עפ”י כתב יד קופמן (בכתב היד – משנה יב)
איכן פיקדני – בעל הבית הפקיד פיקדון אצל שומר ומבקש את הפיקדון בחזרה, ואמר לו ניגנב – מן הסתם מדובר בשומר חינם שאם אמר "נגנב" נפטר. כך אנו מפרשים בהתאם להלכה המקובלת, ונעסוק בה בפירושנו לבבא מציעא פ"א מ"ג60לפירוש המשנה בבבא מציעא פ"א מ"ג ראו הנשקה, משנה ראשונה, ודיוננו על המשנה שם ובבבא מציעא פ"ז מ"ח. . שם נראה כי הייתה גם הלכה קדומה שקבעה הלכות אחרות בדיני שומרים. משנתנו איננה קובעת באיזה שומר מדובר, ומבחינת המשנה שלנו כשלעצמה אפשר שמדובר גם בשומר שכר או בהלוואה. אפשר גם לפרש שבכוונה לא קבעה המשנה שמדובר בשומר חינם כדי לא לנקוט עמדה בשאלה על מי חלים דיני השבועה האמורים בתורה. זו ההלכה הבסיסית. גנב משלם תשלומי כפל גם אם לא הייתה שבועת שקר כלל. משנתנו מתנסחת אגב ההמשך שבו נשבע אבל ראה עדים באים, אבל התשלום על הגנבה תקף גם ללא השבועה. עם זאת המשנה, בהקשר הנוכחי, משאירה תחושת אי-נוחות. השבועה נזכרת, והיא החיבור בין משנה זו למשניות הפרק, אבל היא איננה משפיעה על חיוב הכפל. יתר על כן, דין החיוב בגין שבועת שקר אינו נזכר. האם משלם גם על שבועת השקר? האם מביא אשם וחומש? אם זה עיקר הפרק מדוע אין במשנה התייחסות לשבועה עצמה? במסגרת מסכת בבא קמא המשנה מובנת; עיקר הפרק עוסק בחומש ובקרן, ולכן נושאים אחרים אינם נידונים. עניין תשלום הקרן בשל הגנבה מובא רק להשלמה, אך תשלום הקרן בשל שבועת השקר אינו נזכר.
משביעך אני ואמר אמן – "אמן" היא מילת שבועה, אף על פי שהשבועה איננה נאמרת במפורש. במבוא למסכת שבועות נעסוק, אם יזכנו החונן לאדם דעת, בשאלת נוסח השבועה. נראה שם שבהלכה המאוחרת דרשו שבועה בסגנון טקסי וקבוע ובמסגרת פרוצדורה מסודרת בבית דין. במשנתנו מדובר בשבועה ספונטנית ללא פרוצדורה משפטית, ולפי ההלכה הקדומה די בכך. והעדים מעידים אותו שגנבו –השומר גנב, משלם תשלומי כפל – כמו גנב רגיל. מבחינה משפטית הרי שיש כאן גנבה אף על פי שאין מעשה גנבה, שכן כאשר הגיע החפץ לרשות הגנב היה זה באישור הבעל. מבחינה משפטית נדרש מעשה של גנבה, אך המשנה איננה רואה בהעדרו מכשול משפטי. גנבה נתפסת בצורה אינטואיטיבית כהכחשה של החוב, ודי בכך. הודה מעצמו – שנשבע לשקר, משלם קרן וחומש ואשם – ואיננו משלם כפל כפי שראינו לעיל בפ"ז מ"ד, ושם ראינו גם החולקים וסבורים שכפל איננו קנס. החומש הוא על שבועת השקר כמו במשנה הקודמת, והאשם הוא חובת קורבן בשל שבועת שווא, גם זה כבמשנה הקודמת.
שתי המשניות שלנו מקבילות למשנת שבועות (פ"ח מ"ג-מ"ד) בהבדל קל המודגש בקו:
...היכן שורי אמר לו אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שאכלו משלם את הקרן הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. היכן שורי אמר לו נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. במקום "פקדוני" שבמשנתנו, "שורי" במשנת שבועות.
