בית שמי – בדרך כלל הכתיב הארץ-ישראלי הוא שמיי והכתיב הבבלי שמאי, אומרים אין מוליכין חלה – לדעת אפשטיין המילה "חלה" לא הייתה במשנה. הירושלמי (ס ע"ד) שואל למה אין שונים חלה במשנה, ומתרץ שאת החלה מותר וצריך לאפות בחג, וממילא ודאי שמותר למסרה לכוהן לאכילה91אפשטיין, מבוא לנוסח, עמ' 955. בנוסח הירושלמי שלנו "ולה תנינן חלה", וצריך להיות "ולמה לא תנינן חלה". . המילה "חלה" נוספה בנוסחאות רבות, ואף בתוספתא (פ"א הי"ג). מבחינה עניינית אפשטיין צודק, עם זאת שפע ההופעות של המילה "חלה" בתלמודים, בכתבי היד של המשנה ובכתבי היד של התוספתא מעלה את החשד שמא בכל זאת הייתה המילה כתובה, אף שכפי שנראה להלן קשה ליישב את המשנה, ומתנות – המתנות הן הזרוע והלחיים שיש לתת לכוהן. אלו הן מתנות כהונה, והן חולין לחלוטין, לכהן ביום טוב בין שהורמו מאמש ובין שהורמו מהיום ובית הלל מתירין – המתנות הן אוכל לכל דבר, והשוחט רשאי לאכלן מבחינה הלכתית שכן הן חולין, אלא שעליו לתת אותן לכוהן. לפי בית הלל הן אוכל נפש לכל דבר ומותר לשלחן. לפי בית שמאי אמנם הן אוכל נפש עבור הכוהן, אך לא עבור המפריש. עבורו אין זה צורך החג. הווה אומר, אוכל נפש אינו מושג מוחלט אלא מושג המשתנה מאדם לאדם. מתנות לכוהן ניתן לתת מִשְלמים, וכידוע גם לפי בית שמאי מקריבים ביום טוב שלמים92להלן, פ"ב מ"ד. .
אמרו93בדפוסים ובכתבי היד הקרובים להם (דו, דש, מ, רג): "אמרו להם". בית שמי לבית הלל – בדרך כלל אין במשניות פרטים על הטיעונים של שני הצדדים, אך לעתים המשנה שומרת מעין פרוטוקול של הוויכוח. אין צורך להניח כי כך בדיוק התנהל הוויכוח, אך הטיעונים נמסרים. נראה שלא קשה להבחין בין ויכוחים קדומים לבין ויכוחים מאוחרים יותר שתנאים מאוחרים או אמוראים מנמקים בהם את דברי התנאים הקדומים. התנאים הקדומים (עד דור יבנה לפחות) אינם סומכים את דבריהם על דרשות כתובים אלא על השוואה בין מצוות, תוך ניסיון ללמוד מן הידוע על שאינו ידוע. דוגמאות לוויכוחים מעין אלו פזורות בספרות חז"ל, והמשנה להלן היא דוגמה מצוינת לוויכוח פנים-מדרשי מעין זה94ראו, למשל, פירושנו להלן פ"ב מ"ד, היא חגיגה פ"ב מ"ג; ידים פ"ד מ"ג ועוד. .
גזירה שווה חלה – המילה "חלה" אינה נמצאת כאמור בחלק מכתבי היד, ואולי לא הייתה בנוסח המקורי של המשנה. המונח "גזירה שווה" יידון להלן, ומתנות – אם המילה "חלה" אינה יש לגרוס, כמובן, "מתנות" בלבד, מתנה95המילה חסרה ב- גמב, מגק, מת. לכהן ותרומה מתנה לכהן כשם שאין מוליכים את התרומה כך לא יוליכו את המתנות – ההשוואה ברורה, והמסקנה היא שאין להביא לכוהן את מתנות הכהונה.
