עפ”י כתב יד קופמן (בכתב היד – משנה ז)
הגוזל את חבירו שווה פרוטה – שווה פרוטה הוא העריך המינימלי של רכוש. הפרוטה איננה מופיע כהילך בסולם המטבעות הרומי, משום ערכה הנמוך. ההילך הנמוך ביותר הוא האיסר, כמו ששנינו: "וכמה היא פרוטה? אחד משמנה באיסר האיטלקי" (קידושין פ"א מ"א). "איסר איטלקי" הוא האיסר הרומי. לעיתים קרובות ניקבו מידות לפי המשקל או המטבע הרומי שהיה הילך סטנדרטי וקבוע, כדברי המשנה: "מדות הלח והיבש שיעורן באיטלקי" (כלים פי"ז מי"א). כך המשנה מדברת על נקב בבהמה כאיסר איטלקי (משנה, חולין פ"ג מ"ב), על רביעית יין האיטלקי (תוס', פסחים פ"ב הט"ז), וכל המזונות שבעל חייב לספק לאשתו הם במידה האיטלקית (תוס', כתובות פ"ה ה"ח). אף רביעית היין שאדם חייב לשתות בפסח היא במידה האיטלקית (ירו', פסחים פ"י ה"א, לז ע"ג ומקבילות). אין לפרש שהכוונה ליין שבא מאיטליה; לא רק שלפי ההלכה אין לייבא יין גויים, אלא ודאי שלא היו נוקבים לצרכים הלכתיים במידה המבוססת דווקא על יין זה. כן נקבעה ההערכה מתי עץ חייב בשביעית לפי תנובתו במידה האיטלקית (משנה, שביעית פ"א מ"ב-מ"ג). מכלול ההלכות שהבאנו מדגים את השימוש בסטנדרט הנפח הרומי (איטלקי)45ראו פירושנו לפסחים פ"י מ"א.. במקרה זה הפרוטה היא אכן שמינית האיסר היהודי, כמופיע בטבלאות להלן.
על כמה מהמשקלות הקדומים שנתגלו בממצא הארכאולוגי היה כתוב "ליטרה איטלקית", או משקל אחר (חצי ליטרה, מנה וכו')46קידר, תערוכה א, עמ' 36.. איסר איטלקי הוא, אפוא, איסר לפי שיטת המשקל הרומית, להוציא סוגי משקלות ומטבעות אחרים שנהגו במזרח.
את האיסר יש לזהות עם האס (as) הרומי; הפרוטה היא שמינית האיסר (קידושין פ"א מ"א; עדיות פ"ד מ"ז), כלומר חצי קוודרנס. מטבע כזה היה בשוק, אך לא היה לו שם רומי משלו. לכאורה קשה להבין מדוע באה המשנה להדגיש את ערך הפרוטה, הרי כל אדם ידע את ערך הכסף של זמנו. אלא שאין הדבר כן. לוח עריכים זה היה הלוח הפורמלי, אבל בפועל היו למטבעות הנחושת הפשוטות גם ערכים אחרים. ביטוי לכך יש בדיוני התלמודים.
שיטת המטבע היהודית
בירושלמי (קידושין פ"א ה"א, נח ע"ד) שנינו: "וכמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי. תני, האיסר אחד מעשרים וארבעה בדינר כסף, דינר כסף אחד מעשרים וארבעה לדינר זהב"47לא נעסוק כאן ביחסי זהב לעומת כסף, ונסתפק בבירור ערכי הכסף. ליחסי זהב וכסף ראו פירושנו לבבא מציעא פ"ד מ"א. . בשיטה הרומית הדינר הוא המטבע הבסיסי. בשיטה היהודית המתוארת להלן יחידת הבסיס היא המעה, אבל יש יחידות גדולות יותר, כמו דינר, שהוא שש מעות, וסלע, שהוא ארבעה דינרים. כן שנינו בירושלמי: "תני רבי חייה: סילעא ארבעה דינרין, שש מעה כסף דינר. שני פונדיונין מעה. מעה שני איסרין. פונדיון שני מסומיסין48לפי מיקומו זהו הדופונדיוס הרומי, אך על פי שמו הוא דומה יותר לסמיס, וכך עולה מהטבלה של רבן שמעון בן גמליאל.. איסר שני קרדיונטס. מסומס שני פרוטות. קרדיונטס סלקין אחד משלשים ושנים למעלה [צ"ל: למעה]" (שם). לפי חשבון זה במעה 32 פרוטות.
