Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Baba Kamma 9:12

עפ”י כתב יד קופמן (בכתב היד – אין כאן משנה חדשה)

נתן את הכסף לאנשי משמר – הגזלן עלה והביא את הכסף לאנשי המשמר המקבלים אותו. בסוף המשנה נברר מעט היבט זה. ומת – הגזלן, אין היורשין יכולין להוציא מידן – אומנם הכסף טרם נמסר לכוהנים, ונאמר במשנה הקודמת שהם יורשים את אביהם, אך אין הם יכולים להוציאו מידי הכוהנים, שנאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה – במדבר ה ח. הפסוק נתפס לא במשמעות מצומצמת אלא כעיקרון, שמי שנתן לכוהנים אי אפשר לו להפקיע מהם גם אם התברר שהנתינה הייתה בלתי מוצדקת (בלתי נחוצה). כפשוטו הפסוק בא לקבוע שאדם רשאי לתת את מתנות הכהונה לכוהן שבו ליבו חפץ, ואילו כל ההסדר המדובר במשנה בא לשלול זאת. את הכסף צריך להעלות למקדש לחלוקה בין אנשי המשמר, ולא לחלוקה חופשית, אבל אין משיבים על הדרשה.

(בכתב היד – משנה י-ו)

נתן את הכסף ליהויריב – לבני משמרת אחת. העבודה במקדש חולקה כך שכל שבוע תכהן משמרת אחת. בסך הכול היו 24 משמרות, וכאשר תמו המשמרות החל מחזור חדש. פרטי החלוקה נדונו במבוא למסכת תענית. ואשם לידעיה – משמרת ידעיה כיהנה אחרי יהויריב, והגזלן השהה את הקורבן שבוע. אפשר כמובן גם להסביר שהגזלן נתן את הכסף למשמרת אחרת ולא למשמרת של השבוע הבא, אך זו הדוגמה הסטראוטיפית. יצא – מותר לו להשהות את האשם. האשם אין לו מועד וניתן להקריבו מתי שירצה בתוך אותה שנה. אם כן הכסף שנתן נתן, ואת האשם הוא יכול להביא. אשם ליהויריב וכסף לידעיה – קודם הקריב ואחר כך בא לשלם בשבוע אחר, למשמרת החדשה, אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה – האדם הביא את אשמו והכוהנים לא הקריבו אותו מיד אלא השהו אותו, וכך עבר שבוע והאשם טרם הוקרב, ואם לאיו יחזור ויביא אשם אחר – אין להקריב אחר נתינת הכסף. הכלל הוא: שהמביא גזלו עד שלא הביא אשמו יצא – מותר שהתשלום יקדם לקורבן. אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא – אבל אין להביא קורבן לפני הכסף. העיקרון הוא שהקורבן בא לרצות ולכן הוא חייב לבוא לאחר שהאדם שילם את כל חובותיו, אחרת אין כאן כפרה. נתן את הקרן ולא נתן החומש אין החומש מעכב – החומש גם הוא תשלום כסף, אבל הוא איננו מעכב, למרות העיקרון שהוצג לעיל. לא נמסר הסבר לכך, ויש בהלכה שהחומש איננו מעכב משום פגיעה בעיקרון הנעלה. אך כנראה היה זה סכום קטן יחסית ולכן התעלמו ממנו.

הערה לעניין ה'כלל' ו'המקרה'

המקרה המתואר במשנה זהה לכלל; למעשה הכלל איננו מוסיף על המקרה, והמקרה אינו מוסיף על הכלל. לפנינו כנראה שני ניסוחים מקבילים, אחד מנוסח כמקרה והאחר ככלל, והעורך האחרון הציגם יחדיו. שוב אנו רואים את עקבות עבודתו של העורך, שהתערב במשניות הקדומות שליקט וצירפן בעזרת אות הקישור ש-.

