השובך הוא המתקן הקבוע לגידול יונים. בספרות חז"ל שני סוגי שובכים. האחד הוא מערת הקולומבריה. זו מערה שחצובים בה מאות כוכים ובכל אחד מהם התגורר זוג יונים; אלו מכונות במקורות "יוני הרדיסאיות" או "הרדוסיות", או בנוסח דומה43לגידול יונים בתקופה הנדונה ראו טפר, יונים; ספראי, הכלכלה, עמ' 179-174. מבדיקות מתברר שלעתים קרובות שכנו מערות הקולומבריה, ששימשו כבית גידול ליונים, במעגל החיצוני מעבר לבתי היישוב. דוגמה לכך היא חורבת שם טוב. . מערות אלו שכנו בשולי היישוב. מצד אחד הייתה האבסת היונים מוטלת על המגדל, והדבר הותר בשבת44משנה, שבת פכ"ד מ"ג, וראו להלן, פ"ג מ"ב; בבלי, כה ע"א. , מצד אחר לא היה אפשר לקחת יונים משם שכן הדבר היה כרוך בטלטול היונה מהמערה לחצר המגורים. השימוש במערות קולומבריה אופייני למחוז יהודה בימי בית שני, אם כי מערות מעטות נמצאו גם בתקופות מאוחרות יותר. מערות הקולומבריה היו ענף חקלאי בהיקף גדול (איור 3 מערת קולומבריום.
סוג שני הוא שובכים קטנים שניצבו על עמודים בחצר. יונים אלו ליקטו את מזונם בשדות, והיוו חלק ממשק העזר של החקלאי בימי המשנה. נראה שמשנתנו מדברת בעיקר על הסוג השני של היונים. יונים גדלו גם בעלייה, כלומר בפער שבין הגג לתקרת הבית. יונים אלו היו בעצם יוני בר, ובעל הבית לא השקיע בהן טיפול או טיפוח.
המשנה מניחה שמותר "לצוד" את היונים בחג אם בוצעה הכנה סמלית שלהן, כלומר שהבעל אותת שבכוונתו לתפוס אותן לשחיטה בחג. כל זה ביוני שובך. אבל יוני הרדיסאיות מוכנות תמיד45תוס', פ"א ה"י, וראו פירושנו להלן, מ"ג-מ"ד. , כנראה משום שהיונים ממעטות לעוף והבעל מאביס אותן דרך קבע, על כן תמיד יש בשובך יונים ואין צורך בזימון מיוחד.
בית שמי אומרים אין מוליכים את הסולם משובך לשובך – מותר לתפוס יונים, אבל אסור להעביר את הסולם ממקום למקום. לפי המשך המשנה הסולם מבטא את ה"הכנה". אדם העמיד סולם במקום שממנו התכוון לתפוס את היונים ובכך הוכנו היונים, ואוכל מוכן מותר לתפוס ולשחוט בחג. על כן אסור להעביר את הסולם לשובך אחר, שכן היונים בשובך האחר אינן מוכנות, והעברת הסולם היא כמו ציד האסור בחג (תמונה 1). כאן אנו פוגשים לראשונה הגדרה מוחשית למושג "מוכן". "מוכן" הוא כשנעשה מעשה המוכיח לכול את ההכנה. לעניין זה נחזור להלן, ונראה שבכך חלקו אבות עולם46למושג המשפטי "מוכן" ראו במבוא למסכת שבת, ובפירושנו לשבת פ"ג מ"א ופ"ד מ"א. . אנו דנו במושג זה במבוא למסכת שבת.
הסולם היה עשוי משני מוטות ארוכים, "העומדים", ובהם נקבים להשחלת שלבי הסולם47ראו פירושנו לסוכה פ"א מ"ח. . שני סוגי סולמות נזכרים במקורותינו: "סולם מצרי", שהיה קל ונייד יחסית, ו"סולם צורי", שהיה כבד יותר (משנה, בבא בתרא פ"ג מ"ו). בסולם השתמשו לעלות לעלייה, כלומר לקומה השנייה, וכמובן גם לטפס לשובך, ובכך עוסקת משנתנו (איור 4).