עריכי הכסף בחברה היהודית
רוב השמות הם רומיים, אך היו גם שמות מקומיים. לדינר קראו המקומיים "זוז". ה"סלע" הוא שם יהודי, כנראה שריד מימים שבהם היו מטבעות יהודיים. אפיפניוס (שהיה אב כנסייה, יהודי במוצאו, בן המאה הרביעית, מאזור בית גוברין) אומר שהסלע היא מטבע של העברים, והיא תמיד מטבע כסף ששוויו שני זוז49על המידות והמשקלות, סעיף 53. בלבד (ולא כטבלה שלנו)50ייתכן שאפיפניוס מדבר על זוז כפול (ששוויו שני זוזים).. מערכת העריכים המוצגת היא כללית. מדברי אפיפניוס נראה שהיו הבדלים בין עריכים של מטבעות כסף ומטבעות נחושת, וכן הבדלים מקומיים במערכת העריכים.
הירושלמי מוסיף: "אמר רבי זעירא: בימי רבי סימאי ורבותינו עשו אותם אחד מעשרים וארבעה למעלה [צ"ל: למעה]" (שם), כלומר, לפי עדות זו, בדור הראשון לאמוראים עלה ערך הפרוטה ועמד על 1/24 ממעה, אחד משישה מאיסר ולא אחד משמונה, "ותני רבן שמעון בן גמליאל אומר: שלשה דורסים מעה, שני ביצים דרוסה, שני שמין נותנין [צ"ל: ביצה] שני פרוטות שמין, סלקון אחד מעשרים וארבעה למעה" (שם). כלומר, הברייתא של רבן שמעון בן גמליאל מתאימה לעריכים המתועדים במסורת של רבי זעירא.
העריכים לפי רשב"ג
לפי הצעת הדברים הראשונה בירושלמי (רבי חייה) בדינר 24 איסרים, ואילו לפי הלוח הרומי (להלן) יש בו רק 16 איסרים. "רבי חנינה ורבי מנא, רבי חנינה אומר נחשא באתריה קיים, כספא זליל, כספא יקיר. רבי מנא אמר כספא באתריה קיים, נחשא יקיר נחשא זליל" (שם). הסוגיה מציגה מחלוקת אמוראים בשאלת היחסים בין המתכות: לדעת רבי חנינא ערך הנחושת יציב ואילו ערך הכסף עולה ויורד; לדעת רבי מנא הכסף הינו המטבע היציב והנחושת נתונה לשינויים. השלכת מחלוקת זו על ענייננו בניתוח התמורה שחלה לפי רבי זעירא: רבי חנינא יטען כי הפרוטה נשארה בערכה המקורי ואילו האיסר ירד מערך של שמונה פרוטות לערך של שש פרוטות בלבד; רבי מנא יטען כי האיסר שמר על ערכו והפרוטה היא זו שעלה ערכה.
רבן שמעון בן גמליאל מציע מערך שונה המשקף, אולי, את העריכים ההלניסטיים המזרחיים, שלימים התקבלו באימפריה הביזנטית ששכנה באזור שבעבר היה הלניסטי. רבי זעירא אומר שבימי האמוראים עברו לשיטה זו, אך מהברייתא משמע ששיטה זו נהגה קודם, ואיננו מכירים אותה או את המונחים שבה ממקורות אחרים. אם אין זו טבלה ספרותית, הרי שזה היה נוהג מקומי שלא עלה בקנה אחד עם המקובל באימפריה ובסביבתה.