אמרו להם בית הילל לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכיי בהרמתה – אסור להפריש תרומה ביום טוב, משום שיש בכך משום תיקון האוכל, הפיכת מוצר גולמי למצרך מאכל96ראו פירושנו להלן, פ"ה מ"ב. , תאמרו במתנות שהוא זכיי בהרמתם – מותר לשחוט ולבשל ביום טוב לכל הדעות, על כן מותר גם להפריש את המתנות ביום טוב, וממילא מותר להביאן לכוהן. בית שמאי דוגלים בדעה שיש לצמצם את היתרי המלאכה ביום טוב לדברים שניתן היה לעשותם ערב החג97ראו פירושנו להלן, פ"ב מ"ד ומ"ה. . את התרומה הפרישו, בדרך כלל, בבית הגרנות, במקום איסוף הפרי. כך גם נפתרה שאלת הטהרה, שהרי אמנם רוב עמי הארץ לא שמרו על טהרה, אך הפרי לא נטמא לפני הכנסת האוכל לבית. עם זאת לא הייתה שאלת הטהרה המרכיב העיקרי, שכן בדרך כלל טרם הוכשר הפרי לקבל טומאה כלל, כך שהאיסוף בבית הגרנות לא פתר שום בעיה. הסיבה העיקרית הייתה כנראה רצונם של הכוהנים למנוע מצב שבו בעל הבית יפריש תרומות אך לא יטרח להביאן לבית הכוהן. יתר על כן, הופעתם של הכוהנים בבית הגרנות הפעילה לחץ סמוי על בעל הבית לבל יימנע מהפרשת מעשרות.
לפי בית שמאי אסור להעביר תרומה לכוהן, הרי היה צריך לעשות זאת ערב החג. אבל את מתנות הכהונה הפרישו בשעת השחיטה, אי אפשר היה להפרישן ערב החג, אם כן מדוע יש למנוע את הבאתן אל הכוהן? תשובתם של בית שמאי אינה נמסרת.
הבבלי קושר את המחלוקת במשנה עם השאלה האם מותר לטלטל אוכל שלא לצורך. לאחר דיון, הסוגיה מסכמת: "שמע מינה: בהוצאה שלא לצורך פליגי. ואף רבי יוחנן סבר: במתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך פליגי" (בבלי, יב ע"א). כאמור קל יותר לפרש את המשנה באופן שונה, וכן משמע מהעדויות שהבאנו98ייתכן שהסוגיה כפי שהיא לפנינו מורכבת משכבות מספר ורק צירופן מוביל להעמדה כאילו המחלוקת במשנתנו היא על הוצאה שלא לצורך, אך הסבר התלמוד חורג ממסגרת דיוננו. . זו דרכו של הבבלי למזער מחלוקות עקרוניות ולהעמידן סביב שאלה של "גזירה שמא..."99ראו במבוא למסכת, ולעיל מ"ה. .
גזרה שווה היא אחת המידות שהתורה נדרשת בהן. בדרך כלל החכם משווה שתי מצוות שהצד השווה שבהן היא מילה. זו השוואה חיצונית המשווה מילה ולא עניין. כבר התנאים, מדור אושא ואילך, מגבילים את הלימוד בגזרה שווה וקובעים שאין אדם דן גזרה שווה מדעתו, ואין דנים גזרה שווה אלא כדי לעגן הלכה קיימת. ברם, ברור שחלו שינויים בהבנת דרך הלימוד של גזרה שווה. בהקשר של משנתנו אין זו דרשה, ואין כאן דיוק ממונח זה או אחר בכתובים אלא דמיון של התוכן, וזו דרך לימוד והיסק לוגי לכל דבר. כבר אלבק וליברמן100אלבק, קודשים, עמ' 403. ספרות נוספת אצל גילת, להלן בהערה הבאה. הבחינו כי בעדויות הקדומות נעשה שימוש בגזרה שווה רק להשוואות של תוכן. דיון ארוך ומפורט הקדיש לנושא גילת. הוא הצביע על כך שכל ההגבלות שהציבו חז"ל על ההיסקים בשיטת גזרה שווה הם מדור אושא ואילך, ובספרות האמוראים ההגבלות מתרבות101גילת, גזירה שווה. . המשנה שלפנינו היא הדוגמה הבולטת והטובה ביותר לכך102לדוגמה נוספת, חד-משמעית פחות, ראו דיוננו בגזרה השווה שממנה למדו על הקרבת קרבן פסח בשבת, בפירושנו לפסחים פ"ו מ"א. לדעתו של נאה כל הדרשות התנאיות הן לימודים ענייניים, ורק בספרות האמוראים החלו לדרוש דרשות המבוססות על מילים מנותקות מהקשרן. ראו נאה, אם למסורת. גם אם נקבל את האבחנות שנאה מציע, עדיין ברור שלימודי הגזרה השווה הקדומים הם הסק לוגי ממש, שלפסוק ולנוסחתו המדויקת מקום קטן בו. . בדיקת המקורות מעידה כי כל המקורות הדנים בהגבלות על היסק מגזרה שווה מיוחסים לתנאים (רבי מאיר ואחרים), אך נמסרים רק בספרות אמוראים. גילת הצביע על כך שלמעשה גם תנאים וגם חלק מהאמוראים אינם מהססים ללמוד הלכות מגזרה שווה. על כן המסקנה מתבקשת שמגבלות אלו הוטלו רק בימי האמוראים, אם כי גילת נמנע מלהסיקה.
