עפ”י כתב יד קופמן
נתן לאומנים לתקן וקילקלו – את החפץ. דוגמאות לכך תובאנה להלן. חייבים לשלם – את דמי החפץ שקלקלו. המשנה עוסקת במקרה הפשוט, שהאומנים לא השקיעו כספים בחפץ ולא פיחתו מערכו אלא הרסו אותו לחלוטין. נתן לחרש שידה ותיבה ומגדל לתקן – שלושת אלו הם קבוצה ספרותית המופיעה לעיתים יחדיו כקבוצת הרהיטים של הבית, וקילקל חייב לשלם – כפי שנאמר בכלל.
אפשטיין גוזר את המילה "שידה" מאכדית, Sadittu, ולפנינו קבוצה שהיא עדות למשק הבית וגם לעריכה ספרותית30כגון משנה, שבת פט"ז מ"ה; כלים פי"ח מ"ג, וראו להלן. . מכל מקום, הכוונה לרהיט בשם זה. שידה היא רהיט עשוי עץ שצורתו מלבנית, והוא נפתח כלפי חוץ (ראו פירושנו לכלים פי"ח מ"א). התיבה היא כלי דומה, אלא שהיא נפתחת כלפי מעלה; ארון הקודש מכונה בספרות התנאים תמיד "תיבה" משום שהוא נפתח כלפי חוץ. המגדל הוא רהיט גבוה ובצורתו עסקנו בפירושנו לאהלות (פ"ד מ"א).
במסכת כלים שנינו: "שידה שניטל העליון טמאה מפני התחתון, ניטל התחתון טמאה מפני העליון. ניטל העליון והתחתון, רבי יהודה מטמא מפני הדפין וחכמים מטהרין" (פכ"ב מ"ח). אם כן לשידה שני לוחות משני הצדדים, לוח (דף) עליון ולוח תחתון, ויחדיו הם מהווים את מסגרת השידה. בין הלוח העליון לתחתון מצויה סדרת לוחות או מגירות המחוברות לדפנות, וכך נשארת צורת הארון אף שהלוחות המחזיקים ניטלו (איור 42). לשידה יש גם דלת עם צירים (תוס', עירובין פ"ח הי"ד). כפי שנראה ממשנת כלים פט"ו מ"א, השידה ניצבת על רגליים.
שידה, תיבה ומגדל הם דוגמאות לכלל שברישא. נראה לנו לפרש כמו בסנהדרין פ"א מ"א שבמשנה יש כלל ולאחריו פירוט המבהיר את הכלל. שיטת עריכה זו של כלל ואחריו דוגמאות תדירה במסכת סנהדרין.
הבניי שקיבל עליו את הכותל לסותרו – הבנאי הוא קבלן הריסה, כפי שעולה מההמשך. ברור לחכמים שהקבלן אמור לשמור על האבנים עצמן. האבנים המסותתות הן רכוש רב ערך, שכן הסיתות דרש מאות שעות עבודה (בקיר שלם). זו הסיבה לכך שבבבא בתרא פ"א מ"ב מתנהל דיון למי שייכות האבנים של קיר משותף שנפל. בדרך כלל האבנים לא נשברו, ולכל היותר נפגעו קלות בקצוות ובזיזים; הדוגמה אפוא מוקצנת. ושיבר את האבנים – האבנים נשברו לגמרי, וזו כאמור דוגמה קיצונית, או שהיזיק – במשהו אחר, כולל נזק לקצות האבנים ולשלמותן, חייב לשלם – את הנזק, אף על פי שעבודתו נעשתה ברשות, והחשש שיזיק עשוי היה לעלות על הדעת.