סוגיית הבבלי סבוכה יותר. בתחילה רב יוסף מציע שהכוונה ב"פרוטה" לערך הקטן ביותר, ולא כערך מדויק. פרשנות זו נדחית מלשון המשנה, המכמתת את הפרוטה. לאחר מכן הגמרא מציעה שלוח העריכים המוצע (פרוטה היא שמינית איסר) הוא מדורו של משה (בבלי, קידושין יב ע"א), אבל כיום יש עריכים אחרים. ספק אם בזמן התורה היו עריכי מטבע מדויקים, כל שיטת המטבעות טרם הייתה קיימת בעולם. אך עצם ההסבר שחלו שינויים היסטוריים בערכי מטבעות סביר מבחינה היסטורית. רבין קובע שפרוטה היא אחד משישה באיסר (144 בדינר), ורבי דימי קבע את שיעור אחר: "שיער רבי סימאי בדורו, כמה היא פרוטה? אחד משמנה באיסר האיטלקי" (192 בדינר. בבלי, שם). רבין ורבי דימי היו "רבנן נחותאי"; רבנן נחותאי הם תלמידי חכמים שנסעו תדירמארץ ישראל לבבל להפיץ תורה, וכל אחד מהם מסר דיווח שונה על ערכם של מטבעות ארץ ישראל. כלומר, האמוראים אינם מקבלים באופן פשוט את הגדרת הערך שבמשנה ורואים בכך ערך משתנה, או ערך שהשתנה מתת-אזור אחד לתת-אזור אחר. הבבלי מסיים בכך שערך המטבעות תלוי היה במחיר השוק ולא היה קבוע.
המחלוקת והשינויים מעידים שהפרוטה הייתה כינוי לסכום מינימלי ולא להילך פורמלי בשוק. הרובד האחרון שבמשנה, ובעקבותיו האמוראים, רצו להעניק להגדרה האמורפית של "פרוטה" משמעות מדויקת, ומכאן השינויים. אפשרות שנייה היא שבשלהי ימי הבית השני הייתה הפרוטה הילך פורמלי, אולי לפי שיטת מטבע יהודית פנימית; לאחר החורבן כבר איבדה הפרוטה משמעות זו ועם האינפלציה של המאה השלישית איבדה כליל את תפקידה כמטבע.
אפיפניוס דן במטבעות המזרח בזמנו (מאה רביעית) ואומר שאיסר הוא המטבע הקטן ביותר המהלך בשוק, והוא אחד חלקי 60 של דינר51אפיפניוס, על המידות והמשקלות, סעיף 45. לפי הטבלה שלעיל זה ערכו של הקוודרנס, כלומר המטבע הקטן ביותר קיבל את השם איסר, ובגלל עליית המחירים יצאו מטבעות קטנים יותר מהשוק. . זו עדות להמשך תהליך האינפלציה שבו מטבעות קטנים יותר יוצאים מהשוק, ומשנים את משמעותם המדויקת.
שיטת המטבע הרומית52שפרבר, כספים, עמ' 41, 201; קינדלר, טביעה, עמ' 276.
כאמור, אפיפניוס מייצג את המערכת המקובלת באזור בית גוברין במאה הרביעית ואומר שאיסר, שהוא המטבע הקטן ביותר, הוא 1/60 דינר, ומכונה גם "לפטה"53הקשר הלשוני בין ה"לפטה" וה"פרוטה" מחייב בירור. . הוא גם אומר שהסטטר הרומי הוא 4 זוזים רגילים (2 זוזים כפולים)54על המידות והמשקולות, סעיף 48., כלומר ארבעה דינרים. הסטטר, אפוא, מקביל לסלע היהודי. אבל לשקל הוא גם קורא קוודרנס, וזה בניגוד למקובל במערכות האימפריאליות. מההמשך משמע שהוא מדבר על קוודרנס של כסף השווה פי 24 או 25 מקוודרנס של נחושת. עוד הוא מדגיש שערך הכסף הפרוט שונה מערכו של כסף שלם, ובסעיף 49 שם הוא מזהה את האובול עם ה"גרה" המקראית, שהיא 1/20 של שקל. מקובל שהאובול הוא המעה, אבל העירוב של נתונים בני זמנו והמערכת המקראית יוצרים בלבול שקשה לשחזרו.
