוע לסל125בראשית מ טז; שמות כט ג; ויקרא ה ב, וכן בשאר המקומות. . גם בספרות חז"ל נזכר הקנון רבות, בעיקר יחד עם הסל. לבית אבל אסור להוביל אוכל בטבלה או בקנון, אך מותר להובילו בסל. זאת משום שהסל סגור והקנון והטבלה הם כלים פתוחים שהכול רואים מה יש בהם126משנה, מועד קטן פ"ג מ"ז, וראו פירושנו שם. . הקנון עשוי מקש וגמר מלאכתו הוא ה"קינוב" (קיצוץ שיירי הקנים שלא נארגו) (משנה, כלים פט"ז מ"ג ועוד). הקנון שימש לברירת עדשים וקטניות, מכאן שהיה ארוג בצפיפות, אחרת היו הגרעינים נופלים מתוכו. הווה אומר, הקנון הוא מעין סל רחב ופתוח, ארוג בצפיפות רבה127בעל מלאכת שלמה מתאר כלי מעין צינור המשמש לברירת מטבעות. קוטר הצינור רחב בפתחו וצר בהמשך, הקטנית עוברת דרך הצינור והפסולת נותרת בו. בכלי מעין זה אי אפשר לברור אוכל, ואף אי אפשר להעביר קטנית אחר קטנית בצינור. . בספרות יוון הקלסית הקנון מופיע רבות ככלי שמביאים בו זרעוני שעורה לפולחן. בהקשר שלנו כמובן אין מדובר על פולחן, אך הקנון הוא אותו כלי כמו ביוון (איור 9א).
ובתמחוי – התמחוי הוא כלי הגשה גדול. התמחוי מופיע ככלי המכיל מאכלים רבים שאינם מתערבבים, כלומר זה כלי שטוח ובתוכו קעריות או שקערוריות אחדות, ובכל אחת ניתן להניח תבשיל אחר128בראנד, כלי חרס, עמ' תקלט-תקמג, ובעיקר עמ' תקמא. (איור 10). כלי כזה אידֵאלי לברירת קטניות. ניתן להניח בו ערמת גרעינים, לברור אותם ולהניח את מה שבורר בקערית שנייה, ואת הפסולת בקערית שלישית. ה"תמחוי" מופיע גם במשמעות משנית ככלי שאוספים ומגישים בו אוכל לעניים, זאת משום שבתמחוי ניתן היה להכיל מאכלים שונים. מאוחר עוד יותר הפך התמחוי לכינוי למוסד החברתי המספק אוכל לעניים.
אבל לא בטבלה – הטבלה היא טבולה בלטינית, לוח חלק שאין לו שוליים. זו הייתה הדרך לניפוי הרגיל בכמות גדולה, ולא בנפה – הנפה היא שוב כלי גדול המשמש לניפוי בכמויות גדולות (איור 11), ולא בכברה – כברה היא נפה גדולה עוד יותר. אם כן, גם בית הלל אינם מתירים ניפוי רגיל, אך מתירים ברירה. בתוספתא נוספו עוד הגדרות כיצד מותר לברור מלילות (גרעיני חיטים קלויים): "מנפח בקנון ובתמחוי אבל לא בטבלה... כדרך שעושה בחול" (פ"א הכ"א). דומה שזו דעת בית הלל, אך הדברים אינם נאמרים במפורש.
ניתן להגדיר את תביעתם של בית הלל כצורך ב"שינוי", אך דומה שזו הגדרה כללית מדי. למעשה בית הלל אוסרים את העבודה הרגילה הנעשית בהיקף גדול. לכן הם אוסרים את טלטול העלי (מ"ה) ואת השימוש במכתשת גדולה (בבלי, יד ע"א)129דעה זו אינה נחלת הכול, ראו הסוגיה שם. . אם כן אין זה סתם שינוי, אלא איסור עבודה בהיקף גדול מדי. לעומת זאת הם מתירים לדוך כדרכו מלח או תבלין. כאמור, הבבלי הוא שניסח את דברי בית הלל כצורך ב"שינוי", וזו הגדרה המושפעת מעמדתם של בית שמאי ומההלכה הבבלית שהושפעה בתחום זה מדעת בית שמאי. האיסור לעשות "כדרך שעושה בחול" מופיע כבר בתוספתא (פ"א הכ"א), ברם אף אם הוא מייצג את ההלכה שבמשנה עדיין יש להסבירו לא כצורך בשינוי סתם אלא ברצון שלא לבצע את העבודה בהיקף המקובל ביום חול, כלומר הכנת אוכל לימים אחדים מראש130על איסור "עובדין דחול" והשלכותיו ראו המבוא למסכת שבת. . ראשונים רבים מדגישים פן שונה במקצת ש"נראה" כעושה לצורך חול, או "שהרואין אומרים..."131כך הריטב"א כאן, המאירי ועוד. . כלומר, אין כאן בעיה של "עובדין דחול" אלא של מעין "מראית עין". זה חידוש שאין לו ביטוי ברור במשנה, אך ניתן להסביר בו כמה מן המחלוקות. במבוא דנו בהיבט זה.