היה סותר מצד זה ונפל לצד אחר פטור – תוך כדי עבודת ההרס נפל חלק אחר של הכותל. הקבלן פטור, שכן לא הזיק בעצמו אלא האבן נפלה כתוצאה מכך שאין לה על מה להישען. כאשר בעל הבית הורה להרוס את הקיר צריך היה לקחת בחשבון שהעדר הקיר יגרום לחולשה של קירות אחרים שנסמכו לקיר שנהרס31שיטה מקובצת ומאירי לבבא קמא צח ע"ב רואים בכך אונס, שכן הקבלן סבר שחלק אחד יעמוד ללא השני. נקטנו הסבר שונה. . ואם מחמת המכה – נפל קיר סמוך, חייב – קבלן ההריסה חייב בנזק ישיר שגרם.
אחריות ולא פשיעה
נזק שנגרם על ידי בעלי מלאכה הוא תופעה תדירה. צירוף נושא זה לדיני מזיק או לדיני גזלן מעיד על חשיבה משפטית מופשטת, שכן ברמת התחושה האומן אומנם הזיק, אבל הוא פגע בחפץ ברשות הבעלים. הוא אומנם אחראי על מעשיו, אבל אין כאן יסוד הפשיעה המוקדמת והעוון המלווים את הדיון במזיק או בגזלן.
זאת ראיה נוספת לכך שהתשלום אינו נובע מפשיעה, שלא כעמדת חוקרים הרואים בפשיעה סיבה עיקרית, ולדעת אלבק יחידה, לתשלום.
יתר על כן, המשנה איננה מבחינה בין נזק שנבע מחוסר מזל או מחוסר מיומנות קל לבין פגיעה עקב רשלנות. נושא דומה נדון במשניות אחרות, ושם מדובר בשלושה: רופא שהזיק תוך כדי ניסיון לרפא, שליח בית דין שהלקה עבריין בשליחות בית דין והרגו או גרם לו לנכות, וכן דיין שטעה בפסק הדין. במקרה האחרון מדובר בהלכות טרפה ובכורות, כשהחלטת הדיין גרמה לנזק בלתי הפיך.
ההשוואה בין מצבים אלו לבין המשנה מופיעה כבר בתוספתא שנצטט להלן, ולפיכך עלינו להרחיב בכך מעט. כך קובעת המשנה בבכורות: "מי שאינו מומחה, וראה את הבכור ונשחט על פיו, הרי זה יקבר וישלם מביתו. דן את הדין, זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טמא את הטהור וטהר את הטמא – מה שעשה עשוי וישלם מביתו, ואם היה מומחה לבית דין – פטור מלשלם. מעשה בפרה שנטלה האם שלה, והאכילה רבי טרפון לכלבים, ובא מעשה לפני חכמים והתירוה. אמר תודוס הרופא, אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא עד שהם חותכין את האם שלה, בשביל שלא תלד. אמר רבי טרפון, הלכה חמורך טרפון. אמר לו רבי עקיבא, רבי טרפון פטור אתה, שאתה מומחה לבית דין, וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם" (פ"ד מ"ד)32מהמשנה שם לא ברור מה הופך את האדם ל"מומחה", האם היה הליך פורמלי של מינוי, האם היה זה הליך שבו היה בית דין של חכמים מעורב או שמא המועצה המקומית, או סמכות מקדשית כלשהי. נעסוק בכך בפירושנו לבכורות פ"ד מ"ד..
המשנה מבחינה בין מומחה לשאינו מומחה. המומחה פטור מלשלם וזה שאינו מומחה חייב, זאת אף על פי שהבעל פנה אל האדם שאינו מומחה מרצונו, ולמעשה קיבל עליו את החלטתו מרצונו החופשי. מכל מקום, המדובר באדם סתם שחיווה דעתו שהבכור הוא בעל מום. במקרה הראשון לא נאמר מי צריך לשלם, האם הבעלים שפעל ללא היתר או המומחה שהתיימר למלא תפקיד לא לו.