שלא כדברי חוקרים אחרים55קינדלר, טביעה, עמ' 274. איננו סבורים שיש לסטות מפשט המקורות כדי להתאים את המערכת היהודית לרומית. אדרבה, גם במזרח הרומי נהגו שיטות שונות. אותם מונחים שימשו בשיטות השונות, אך בכל שיטה היה שיעור שונה במקצת, ודברי אפיפניוס הם עדות לכך. באופן טבעי יש מקום לזהות את האס עם האיסר הרומי, ואכן הפרוטה היא 1/8 איסר, כמו מטבע חצי קוודרנס רומי, ברם האס הרומי הוא 1/16 של דינר, ואילו בשתי השיטות היהודיות הוא 1/18 או 1/24 של דינר. הסמיס הוא חצי דינר, והקרדיונטס היהודי הוא הקוודרנס הרומי (quadrans). היחסים הפנימיים, אפוא, זהים, אבל בסיס האס הרומי אינו זהה לאיסר היהודי. במבחינה חברתית חשוב לציין שבמשק הרומי היה הדינר יחידת הבסיס, וערכו רב במידה רבה מהמעה. המשק היהודי היה זעיר ודל יותר, והסתפק במעה כיחידת בסיס. מקרה זה מצטרף לראיות שספרות חז"ל מייצגת בעיקר את חיי הכפר, ולא את הפוליס הרומית העשירה.
ונשבע לו – בדרך כלל הגזלן אינו אמור להישבע, אבל אם נשבע והתברר שזו שבועת שקר חייב בקנס של חומש (20%): "חמשה חומשין הן – האוכל תרומה... והגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו מוסיף חומש" (משנה, בבא מציעא פ"ד מ"ח; תוס', כאן פ"י הי"א). לפי ההלכה אין אפשרות של חיוב שבועה לגזלן, ברם כפי שראינו במבוא למסכת שבועות בהלכה הקדומה ניתן היה להשביע אדם גם ללא עילה מאותן עילות המנויות במשנת שבועות (כגון מודה במקצת). יתר על כן, ייתכן שמדובר בשבועה שקיבל עליו הגזלן מרצונו, או בשומר שמעל בתפקידו ("שולח יד", המכונה "גזלן" על שם אופיו, אף שאינו גזלן פורמלי). אפשר גם שהשבועה היא שישלם לו (הגזלן לנגזל) בעתיד את חובו, שכן ברגע החיוב לא היה בידי הגזלן הממון הנדרש. כפשוטה משנתנו חלה גם על תשלומי הגנב, והעובדה שהדבר לא נאמר נובעת מעריכה שונה של דיני גנבה בהשוואה לדיני גזלה, זאת אף על פי שמשנה ב עוסקת בגזלן כתמונת ראי של המשנה העוסקת בגנב.
יוליכנו אחריו אפילו למדיי – התובע את השבועה רשאי לגרור את החייב לו שבועה אפילו למרחק גדול ממקום הימצאו של חייב השבועה. מדיי כאן היא ביטוי ספרותי לקצה העולם. לא יתן – את השבועה, לא לבנו ולא לשלוחו – החייב שבועה איננו יכול לשלוח מישהו שיישבע תחתיו, אפילו בנו. זו חובה אישית. הנימוק לכך ברור. אם השבועה היא שבועת שקר הרי אין שליח לדבר עבירה, השליח עובר עבירה חמורה, ואילו ה"גזלן" נפטר ללא כל עבירה. במבוא למסכת שבועות עמדנו על חרדת הקודש שבה התייחסו גם ההלכה וגם הציבור לחובת השבועה, בין אם היא אמת, וקל וחומר אם היא שבועת שקר. אבל נותן הוא לשלוח בית דין – החייב שבועה רשאי להישבע בפני שליח בית דין. את השבועה יש להישבע לפני בית דין, וניתן לבצעה בנוכחות שליח בית דין. התוספתא מדגישה שהכוונה לשליח בית דין שעשה הנגזל, ולא השליח של הגוזל. עצם הקביעה היא סנקציה כבדה על החשוד בגזלה. אבל יש לזכור שעצם המקרה נדיר, ויש כאן יותר עונש תאורטי, הבעת אי אמון בנגזל והעמדתו בחזקת אשם, אף שטרם הוכחה אשמתו. ואם מת יחזיר ליורשיו – אם הבעלים של החפץ הגזול, שלו צריך היה השומר להישבע, מת – יחזיר השומר את החפץ ליורשים (אם לא רצה להישבע).