רבן גמליאל אומר אף מדיח ושולה – ממלא סיר ובו עדשים במים, והפסולת צפה ומותר לסלקה. לפי המשתמע מנוסח זה רבן גמליאל מתיר אפילו לברור בעזרת מים. ברם מהירושלמי משמע שרבן גמליאל מחמיר, והירושלמי (שבת פ"ו ה"א, ח רע"ב) אף מעיר שבית רבן גמליאל החמירו על עצמם והתירו לאחרים. אין זאת אלא שהמילה "אף" אינה מעיקר הנוסח132אפשטיין, מבוא, עמ' 1012, וכך אף במאירי ועוד. . רבן גמליאל מחמיר, כדעת בית שמאי, ואוסר ברירה רגילה, אך מתיר ברירה בצורה משונה מאוד. ברור שהמעתיקים שינו את הגרסה מתוך שהתקשו לקבל שרבן גמליאל מחמיר כבית שמאי. אמנם רבן גמליאל הוא ממשיך של בית הלל, אך בכמה וכמה נושאים רבן גמליאל פוסק כבית שמאי133ראו להלן, פ"ב מ"ז; ספראי, הכרעה כבית הלל. . רבן גמליאל מצטרף לדוגמאות המלמדות עד כמה מסובך ושברירי היה תהליך הפסיקה כבית הלל. המדרש הציג את ההכרעה כמעשה חד-פעמי שהושפע מבת קול משמים, ברם למעשה היה זה תהליך רצוף של הכרעות בכל מקרה לגופו. בימי הבית השני הייתה בדרך כלל ההלכה כבית שמאי134ראו להלן, פ"ב מ"ד. . בדור יבנה גבר כוחם של בית הלל, ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, אבל בחלק מהמקרים התקבלה דעת בית שמאי, ולעתים כבר התקבלה דעתם בימי הבית ושוב לא שונתה. המקרים הרבים שבהם "מודים בית הלל לבית שמאי" הם, בחלקם, מקרים שבהם גברה דעת בית שמאי. עם זאת, ברוב המקרים גברה ידם של תלמידי בית הלל.
ההלכה המיוחסת לבית רבן גמליאל לא נאמרה, כנראה, כהלכה, אלא נלמדה מהמעשה. רבי אלעזר ברבי צדוק, חברו הקרוב של רבן גמליאל דיבנה, מספר בתוספתא ובתלמודים על מנהגם של בית רבן גמליאל (תוס', פ"א הכ"א; ירו', ס ע"ד; בבלי, יד ע"ב). המנהג האישי מופיע כהלכה במשנה. במקרים רבים נלמדה ההלכה מתוך המעשה, התנהגותו של החכם שימשה מודל לחיקוי ונועדה להיות כזאת. מהמעשה נלמדה ההלכה, ולעתים מופיעה במקורות רק המסקנה ההלכתית, כאילו היא מנותקת מהמעשה. לעתים אף מופיעים המעשה וההלכה העקרונית, אף שמבחינה היסטורית אף פעם לא נאמרה אותה ההלכה לעצמה ולגופה135לתופעה זו ראו פירושנו לסוכה פ"ג מ"ח. .
הבבלי מוסיף עוד מימרה משמו של רבן גמליאל: "במה דברים אמורים כשהאוכל מרובה על הפסולת, אבל פסולת מרובה על האוכל, דברי הכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת" (בבלי, יד ע"ב). רבן גמליאל עצמו פוסק כבית שמאי, ואף מפרש שבית הלל מסכימים במידת מה לדעת בית שמאי, כפי שעולה מהטבלה.
ברירה ביום טוב (לפי הבבלי)
* בית הלל מודים לבית שמאי
בתוספתא (פ"א הכ"ב) מופיעה רק השורה השלישית שבטבלה, ואולי משתמע מכאן שלדעת רבי יהודה אם האוכל מרובה יודו בית שמאי לבית הלל. אם כך הוא, הרי שיש להציג את הטבלה באופן זה:
ברירה ביום טוב (לפי הבבלי והתוספתא)
ניתן לתרץ בדוחק שמשנתנו מדברת רק על מקרה שהפסולת רבה בו על האוכל136בלשון התוספתא (פ"א הכ"א): "צרורות מרובין על האוכלין". , אך זו העמדה דחוקה, ולפי פשוטו של דבר משנתנו אינה כרבי יהודה, וכמובן גם אינה כרבן גמליאל.
אם כן, גם משנתנו שונה מחלוקת בית שמאי ובית הלל, ובמקבילות יש העמדה שונה של המחלוקת ואולי שתי העמדות שונות, כמו במשנה הקודמת.