בתוספתא יש מחלוקת על המשנה: "מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו – זה היה מעשה ובא ושאל אלעזר בן תדאי לחכמים, ואמרו משלם מחצה בדקה ורביע בגסה" (בכורות פ"ג ה"ז, עמ' 537)33בבבלי, כח ע"ב, הנוסח הפוך, וכן עמד הנוסח לפני רמב"ם, בעל מלאכת שלמה ואחרים. פרשנים ראשונים קשרו את התשלום הגבוה לאיסור לגדל בהמה דקה (לעיל פ"ז מ"ז), אבל יש להודות שאיסור זה אינו נרמז בכל מסכת בכורות, כפי שהדגשנו במבוא לבכורות, זאת למרות העיסוק הרב במסכת בגידול בהמה דקה וגסה.. לפנינו סיפור מעשה המעיד על הפסיקה למעשה. הנזק בבהמה גסה גדול במידה רבה מהנזק בבהמה דקה, והתשלום המופחת לבהמה גסה מהווה אפוא סיוע למשיב שטעה. פסיקה זו מקלה אפוא על הטועה ומזמינה אנשים שאינם "מומחים" לחוות את דעתם בעלות מופחתת.
עצם התשלום הקבוע מלמד שאין כאן תשלום נזיקין רגיל אלא הנחה למי שאינו מומחה, או להפך, קנס למי ששאל את האדם שאינו מומחה. עם זאת, "מה שעשה עשוי" – ההחלטה עצמה בלתי הפיכה. מסתבר שהתוספתא אף מתכוונת שההיתר תקף אף על פי שהתבררה הטעות. לעומת זאת במשנה ברור שמומחה נחשב עבריין, והבעלים נקנס בכך שכל הבהמה פסולה. הקנס כלפי הבעלים מצביע על כך שעיקר המאמץ מכוון עבורם (או נגדם). זו קריאה של חכמים: פנו למומחה ולא לסתם ידען מקומי. בבכורות פ"ה מ"ו תדגים המשנה את הקביעה שבתוספתא. בקביעה כזאת יש כבוד רב למומחה, שכוחו גובר על המציאות האובייקטיבית.
לעומת זאת אין המשנה מעניקה כוח דומה לבית הדין שהתיר לאלמנה להינשא34ראו פירושנו ליבמות פ"י מ"א ומ"ב. והתברר שבעלה הראשון קיים. שם בית הדין אומנם פסק, אך האחריות על המעשה מוטלת עליה. בתלמודים ניסו גם במקרה זה לגלגל את האחריות על בית הדין, ולהתעלם מהמציאות המעשית.
המקרה השני הוא בדיין הדן את הדין ונקבע ש"ישלם מביתו". מי שענה לשאלה תשובה בלתי נכונה גרם נזק, לכן חייב לשלם, אבל "אם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם". כפשוטם של דברים, אם התשובה ניתנה בסמכות הרי שהמשיב פטור מעונש. ההלכה עצמה מובנת, אבל המקרה הנדון והנפשות הפועלות בו אינם ברורים, ונעסוק בכך בפירושנו למשנת בכורות.
כבר הבבלי התקשה במשנה בבכורות וניסה להתאימה למערכת הרגילה של שאלה בהלכה. לשם כך חידש הבחנות משוכללות יותר בין סוגי טעויות שונות ("טעה בדבר משנה", טעה בשיקול דעת וכן הלאה). גם המפרשים המסורתיים התקשו מאוד בפירוש המשנה. רמב"ם, למשל, האריך בה רבות וראה בה בית אב להבנת שיטת הפסיקה של חכמים. נקודת המוצא שלו היא שאכן המשנה אינה עוסקת בדין בכורות אלא בפסיקה יום-יומית. ברם דומה שיש להבין את המשנה כמשקפת מצב קדום יותר, ומאורגן פחות, של מערכת המשפט. הדיין אינו בית הדין המוסמך של חכמים, והחכם עצמו אינו ממלא תפקיד גלוי במשנה, ונרחיב בכך בפירושנו למשנה. המעשה ברבי טרפון מדגים את הכלל שבמשנה, דיין רגיל חייב לשלם את הנזק שגרם בטעותו, מעין ההלכה במשנה שלנו באומן שקלקל, ואילו המומחה פטור, ולכך אין מקבילה במשנתנו.