אבל מטיהו מחלון לחלון – בשובך היו קנים ליונים. ייתכן שהייתה גם חלוקת משנה ל"חלונות", או שחלון הוא שם אחר לקן שבו גר זוג היונים48שתי האפשרויות תלויות בשתי נוסחאות למדרש אחד. בתנחומא (תצווה ה) הנוסח הוא שהיונה מכרת שובכה וחלונה, ומשמע שבשובך חלונות רבים וחלון הוא קן, ואילו במקבילה בשיר השירים רבה (א טו) אותה יונה מכירה את שובכה, חלונה וקנה, ומשמע שהחלון מכיל קנים רבים. . מכל מקום, העיקרון הוא שמותר להטות את ראש הסולם מבלי להזיז את רגליו.
בית הלל מתירין – אפילו להזיז את הסולם. המחלוקת היא במשמעותה של הכנה. בית שמאי דורשים שההכנה תהיה פעולה ממשית ומוחשית, ובית הלל מסתפקים בפעולה עקרונית, הכנה כללית ומעורפלת יותר.
בתוספתא נוספו פרטים: "אמר רבי שמעון בן לעזר מודים בית שמיי ובית הלל שמוליכין את הסולם משובך לשובך, על מה נחלקו על החזירה (כלומר על החזרת הסולם), שבית שמיי אוסרין ובית הלל מתירין" (פ"א ה"ח). אין להשוות את הנוסח שבתוספתא למשנה, ולפי פשוטם של דברים התוספתא חולקת על המשנה. לפי התוספתא המחלוקת אינה על צורת ההכנה ליום טוב אלא ממוקדת בשאלה אחרת, שאלת הטרחה. לפי בית שמאי אין לעשות כלום אחרי לקיחת היונה משום שזו מלאכה שאינה לצורך הסעודה, ובית הלל מניחים שאם לא נתיר לו להחזיר את הסולם יפגע הדבר גם בהכנות לארוחה עצמה, בבחינת "התירו סופו בשל תחילתו"49לעיקרון הלכתי זה ראו במבוא למסכת. . בהמשך התוספתא (שם) אומר רבי יהודה בשם עזריה50אולי זה אביו של אלעזר בן עזריה. עזריה זה פעל בראשית דור יבנה, ולכן לא זכה לתואר "רבי", כמו רבים מחכמי דור יבנה הקדומים. אחיו היה "שמעון אחי עזריה", אף הוא מחכמי הדור הראשון של דור יבנה, ראו משנה, טהרות פ"ח מ"ז; זבחים פ"א מ"ב. רבי אלעזר בן עזריה פעל בלוד ובציפורי ורבי יהודה למד בלוד, ייתכן אפוא שבשהותו בלוד פגש רבי יהודה בעזריה או בתלמידיו. : "אין מטלטלין את הסולם. במי דברים אמורים בסולם של שובך אבל בסולם של עליה אסור לטלטל אפילו בעלייה. רבי דוסה אומר מטין אותו מחלון לחלון, אחרים אמרו משם רבי דוסה אף מדדין בו". ההבדל בין סולם עלייה לסולם שובך מופיע גם בתלמודים, ומסופר שם שבני רבי חייא יצאו אל הכפרים ושם הורו בטעות שלא כתוספתא. מן הסיפור משמע שההבדל בין השובך והעלייה מוסכם על הכול (בבלי, י ע"ב; ירו', ס ע"ג)51בירושלמי המעשה מיוחס לרבי יהודה בנו של רבי חייה. המונח "נפקו לקרייתא" משמעו שהם יצאו לסיור-פיקוח באחוזות הפרטיות של אביהם. הוראת ההלכה נעשתה תוך כדי סיור עסקי, והדבר רגיל בעולמם של חכמים. . מניסוח התוספתא לא ברור האם דברי רבי דוסה אמורים רק בסולם של עלייה או בכל הסולמות, הווה אומר שלא ברור האם דבריו נסובים על המשנה או על דברי רבי יהודה. כך או כך, משמעם שמותר למטפס לדדות עם הסולם, כלומר להזיז את בסיסו תוך כדי אחיזה בחלון השובך והזזה מועטת של רגלי הסולם.
