עפ”י כתב יד קופמן (בכתב היד – משנה ח)
נתן לו – הגזלן שנשבע לשקר, את הקרן – שווי הגזלה, או את הגזלה עצמה, ולא נתן לו את החומש – או, מחל לו – הנגזל, על הקרן ולא מחל לו על החומש – כלומר הנגזל חייב רק בתשלומי החומש ולא בקרן עצמה. המשנה עברה מדיון בשבועה לדיון בכלל התשלום, וכפי שכתבנו לעיל כנראה על כך מסתמכים המפרשים כרמב"ם שגם הרישא איננה עוסקת רק בשבועה אלא גם בשבועה. מחל לו – הנגזל, על זה ועל זה – על הקרן ועל החומש, חוץ מפחות שווה פרוטה בקרן – הגזלן נותר חייב רק תשלום זעיר שערכו פחות משווה פרוטה, ואינו צריך לילך אחריו – ההלכה שצריך ללכת אחריו ולהישבע לו במדיי (או להחזיר את הגזלה) היא רק על הקרן ולא על החומש, ורק על "משהו" (שערכו שווה פרוטה). כאמור רבי אלעזר ברבי צדוק צמצם את הצורך ללכת אחריו "אפילו למדיי" למקרה שהנזק גדול מהוצאות הדרך, ונראה אפוא שהוא חולק על המשנה הזאת.
(בכתב היד – משנה ט)
נתן לו את החומש ולא נתן לו את הקרן – הגזלן חייב לשלם לנגזל את הקרן עצמה. מחל לו – הנגזל ויתר לגזלן, על החומש – אבל ולא מחל לו על הקרן – או מחל לו על זה ועל זה חוץ משווה פרוטה בקרן – נותר חוב בשווי מינימלי, ומהקרן, הרי זה צריך לילך אחריו – הכלל הוא כפי שכתוב בראשית המשנה הבאה: יש חובה לגזלן להגיע אל הנגזל רק על תשלום הקרן, ורק על שווה פרוטה.