שליח בית הדין מופיע בתוספתא שלנו על משנה אחרת: "שליח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק – פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת של חביר[ו] – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. רופא אומן שריפה ברשות בית דין והזיק – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. המחתך את העובר במעי אשה ברשות בית דין והזיק – פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים" (פ"ו הי"ז).ההלכה במשנה שלנו (בבא קמא) קרובה למשנת בכורות משום שהיא מבחינה בין סתם אדם שקלקל מתוך רצון טוב למי שמונה על ידי בית דין. שליח בית דין ודאי נשלח על ידי בית הדין, והרופא פעל גם הוא מטעמם.
ההבנה הפשוטה של הברייתא היא שהרופא הוא מומחה מקומי, בוודאי לא היה אז גוף שהעניק הסמכה לרפואה. אבל כשראתה המשפחה שהיולדת במצוקה פנתה אליו, והוא לא רצה לפעול על דעת עצמו וביקש גיבוי מבית הדין35בשאלה מיהו בית הדין לעניין זה עסקנו בפירושנו לבכורות, וראו ספראי, גבוה.. אם כן התוספתא קרובה למשנה, ומניחה שסתם אומן שפעל ברשות חייב לשלם, אבל גיבוי של בית הדין פוטר אותו מלשלם. התוספתא שקובעת שחייב בדיני שמיים היא במישור המוסרי, ובו משנתנו איננה עוסקת. המזיק לחפץ אין בו מרכיב של דיני שמיים, לא כן המזיק לאדם.
המקבילה בתוספתא כאן עוסקת באותם נושאים ולכאורה מציעה אותה גישה, אך מוסיפה סייג מהותי בתחום ההלכתי: "האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו, וכולן שהכו ושהזיקו – הרי אילו פטורין. חבלו יותר מן הראוי להן – הרי אילו חייבין. שליח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק – פטור, יתר מן הראוי לו – הרי זה חייב. רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק – פטור, חבל יתר מן הראוי לו – הרי זה חייב" (פ"ט הי"א). לכאורה ההלכה זהה, אבל ההסתייגות "חבל בו יתר מן הראוי" בעצם הופכת את הדין. ודאי שבית הדין לא רצו להתיר לו להזיק. הלשון "יתר מן הראוי" היא לב הבירור, הרי בפועל נעשה נזק לא מתוכנן, וברור שמשהו לא התנהל כראוי. אם הרופא חייב, אף על פי שקיבל את רשות בית הדין, ואולי אף נשלח על ידו, הרי שלמעשה הוא הופך להיות חייב בתשלומי הנזק. יתר על כן, הברייתא מוסיפה שכך הדין ברופא אומן, וסתם רופא, כלומר סתם אדם, חייב גם אם פעל ברשות בית דין.