ההבדל בין סולם שובך לסולם עלייה אינו ברור. הירושלמי (שם) מסביר: "סולם שלשובך יכול הוא לעמוד עליו ולעשות מלאכתו, סולם שלעלייה אינו יכול לעמוד עליו ולעשות מלאכתו. סולם שלשובך שהוא עולה בו לעלייה, סולם שלעלייה שהוא עולה בו לשובך". החלק הראשון ברור: סולם של שובך הוא סולם שמשמש לעבודה. הוא בנוי כך שניתן לעמוד עליו בקלות ולעבוד על גביו, ואילו סולם של עלייה נועד רק לטיפוס. על כן סולם של שובך עומד הוא ומוכן, ולכן היונים נחשבות למוכנות. אבל סולם של עלייה נועד לטיפוס לקומה השנייה ולא לעבודת היונים, לכן אינו נחשב "מוכן". המשך הירושלמי ברור פחות, ונראה שהוא קטוע. אך נראה שהתלמוד מדגיש שהדברים תלויים בטיב הסולם, ולא במטרה שהוא משמש לה באותו רגע52ליברמן פירש את התוספתא שסולם של שובך קבוע פחות ולכן קל יותר לטלטלו, אך המשנה והתוספתא עוסקות בהכנה, ולא במידת הטרחה. בכלל, ספק אם כמות הטרחה משמעותית. עבודה לצורך הכנת אוכל הותרה ללא קשר למאמץ הכרוך בה. .
הסברנו את המשנה כפי שמשתמע מפשוטה, לאור הירושלמי, ובעיקר לאור המחלוקת הבאה העוסקת בהכנה. אבל הבבלי מנתק בין שתי המשניות ומסביר את המחלוקת בשאלות אחרות. הסבר אחד הוא שבית שמאי ובית הלל חולקים ב"מראית עין", שמא הרואה מבחוץ יחשוב שהאיש עובד לצורכי חולין53הסבר זה מתאים במיוחד להבדל שבין סולם שובך וסולם עלייה. סולם שובך משמש לעבודה, לכן היה צריך לאסור את השימוש בו או להגבילו יותר מהשימוש בסולם של עלייה שאינו משמש לעבודת היונים. ברם, מן התוספתא והתלמודים ברור שבסולם שובך יש יותר צד של היתר. . הסבר זה אפשרי אולי לשיטת הבבלי. הכלל ש"כל מה שאסור משום מראית עין אסור גם בחדרי חדרים" מקובל מאוד בתלמוד הבבלי54כגון בבלי, ט ע"ב; שבת סד ע"ב ועוד. . התלמוד הירושלמי מכיר אותו ומזכיר את הכלל כדברי רב (האמורא הבבלי) בניגוד לדברי בר קפרא הארץ-ישראלי, והסוגיה מסכמת "הדא פליגא על רב ולית ליה קיום" (ירו', עירובין פ"ח ה"י, כה ע"ב; גיטין פ"ז ה"א, מח ע"ג ועוד). בפירוש המונח נחלקו ראשונים ואחרונים. רבי אליעזר רוקח ואחרים מפרשים שאין קיום לדברי רב שכל מה שאסור משום מראית עין אסור גם בחדרי חדרים55ספר העיטור, שער שני הלכות שחיטה כג א, וכך פירש רטנר באהבת ציון וירושלים, כלאים עמ' 72. , ויש המפרשים בדרך הפוכה, שאין קיום לדברי בר קפרא56ליברמן, ירושלמי כפשוטו, עמ' 349, וכן פיינשטיין, אגרות משה, חלק אבן העזר לו. . אם כן, הירושלמי מכיר את הכלל ככלל בבלי וספק אם הוא מקבלו.
זאת ועוד. במסכת שבת הבבלי מזכיר מחלוקת בדבר הכלל "כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור" (קמו ע"ב), ברם אין זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל אלא מחלוקת של תנאים אחרים. אם כן, סוגיית הבבלי כאן סותרת במידת מה את הסוגיה במסכת שבת. אי לכך, להערכתנו ההסבר הבבלי כאן מאולץ ואינו פשט המשנה.