עד כאן המחלוקת כפי שהיא במשנה. ברם, בתוספתא (פ"א הי"ב; ירו', ס ע"ד) יש נוסח שונה של המחלוקת, כפי שמוסר רבי יהודה. לפי רבי יהודה המחלוקת נסובה על הפרשות שהורמו מערב יום טוב. לפי בית שמאי אסור להעבירן לכוהן ביום טוב כיוון שניתן היה לעשות זאת בערב החג, אך מה שהופרש ביום טוב עצמו מותר להעביר לכוהן. יתר על כן, אפילו לבית שמאי מותר להעביר מתנות שהופרשו בחג עם המתנות שהופרשו ערב החג. הווה אומר, לדעת בית שמאי אין לתת לכוהן מה שניתן היה לתת מערב החג, אבל מותר להעביר מתנות שהורמו בחג עצמו. זאת ועוד, אין גם חובה להשתדל להפריש את המתנות מערב החג, אך אם הן כבר הורמו (הופרשו) יש לתת אותן לפני החג.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל לפי רבי יהודה
נתינת מתנות לכוהן בחג
בהמשך התוספתא רבי יוסי מוסר גרסה שונה של המחלוקת. לפי גרסה זו כולם מסכימים שמותר להעביר מתנות לכוהן, שכן זהו מאכל לכל דבר, ומותר לשחוט את הבהמה בחג, וממילא רק אז חלה החובה לתת את מתנותיה לכוהן. המחלוקת היא על התרומה. אותה אסור, כאמור, להפריש בחג, אך מי שהפריש את תרומתו – התרומה תרומה, ונחלקו אבות העולם אם מותר לתת אותה לכוהן, כמבואר בטבלה.
נתינת מתנות ותרומה לכוהן בחג לפי רבי יוסי
הבבלי (יד ע"ב) מביא אף הוא את דעות רבי יהודה ורבי יוסי, וברייתא נוספת בשם אחרים המתאימה למשנתנו, וכדרכו הבבלי מוצא דרך שלפיה הזהות בין משנתנו לבין דעת "אחרים" אינה מוכחת. כידוע הבבלי אומר ש"אחרים" הם רבי מאיר; באופן כללי זיהוי זה אגדי, ואין הוא עומד במבחן כל המקורות הנוגעים לעניין103ראו, למשל, בתוספתא פ"א ה"א, הנדונה לעיל בפירושנו למשנה א. שם מוסרים אחרים בשם רבי אליעזר, אך רבי מאיר לא למד אצל רבי אליעזר ואינו מוסר תורה מפיו. . ברם, במקרה שלפנינו ייתכן ש"אחרים" קרובים לדעתו של רבי מאיר, וכבר ראינו את זיקתו של רבי מאיר להלכות מספר מפרקנו.
אם כן, שלוש דרכים לביאור המחלוקת. בכולן בית שמאי הם המחמירים, והטיעונים של בית שמאי ובית הלל מתאימים לכל שלוש הגרסאות.
טבלת סיכום
מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהובלת תרומה ומתנות