לכאורה כל נושא רשות בית דין איננו שייך למשנתנו, שהרי ביחסים בין בעל חפץ לאומן אין בית הדין מתערב. בכל המקרים שבהם דובר על בית דין נעשו דברים שלא בהסכמת הבעלים עצמם, ולכן נדרש בית הדין. אבל במשנה שלנו מסירת החפץ לאומן נעשתה על דעת בעל הבית (הוא מסר את החפץ), לכן לא גרע כוחו של האומן מכוחו של הרופא שקיבל גיבוי מבית הדין. יתר על כן, הברייתא אף מבחינה בין אומן למי שאיננו אומן: "המוסר בהמתו לטבח וניבלה, אומן פטור הדיוט חייב, ונושא שכר בין זה ובין זה חייב. המראה דינר לשלחני ונמצא רע, חייב לשלם, מפני שהוא כנושא שכר" (תוס', פ"י ה"י), כמו הברייתא העוסקת ברופא. כמו כן: "אמר שמואל: טבח אומן שקלקל – חייב לשלם... איתיביה רב חמא בר גוריא לשמואל: הנותן בהמה לטבח וניבלה, אומן – פטור, הדיוט – חייב, ואם נותן שכר, בין הדיוט בין אומן – חייב!" (בבלי, צט ע"ב). אם כן קיימת דרישה שהאומן המומחה יהיה פטור, וחייב רק מי שפועל בצורה שאיננה אחראית, כגון מי שאיננו אומן ועוד, אף שבעל הבית נתן לו את החפץ. הבבלי אף מדגיש שסתם אדם המתקן חפץ של חברו ואיננו אומן הוא פושע.
נושא שכר הוא כאן במשמעות של שכיר, ושכיר חייב בשמירת החפץ. ברור מהברייתא גם שמי שעשה טובה לחברו ושחט בשבילו, או ניסה לתקן לו רהיט בחינם, פטור, בניגוד לרופא.
דומה שלפנינו גישות שראשיתן כבר בימי התנאים. משנתנו עוסקת בסתם אדם ולא בבעל מקצוע מוכר, ובעל מקצוע מוכר פטור מלשלם. כפשוטה גישה זו שונה מזו שבמשנה. התוספתא מסבירה את יסוד החיוב שבמשנה בכך שהאומן הוא נושא שכר, כלומר כשומר בשכר, והנזק נגרם בגלל רשלנות. הבבלי (צט ע"ב) קובע שעניין התשלום איננו גורם בחיוב, גם בכך אפוא הגישות שונות. אם האומן נחשב שומר שכר הרי שלכאורה אין המקרה דומה כלל לרופא מומחה או לשליח בית דין. רופא מומחה פטור כי איננו שומר שכר. ברם אם רופא שאיננו מומחה חייב בנזקים, נמצאנו למדים שהגורם לחיוב הוא הפשיעה שבעשיית דבר ללא גיבוי מקצועי כנדרש, וחזרנו למצב שבו רופא ואומן חד הם.
ההלכה הבאה בתוספתא עוסקת בבעלי מקצוע שהתרשלו, ולכן חייבים. הדוגמאות מעניינות מבחינת חיי היום-יום המשתקפים בהם: "חטין לטחון ולא לתתן ועשאו מורסן וסובין, קמח לנחתום ועשאו פת ניפלין, בשר לטבח וניבלה, צמר לצבע והקדיחו, חייב לשלם, מפני שהוא כנושא שכר. רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן לו דמי בושתו ובשת אורחיו" (פ"י ה"ט; בבלי, צט ע"ב). הטוחן אמור להרטיב מעט את הגרעינים כדי שהטחינה תהיה חלקה, והטוחן התרשל ולא "לתת" (הוסיף מעט מים), או שבמקום קמח טוב הכין סובין ומורסן, שהם קמח גס מקליפות הגרעינים36ראו פירושנו לתרומות פי"א מ"ה.. עוד הברייתא מביאה את דעתו של רבן שמעון בן גמליאל המוסיף לנזק הישיר בושת על שהסעודה החגיגית הפכה לבושה למארח ולאורחים. לפנינו מקרה מיוחד שבו נוסף תשלום על מה שהיה קורה לו לא היה הנזק נגרם. במשנה א, למשל, נקבע שמניעת רווח עתידי אינה נחשבת עילה לתשלום, ואכן המשנה מתחשבת בנזק העקיף שנגרם לבעל הבית. גישה זו חריגה ביחס לכל מה שראינו במסכת עד עתה37על כך ראו גם במבוא למסכת.. עד עתה לא התחשבו התנאים ברווחים שעשוי היה בעל הבית להרוויח. במקרה הטוב הוא זוכה שהחפץ עצמו כולל את השבח, אך אף פעם לא דובר בפיצוי על נזק של רווח עתידי. גם גנב וגזלן אינם צריכים לשלם על מניעת רווח. גם נזק ה"שבת", למשל, איננו על שכר עתידי לפי מידת המיומנות של הנפגע, אלא על שכר מינימלי (לעיל פ"ח מ"א).