רבי אליעזר ברבי צדוק חולק על ההלכה (יוליכנו למדי)56"במה דברים אמורים" הוא מונח לצמצום פרשני או למחלוקת, ראו לעיל פ"ב מ"ב ופירושנו לה. : "אמר רבי לעזר בי רבי צדוק במה דברים אמורים בזמן שהיתה הקרן מרובה על הוצאה, אבל אם היתה הוצאה מרובה על הקרן הרי זה משלם קרן וחומש בבית דין, ומביא אשם על השבועה. פרוטה בקרן מעכב, חצי פרוטה אין מעכב. חומש כולו אין מעכב. משזקף החומש הרי הוא כקרן לכל דבר" (תוס', פ"י הי"א). הוצאות הדרך למדיי הן עצומות, ולמעשה רבי אליעזר ברבי צדוק הופך את תביעה "יוליכנו אחריו אפילו למדיי" לפיקטיבית ובלתי אפשרית. ברור שהוא חולק על הרישא, או לפחות על המשך המשנה.
אם כן הקנס מוגבל לגובה ההאשמה, וממילא מדובר בעונש ההולם את גודל הגזלה ותו לא. הבבלי מציג החלטה זו כתקנה: "רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: תקנה גדולה התקינו" (קג ע"ב). מותר לשער שניסוח ההלכה כתקנה מעיד על הלכה שבוצעה. אילולא קשיי הביצוע היו שומרים על ההלכה העקרונית. התקנה נובעת מההבנה שיש בכך קנס מופרז, שמוצדק אומנם מבחינה עקרונית אך יש לצמצמו.
הסברנו את כל המשנה בשבועה, אבל מהבבלי (קג ע"ב) משמע שהחל מהמילים "יתן לו" מדובר בכל גזלה שהיא. הגזלן צריך להשיב לנגזל את החפץ עצמו, כולל החומש, ואכן המשך הפרק עוסק בדין גזלן באופן כללי. רמב"ם בפירוש המשניות וכן ריטב"א לקידושין יב ע"א פירשו את כל משנתנו בכל גזלה שהיא, כנראה בעקבות הבבלי שהבאנו57ראו שיטה מקובצת על אתר, ונראה שהיו עוד ראשונים שפירשו את החלק השני של המשנה בסתם גזלן, ולעיתים גם החלק הראשון פורש כך. , וכן ראשונים אחרים. פירוש זה משתמע גם מהמשך המשנה. משנתנו מצוטטת להלן בבבא מציעא פ"ד מ"ז, ושם היא חלה בפשטות על הגזלן. ניתן לפרש את המשנה בבבא מציעא כקיצור של משנתנו, אך ייתכן גם ששתי המשניות נשאבו ממקור קדום כלשהו (אולי משנת בבא מציעא הקדומה?)58ראו על כך במבוא למסכת.. משנת בבא מציעא שומרת על הניסוח המקורי, ומשנת בבא קמא הרחיבה והדגישה את מרכיב השבועה.
תשלום החומש הוא קנס על חטא, ואף על פי כן הוא שייך לדין הפרטי, כלומר הוא חוב כספי בין הנאשם לבין מי שנפגע משבועת השקר.