כאמור, בספרי במדבר הדרשה מיוחסת לרבי ישמעאל. במשנתנו היא שנויה בסתם ובתוספתא בשם רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי. בתוספתא מובאת סדרת דרשות: "דרש רבי יוסה הגלילי, בגוזל את הגר, והיה עולה לירושלם, ומעותיו ואשמו בידו, ומצאו וזקפו עליו במלוה, הביא אשמו ואחר כך מת הגר, יצא. לא הספיק להביא את אשמו עד שמת הגר – הרי זה צריך להביא אשם, והמעות זכה בהן, וחכמים אומרים לא עשה כלום עד שיתנם לו ויחזור ויטלם ממנו" (פ"י הט"ז). מקרה זה איננו זהה למשנה. כאן הגזלן פגש את הגר וביצע עימו עסקה שבה החוב של הנגזל הפך למִלווה. רבי יוסה סבור שהגזלן (שהוא עתה הלווה) פטור מלשלם, כלומר בפועל הוא יורש את רכוש הגר. לדעת חכמים אומנם זאת ההלכה, אבל בתנאי שהעסקה נעשתה במלואה, ואכן הגזלן נתן את הכסף לגר וקיבלו ממנו חזרה כמִלווה⁷⁸בבבלי (קט ע"א) יש גרסה קצרה יותר לברייתא וממנה משמע שהחולק על רבי יוסי הגלילי הוא רבי עקיבא, ולדעתו הגזלן צריך להשיב את הגזלה לגר: "...והיה מעלה כספו ואשמו לירושלים, ופגע באותו הגר וזקפו עליו במלוה, ומת – זכה הלה במה שבידו, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: אין לו תקנה עד שיוציא גזילו מתחת ידו"..

המסגרת הכללית של ההלכה הזאת היא הדיונים על קורבן שהופרש ונמצא מיותר (הבעל מת). הלכות אלו נידונות במסכת תמורה פרק ד (מ"א ואילך).

הדרשה נאמרה במועד מיוחד במינו, לאחר שובו של רבי עקיבא ממסע באסיה הקטנה, מסע שעליו נשמרו עדויות מספר⁷⁹ראו משנה, יבמות פט"ז מ"ז; בבלי, עבודה זרה לד ע"א; לט ע"א. בעדי נוסח אחדים רב עוקבא (גם שמו נכתב בקיצור ר"ע כמו רבי עקיבא), ולא נעסוק בשאלה. ראו עוד בראשית רבה, לג ז, עמ' 310.. "דרש רבי עקיבא כשבא מזופרין בגוזל את הגר ונשבע לו, והיה עולה לירושלם ומעותיו ואשמו בידו, ומת בדרך⁸⁰הגזלן מת בדרך, והגר מת קודם.. הכסף ינתן לבניו, ואשם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. שנאמר 'מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו': מי שצריך כפרה, יצא זה שאין צריך כפרה" (תוס', פ"י הי"ז; ספרי במדבר, נשא ד, עמ' 1; ירו', ז ע"א). זו ההלכה במשנה בתוספת פסוק נאה לדרשה, פסוק שאיננו מופיע במסכת תמורה אך יכול להוות ראיה להלכה שם.

בנוסחה בספרי במדבר אנו שומעים על התפתחות הדרשה: " 'מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו', 1. מנין אתה אומר בגוזל את הגר, ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם, ולא הספיק להביא עד שמת, שהיורשים פטורים? תלמוד לומר 'מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו'. כך היה רבי עקיבא שונה, עד שלא בא לזפרונה. 2. אבל משבא מזופרין אמר אפילו⁸¹המילה "אפילו" מיותרת, ואין לה תפקיד במשפט. בספרות חז"ל מילית זו נוספה וירדה בידי מעתיקים ועורכים, ללא שיטה והנמקה. אם נתן הכסף לאנשי משמר ומת, היורשין פטורין. אין מוציאים מיד כהן. וקורא אני עליו 'איש אשר יתן לכהן לו יהיה' והכהן אומר לו הבא אשם והקרב. והוא אומר האשם המושב לה' לכהן וגו'. את שצריך כפרה יצא מת שכיפרה לו נפשו" (שם). אפשר שהשינוי בא בעקבות המסע לזפרין ופגישתו של רבי עקיבא במציאות של גרים. בדרשה הראשונה לא נמצא פיצוי לגר שנפטר, ובדרשה השנייה יש פיצוי מה בצורת הנתינה לכוהן, פיצוי מה לקרובי הגר שקרוב משפחתם הרחוק מת אי שם בירושלים, ורכושו הגיע למקדש ולא נפל סתם בידי שכנים וגזלנים.