רק כאן לראשונה חכם מציע לבעל הבית פיצוי על מה שיכול היה להרוויח. האם רבן שמעון בן גמליאל מייצג כאן השקפה שונה על דרך חישובי הנזק גם במזיק, גנב וגזלן? לכאורה אם האומן משלם על מניעת רווח קל וחומר גזלן שהוא פושע, או מזיק, וצריך עיון.
כפי שראינו, בברייתות המקבילות מצויה גם מגמה לצמצם את אחריות האומן: הוא פטור אם הוא מומחה, הוא פטור אם איננו מקבל תשלום (בהחלט ייתכן שפרט זה הוא במקורו פשט המשנה). בירושלמי ובבבלי התלמודים מציעים הבחנות נוספות במגמה לצמצם את אחריות האומן על נזקים שאינם כל כך באשמתו, כגון " 'נתן צמר לצבע', רב הונא אמר שהקדיחו סממנין, אבל הקדיחה יורה אומר לו הרי שלך לפניך. שמואל אמר אפילו הקדיחו סממנין, אומר לו הרי שלך לפניך" (ירו', ו ע"ד). הקדחת יורה היא כשהבגד שהה במים יתר על המידה והצבע התקלקל; בעיני רב הונא זו פשיעה חמורה יותר. הקדחת סממנים היא כשהשורשים שבושלו הניבו צבע אחר מזה שתוכנן. בניסיונות שנערכו התברר שאותו שורש או קליפה מניבים צבעים שונים, והגוון המדויק תלוי במייצבים ובמצב הבשלות של הצמח38פרקר, ציבענים; ספראי, צביעה.. בטעות מעין זו אין האומן חייב.
לדעת שמואל בכל המקרים האומן אומר לו "הרי שלך לפניך", כלומר ממש בניגוד למשנה. בבבלי מובאים סיפורים על רב שפטר אומן (טבח) מלשלם (צט ע"ב); לא נאמרה הסיבה, אבל ברור שהאמורא הבבלי מתיר לעצמו לפסוק נגד המשנה (כשמואל?). זה מצב חריג בבבלי שבו אמורא בעצם חולק על המשנה ישירות, לא בדרך של "פרשנות יוצרת". במסכת נזיקין מצאנו לעיתים קרובות מהרגיל מצב זה.
התלמודים מתחבטים בשאלה האם האומן קנה את הכלי, וכיצד התבצע הקניין. כפי שטענו גם בגזלה התלמודים הניחו שהגזלן קנה את החפץ, והתחבטו כיצד התבצע הקניין. אבל התוספתא איננה מניחה שהאומן קונה את הכלי שאותו הוא מתקן: "נתחלפו לו כלים בבית האומן, אינו רשיי לשתמש בהם, וילך הלה [ויבקש את כליו. בבית האבל ובבית המשתה, רשאי להשתמש בהם, וילך הלה] מיד ויבקש כליו" (פ"י הכ"ב), וכן בכל מקרה של התחלפות. אם כן הבגדים התחלפו אבל הבעלות המקורית נשארת, וברור שהאומן אינו נחשב כמי שקנה (וגם אינו חייב על הנזק שגרם). אם כן אומן איננו קונה את הכלי גם אם טעה39ראו עוד בבלי, בבא בתרא מו ע"א. שם הדיון הוא האם לאומן יש "חזקה" בכלי שהוא מתקן. . התוספתא איננה סותרת בהכרח את המשנה, ובראשית פרק י נציע את מחשבת התנאים בתחום זה.