באופן "טבעי" אנו נוטים לפרש שהמשנה מדברת על שומר חינם שטוען טענת גנבה ונפטר בשבועה, וכך גם הבין בעל משנת שבועות פ"ה שהעביר את המשנה מכאן, במסגרת דיני שומר חינם. אבל את משנתנו עצמה ניתן להבין בשומר חינם ובשומר שכר. הפרשנות המסורתית תטען שעורך המשנה לא הדגיש שמדובר בסוג אחד של שומר (חינם) משום שזה אינו עיקר המשנה. הנשקה, לעומת זאת, הסביר את המשנה בדרכו בכל השומרים61הנשקה, משנה ראשונה, עמ' 36-24. הנשקה רואה במשנה זו סיוע לדרכו. ברם לדעתנו פירושו אפשרי אך אין לו יתרון על הפרשנות המסורתית שמשנתנו עוסקת בשומר חינם. .
במשנתנו (בשתי המשניות) שבועת שקר היא על כל טענה שקרית, ואין זה משנה אם הנשבע (השומר) מרוויח מהשבועה או לא. כלומר, גם אילו היה השומר פטור מתשלום בטענה אחרת (ללא שבועה), עצם העובדה שנשבע לשקר (ונתפס) מחייבת קנס וחומש. אבל במשנת שבועות פ"ח מ"ג מוברר ששבועת שקר היא רק שבועה כזאת שבזכותה השומר נפטר. אם שומר חינם טוען טענת אונס, ובעצם השור רק אבד, אין זו נחשבת שבועת שקר, שכן גם על אבדה השומר פטור. פרט זה איננו במשנתנו. ייתכן שמשנתנו חולקת על משנת שבועות בעניין זה או שהיא מסכימה עימה בשתיקה, אבל משנתנו מדברת על כל שבועת שקר.
שבועת שקר של שומר שהודה מעצמו
שומר חינם פטור בטענת אבדה וגנבה, ואם היה נשבע אמת היה נפטר, לכן שבועת השקר לא גרמה לשומר רווח, ולכן איננה נחשבת שבועת שקר62אולי משום שהשומר בעצם התכוון רק לומר "פטור אני" ולא להיכנס לבירור הפרטים, ואכן השומר לא נשבע בפירוט אלא אמר "אמן" בלבד. . בלשון המשנה בשבועות (פ"ח מ"ו): "כל הנשבע... להחמיר על עצמו פטור".
משנת שבועות מסכימה עם שני המקרים הראשונים במשנתנו, אך מוסיפה את המקרים בשומר חינם (5-3). במשנת שבועות שני המקרים הראשונים הם דווקא בשומר חינם. משנתנו עצמה סתומה, ואיננה אומרת באיזה שומר מדובר.
לכאורה ניתן אפוא לומר שמשנתנו משמרת את ההלכה הקדומה ששומר חינם ושומר שכר דינם אחד63זו טענתו של הנשקה, משנה ראשונה, וראו פירושנו לראשית פרק ג בבבא מציעא., ושניהם פטורים באבדה וגנבה (נשבע ונפטר). ברם גם לפי ההלכה הקדומה דין בהמה הוא שהשומר חייב בגנבה ואבדה, ואם השומר טען (ונשבע) שהשור אבד או נגנב הוא חייב בתשלומים. נמצא שהשבועה לא גרמה לשומר רווח (לא הקלה על השומר), לפיכך משנת שבועות צריכה הייתה לקבוע שהשומר פטור גם במקרים 2-1. אם כן ברור שלפחות משנת שבועות מדברת דווקא על שומר חינם.
אשר למשנתנו:
א. אם היא מסכימה למשנת שבועות הרי שיש לפרשה בשומר חינם בלבד, ולפי ההלכה המקובלת (שרק שומר חינם פטור בטענת גנבה ואבדה).
