עפ”י כתב יד קופמן (בכתב היד – משנה י)
נתן לו את הקרן ונישבע לו על החומש – הגזלן החזיר את הגזלה אבל כפר בכך שעליו לשלם את החומש, ונשבע לשקר שאיננו חייב בחומש, כגון שטען שכבר שילם אותו, הרי זה משלם חומש על חומש – כגון שנשבע שבועת שקר שישלם את החומש עד לתאריך מסוים, ולא שילם, הרי החומש נחשב למעין קרן וחייב להשיב אותו ואת חומשו, עד שיתמעט הקרן שווה פרוטה – וכן הלאה עד שהחומש יהיה פחות משווה פרוטה, וכן בפיקדון – אם השומר נשבע לשלם דמי פיקדון, או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר – זו רשימת המקרים בויקרא ה כא-כב של החייבים בקורבן אשם ובחומש על שבועת שקר, הרי זה משלם קרן וחומש ואשם – ככתוב בתורה.בכל אלה חייב הגזלן הנשבע לשקר. בדרך כלל המשנה מצטטת פסוקים בלשון "שנאמר" או "ככתוב", ואילו בנוסח שלפנינו מובא הפסוק אגב ההסבר של המשנה ללא סימן חיצוני של ציטוט. כך מובאים פסוקים גם בטקסטים ממערות מדבר יהודה.
בספרות חז"ל נשמרה, בדרך כלל, בקפדנות ההפרדה וההבחנה בין לשון המקרא לדברי חכמים, אבל משנתנו מוותרת על הבחנה זו וסומכת על כך שכל הלומד יודע ומבין מתי אלו דברי תורה מקודשים ומתי אלו דברי חכמים. מבחינה זו משנתנו מיוחדת, ומצטרפים אליה מעט טקסטים מלשון חכמים. אבל בדפוסים מאוחרים נוסף "שנאמר", וכך אבדה התופעה הלשונית המיוחדת וטושטשה.
(בכתב היד – משנה יא) איכן פיקדני – המדובר בשומר59מכאן המשנה מצויה גם בשבועות פ"ח מ"ג, וכנראה מקורה אצלנו (הנשקה, משנה ראשונה, עמ' 153). התאוריה של הנשקה היא שבהלכה הקדומה הייתה גם חלוקה אחרת של דיני שומרים, ונדון בכך במבוא למסכת בבא מציעא.. דיני שומרים נידונו בפרק ג של בבא מציעא וכאן הובאו רק בשל חיוב השבועה. שומר שהכחיש ששלח יד בפיקדון חייב שבועה, ואם נשבע לשקר ונתפס חייב בחומש ובאשם. נושא שבועת השקר הוא עיקר הדיון כאן, וכל המידע הנוסף שבמשנה בא רק כבדרך אגב. מדובר בשומר חינם שאם אבד החפץ ששמר עליו שלא ברשלנות חייב שבועה ונפטר. פרט זה אינו כתוב במשנה, ונדון בכך בפירושנו לפרק ג בבבא מציעא. הסברנו כך רק כדי לשמור על ההרמוניה בין המשניות, אבל הפרט איננו במשנה. מבחינתה של משנתנו ניתן להעמידה בתפיסה שיש מקום לשבועת שומרים גם במקרים אחרים.
אמר לו אבד משביעך אני ואמר אמן – זו השבועה, ושוב לא נאמר כיצד נשבע בדיוק, משמע מהמשנה שדי במילים אלו. כלומר הבעל אומר "משביעך אני", והשומר מאשר. בפרטי שבועה כזאת נדון במבוא למסכת שבועות. [ו]העדים מעידים אותו שאכלו – השומר עצמו אכל את השור, אם כן הוא נתפס בשבועת שקר, משלם – השומר, את הקרן – רק את הקרן, שכן לפי ההלכה אדם נענש בקנס של חומש ואשם רק על שבועת עצמו. החומש וקורבן האשם הם במסגרת דיני שמיים, בין האדם לקונו, וכלל הוא במסכת כריתות שאדם מביא קורבן רק מרצונו, ולא אם הכחישוהו אחרים. אבל את החיוב הכספי של הקרן הוא חייב, ועדות שניים מספיקה לחייבו.
הודה מעצמו – ששלח יד בחפץ שעליו היה לשומרו, ושנשבע לשקר, משלם קרן וחומש ואשם – זה המקרה האמור בתורה. ממשנתנו משמע שאדם משלם את החומש ומביא אשם רק על הודאת עצמו, ועל עדות אחרים איננו מביא אותם. בפועל, בעולמנו, עונשו של מי שנתפס בשבועת שקר על ידי עדים קל יותר ממי שהודה בעצמו בשבועת שקר, אך אין לו כפרה, ומן השמיים יחמירו בדינו. בעיני חכמים, ואולי גם בעיני החברה, הוא עבריין שטרם נענש. נושא זה של העברת הענישה לאחריותו של בורא עולם נידון במקורות ויש לו פנים לכאן ולכאן, וניכרת ההתנגשות בין התפיסה הערכית, שהמודה על פי עצמו חייב בכל תשלומי העבירה וזוכה בכפרה מלאה, אך אם אינו מודה ואין הוא מבקש כפרה, שכן לדעתו לא חטא, הוא נפטר מכל עונש. אומנם ייענש משמיים, אבל בפועל הוא פטור מכל עונש. זו כמובן התפיסה המשפטית שלפיה מי שאינו מודה (ואין נגדו עדות אחרת) נחשב נקי כפיים, אבל אם הודה בעבירה הוא עבריין מורשע.
בסוף המשנה הבאה נפרט את פירושנו.