הבבלי אף מנסה להעמיד את המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל על יסוד שאלה עקרונית אחרת, שאלת שמחת יום טוב. בית הלל מחמירים ומאפשרים חופש יתר בבישול, ובית שמאי מגבילים. בדיקת המשניות מראה שאין עקיבות בעמדות שני הבתים (בית שמאי מחמירים בסולם ומקלים בביצה ובכיסוי דם), ועל כן הבבלי מציע את התירוץ שכבר הוזכר, "מוחלפת השיטה" (ט ע"ב - י ע"א). נראה שההסבר של "מוחלפת השיטה" הוא ביסודה של קושיית הבבלי. עורך התלמוד כבר הכיר את ההסבר וניסה ליצור מערכת שיטתית כלשהי שתכלול את כל המשניות, ברם המחלוקות השונות אינן נסובות על השאלה הכללית של "שמחת יום טוב" אלא סביב שאלות משנה של משמעות המונח "הכנה". המחלוקת היא במידה רבה מתודולוגית, האם צריך להבחין באבחנות משפטיות מדוקדקות או שמא ההכנה היא מושג מעורפל יותר. ההחמרה או ההקלה אינן מטרת הפסיקה אלא פועל יוצא מהנורמות המשפטיות, וזו במידת מה תוצאה מקרית של החשיבה המשפטית. כך נוצרת עקיבות בדרך הפסיקה של הבתים השונים במחלוקת שלפנינו, ובחלק גדול מכלל מחלוקות בית שמאי ובית הלל57ראו הסיכום למחלוקות שני הבתים במבוא. .
בית שמי אומרים לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום – בית שמאי מהלכים באותה גישה כמו בהלכה הקודמת ודורשים שהאדם ינענע לפני השבת את היונה שהוא רוצה לשחוט בשבת; כך היונה הופכת להיות מוכנה לשבת.
ובית הילל אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל – ההכנה מוחשית פחות, הכנת הלב ולא הכנה בפועל. גם בית הלל דורשים הכנה מסוימת, ונחזור לכך בפרק ג משנה ב. בתוספתא נאמר: "רבי שמעון58נראה שהוא רבי שמעון בן אלעזר שבמקומות אחדים בפרקנו מוסר את מחלוקות בית שמאי ובית הלל בדרך אחרת מהתנא במשנתנו. אומר בית שמיי אומרים לא יטול אדם גוזל עד שיקשר, בית הלל אומרים לא יטול אדם עד שינענע" (פ"א ה"ח). העמדות הן אותן עמדות, אלא שהן מחמירות יותר. בית שמאי דורשים הכנה ממשית (תמונה 2), ובית הלל מסתפקים בנענוע כדעת בית שמאי במשנתנו59בעל מלאכת שלמה מצרף למשנתנו דיון בנושא "ברירה". לדעת האומר "זה וזה אני נוטל" אינו משתמש בכל היונים אלא מסמן מאילו יונים יבחר את הנחוצות לו. . הדרישה להכנה מוחשית אינה רק "משום מראית עין", כדי שהרואה מבחוץ לא יחשוד כפי שהזכיר הבבלי לעיל, אלא היא דרישה פנימית כדי להגדיר את ההכנה.
כפי שראינו לעיל יש במקורות האמוראיים גם דעה ש"מוחלפת השיטה"60אפשטיין, מבוא, עמ' 257-255. . רבי אליעזר, מתלמידי בית שמאי, אומר להלן (פ"ד מ"ז) "עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מיכן אני אוכל למחר, וחכמים אומרים עד שירשום". הדין דומה לענייננו, ותלמיד בית שמאי מקל. אמנם אין הדינים שווים לחלוטין; כאן מדובר על הכנה ליום טוב ושם על הכנה לשבת, כדי לעקור דין מוקצה. עם זאת דומה ששוב בית שמאי מקלים, ומוחלפת השיטה המוצגת במשנתנו. התלמודים שם תירצו שיש הבדל נוסף, והשאלה תידון להלן61שם, שם. שאלת התלמודים מעידה כי ההסבר "מוחלפת השיטה" לא התקבל למעשה. .
בתוספתא רבי שמעון בן אלעזר מוסיף חילוק שכל ההכנה נדרשת רק ביוני שובך ויוני עלייה, "אבל אווזין ותרנגלין ויונים חדסיות אין צריכין זימון" (פ"א ה"י). כבר ראינו לעיל (מ"א) כי בארץ ישראל התרנגולים "מזומנים היו לשחיטה", הוא הדין ביונים הגדלות במערות הקולומבריה שנחשבו למקום סגור שממנו היונים אינן עפות כמעט וממילא הן נחשבות למוזמנות ומוכנות. מימרתו של רבי שמעון קטועה (להלן במשנה הבאה), ועל כן קשה לדעת האם דבריו הם לדעת הכול או שהדברים שנויים במחלוקת בית שמאי ובית הלל. אם כן, לשיטתו הכנה נדרשת רק במה שאינו מוכן לכול.