ב. ניתן גם לפרש אחרת, שמשנתנו חולקת על כל ההלכה של משנת שבועות (גם על מקרים 5-3) ולפי דעתה הגדרת שבועת השקר היא גם אם אין בה רווח לשומר.
ג. משנת שבועות מדברת על שור ומשנתנו על סתם פיקדון, משום שבסתם פיקדון שאינו בהמה דין שומר חינם ושומר שכר אחיד, ומשנתנו מהלכת כהלכה הקדומה ומדברת על שומר שכר ושומר חינם כאחד.
במשנת כריתות (פ"ג מ"א) שנינו: "עד אומר אכל, והוא אומר לא אכלתי, פטור. שנים אומרים אכל, והוא אומר לא אכלתי, רבי מאיר מחייב. אמר רבי מאיר, אם הביאוהו שנים למיתה חמורה, לא יביאוהו לקרבן הקל? אמרו לו, מה אם ירצה לומר מזיד הייתי". חכמים מנמקים את דינם בכך שהאדם יכול לטעון מזיד הייתי. על כל פנים בעצם שני הצדדים מחייבים קורבן אף על פי שהאדם מכחיש את המעשה, אך הוא כאילו נדון בבית דין ארצי, עלי אדמות, ושם עדות שניים חזקה מהכחשתו. גם חכמים בעצם מודים ששני עדים מחייבים אותו קורבן, אלא שלדעתם במקרה כזה האדם עצמו נהנה מאמינות גבוהה ביותר, שכן הוא יכול לטעון שעבר במזיד, ואז פטור מקורבן64"חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן. חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר 'לרצונו'. כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה אומר בגטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (משנה, ערכין פ"ה מ"ו). כאן מונח היסוד לכפייה על תשלום החוב, אך גם לפטור אם החייב לא הודה בעוונו. עסקנו בכך בהרחבה בפירושנו לערכין. .
מכל מקום, התפיסה שאדם מביא אשם רק על פי עצמו איננה מקובלת על משנת כריתות, אם כי המחלוקת היא האם ניתן וראוי לכפות עליו הבאת קורבן. אבל משנתנו ומשנת כריתות מסכימות שהמצב הרגיל של הבאת קורבן הוא במי שהודה בעצמו שחטא. בפירושנו למשנת כריתות זו נצביע על עמדות שונות ביחס לכפיית קורבן, אבל ברור שמבחינה משפטית העדים מחייבים אותו קורבן, ואילו ממשנתנו משמע שאין עליו כל חובה להביא קורבן.
הקרן שהגזלן משלם היא כמובן דמי החפץ, והחומש הוא מעין קנס על שבועת השקר. המשנה ששנינו לעיל קובעת שהמזיק או הגזלן שהודה בעצמו חייב בתשלום ופטור מהקנס (לעיל פ"ז מ"ד). כן ראינו מחלוקת תנאית האם הכפל נחשב קנס או לא. על כל פנים להלכה הנזכרת שם ולכלל מקבילות רבות65כתובות פ"ג מ"ט; שבועות פ"ה מ"ד; תוס', פ"א ה"ב; מכות פ"א ה"א; מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, כב ג, עמ' 194, ועוד הרבה.. במשנת שבועות שם (פ"ה מ"ה) מדובר על כפירה ועל שבועת שווא, ונשנה הכלל "זה הכלל כל המשלם על פי עצמו חייב, ושאינו משלם על פי עצמו פטור". לכאורה מדובר שם גם על החומש, אבל החומש איננו נזכר במפורש, וכנראה איננו משלם חומש שכן הוא נחשב קנס.