במקבילה בספרי זוטא יש נוסח שלישי: "לפה שאמרת משמרה שזכת בכסף, תזכה באיל. הרי מי שנתן כסף לכהן, לא הספיק להביא את האיל עד שמת האיש. יכול יטול הכסף מכהן, ויחזיר ליורשי האיש. אמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה. אמר רבי אלעזר בירבי שמעון זו היתה משנת רבי עקיבא עד שלא בא מזפרין. משבא מזפרין אמר לי בין יהויריב נוטל את הכסף, בין ידעיה נוטל את הכסף, הרי מי שנתן כסף ליהויריב לא הספיק להביא את האיל עד שנכנסה ידעיה, יכול יטול הכסף מיהויריב ויחזיר לידעיה? אמרת איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (נשא ה י, עמ' 232).

בכל הנוסחאות אנו שומעים על דרשה של רבי עקיבא כשבא מזפרין, אלא שבנוסחת הספרי זוטא הדרשה עוסקת במשנה הבאה ואיננה נוגעת לגזל הגר כלל. הדרשה עוסקת רק בשאלה איזו משמרת תזכה בכסף (נושא שלתושבי זפרין לא נגע כלל וכלל)⁸²נעיר עוד שהמינוח "עד שבא רבי עקיבא" חוזר בדרשות רבות, ללא קשר לזפרין..

מבחינת עריכת המשנה אנו למדים שהקישור בין שתי ההלכות שבמשנה (גזל הגר והחלוקה למשמרות) איננו משום שיש קשר ענייני בין השתיים, אלא שהן נלמדו באותה מקשה. הקשר חוזר במקורות השונים, אך כל פעם בצורה שונה במקצת.

ההלכה במשנה מאפשרת הפרדה בין הקורבן לכסף, אבל בתוספתא (פ"י הי"ח; בבלי, קיא ע"א) ברור שהמשמר שקיבל את הכסף גם מקריב את האשם. המחלוקת היא מי המשמר שמקבל את הכול, זה שזכה בקורבן או זה שזכה בכסף. הנחלקים הם בני דור אושה, כמובן שנים רבות לאחר החורבן. משנתנו מצטיירת כפשרה בין שתי הדעות, והיא כנראה מאוחרת לדור אושה.

בעקיפין אנו שומעים כיצד תיארו לעצמם חכמים את המקדש. המביא את האשם הביאו למקדש ומסר אותו לכוהן. הוא לא המתין לסמיכה, לשחיטה או להנפה אלא הביא את האשם ואת הנסכים, והלך. לעיתים גם שלח אותו מרחוק עם שליח. הכוהנים עבדו לאיטם (או בזריזות), בקצב שלהם, ואפשר היה שהבהמה תמתין למחר או לשבוע הבא (בלשון הירושלמי, ז ע"א: הכוהנים "נתעצלו"). דוגמה להסדר דומה נראה במבוא למסכת קינים. למרות כל האמור כאן יש להניח שבפועל לאדם שהביא למקדש קורבן היה זה יום חג, הוא לא ויתר בקלות על הסמיכה וההנפה, והמקרה במשנה שהקרבת הקורבן נדחתה הוא מקרה מאולץ ולא שגרתי. המקרה המיוחד של שליחת הקורבן מרחוק הובא כדי לחדד את ההלכה העקרונית.

המשנה גם מתארת את הסדר של גזל הגר, שהגר נפטר ללא יורשים (מקרה שכשלעצמו ודאי לא היה נדיר). כאמור כך נהגו בכל רכוש הפקר. לפי התורה ערכו מגיע למקדש; להלכה היה צורך להעלות את הערך הכספי למקדש, ולחלקו למשמרת שכיהנה בו. בפועל היו נכסי הגר פזורים במקום מושבו, וקשה להניח שהועלו לירושלים. גם לא היה לכוהנים מנגנון לטיפול ברכוש הפקר, לא של גר שנפטר ולא של כל רכוש הפקר אחר. לכן יש להניח שהמקרה המתואר הוא מלאכותי. מי שגזל את הגר נותר עם רכוש הפקר, וספק אם היה מקדיש מאמץ להעלותו לירושלים. אם היה מוסרו לכוהן המקומי היה זה כבר מעשה של צדקה, אבל חכמים מניחים שחלוקה לכוהנים היא במקדש. הנחה זו מבוססת על כך שגם המעשרות והתרומות הובאו למקדש, אף על פי שלפי הלכת חכמים ניתן לחלקם לכוהנים וללוויים בעיירות ישראל. הנהגת המקדש היא שתבעה להעלות את המעשרות והתרומות לירושלים, וכך נהגו בפועל⁸³ראו אופנהיימר, מעשרות; אופנהיימר, הפרשת מעשרות, והמבוא לפירושנו למסכת מעשרות..