בברייתא נוספת נאמר: "אנסתה ופיתיתה את בתי, והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי, משביעך אני, ואמר אמן, חייב, ורבי שמעון פוטר, שאין משלם קנס על פי עצמו. זה הכלל, כל שהוא קנס ומשלם על פי עצמו, משביעך אני ואמר אמן, חייב, וכל שאינו קנס [אין] משלם על פי עצמו66לפי ההלכות שמנינו לעיל צריך להיות איפכא, שקנס אינו משלם על פי עצמו. , משביעך אני ואמר אמן, פטור. האומר נשבע אני, חייב בתורה ובשמים פטור" (תוס', שבועות פ"ב הט"ז, עמ' 449). אם כן, אם נשבע שלא אנס ונתגלה שאנס – חייב על שבועת השקר. אבל רבי שמעון מחדש שבמקרה שהודה מעצמו שאכן אנס הוא פטור גם מדמי השבועה (קרן וחומש, וברור שאם אין קרן אין גם חומש). המילה [אין] שהכנסנו לסוגריים איננה בכתב יד ברלין ובכתב יד וינה, והיא מיותרת ומטעה. הכלל פשוט: קנס הוא משלם על פי עצמו, כלומר חומש, ואולי גם כפל; אם נשבע שפטור, והודה שזו שבועת שקר, חייב לשלם, וקנס שהוא פטור עליו (אם הודה) ונשבע וחזר בו משבועתו פטור עליו. ההודאה על פי עצמו נתפסת כאילו נאמרה כבר בשלב הראשון (כשהבעל אמר "משביעך אני")67בבבלי שבועות לו ע"ב קוצרה הברייתא, וכן נחסכה השאלה. . על כל פנים לדעת רבי שמעון יש מי שאף על פי שהודה בעצמו חייב בקנס, ויש מי שפטור מקנס אם הודה, והכוונה לתשלומי כפל, או אולי גם לחומש שבו אנו עוסקים.
אם כן, הכלל שאין משלם קנס על פי עצמו איננו כלל מלא, או אולי הקביעה שחומש על שבועת שווא הוא בבחינת "קנס" אינה קובעת שחלות עליו כל הלכות קנס. להערכתנו המונח "קנס" איננו מתאים לחומש על שבועת שקר. הגדרת החומש כקנס היא חלקית, וחורגת מהמשמעות המקורית של המונח "קנס"68מסקנה זו מבוססת על מסקנתו של רדזינר, קנסות. .
בשתי המשניות מדובר פחות או יותר באותו מעשה:
ברישא בטענת אבד
בסיפא בטענת נגנב
בסיפא נאמר שמשלם את הכפל, וברישא הדבר לא נאמר. לכאורה אם השומר "אכלו" צריך היה לשלם תשלומי ארבעה וחמישה (אם זה שור), או לפחות כפל. הבבלי מפרש שהכפל תלוי בטענת הגנבה, ואם השומר טוען שהחפץ אבד ונמצא שגנבו לא היה משלם כפל69בבלי, סג ע"א ואילך (סוגיה ארוכה); הנשקה, משנה ראשונה, עמ' 156-153. ההלכה עצמה, שטענת גנבה שהתבדתה מחייבת תשלום כפל, מופיעה לא רק בתלמוד הבבלי אלא גם במקבילות תנאיות, וכל שאמרנו, כמו גם הנשקה, שמשנתנו איננה מקור לכך. את המשנה ניתן לפרש כפשוטה ללא מרכיב זה. . הנשקה מעלה את האפשרות שהשינוי מקרי, וגם משפט הכפל בא רק אגב גררה70בתוספתא המקבילה, פ"ח ה"ז-ה"ח, מצויה מקבילה רק לסיפא של משנתנו ועניין הכפל מופיע בא. לפיכך גם ייתכן שהדין בכפל מצוי רק בסיפא כי רק הסיפא הובררה מהתוספתא (או מהמקור המשותף למשנה ולתוספתא). כך מציע הנשקה, משנה ראשונה, עמ' 157 ואילך. . ברם גם אפשר שהמשפט העוסק בכפל חל על כל המשנה, ואפשר גם שהמשנה איננה עוסקת בשור (כמו במשנת שבועות) אלא בסתם חפץ (כלי), כפי שהצענו לעיל. בסתם כלי "אכלו" משמע שהשומר השתמש בכלי והכלי נשבר ואיננו בעין. במקרה כזה אין כפל כמובן, ואילו בגנבה יש כפל והכול שפיר וברור.