Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Baba Kamma 5:3

עפ”י כתב יד קופמן

הכניס שורו לחצר בעל הבית – חצר בעל הבית היא מה שמכונה "רשות המיוחדת למזיק" (לעיל פ"א מ"ב), וברור ששם המזיק איננו חייב בנזיקין. כאמור, היסוד המשפטי טרם בורר – האם הדבר נובע מכך שבחצרו בעל הבית פטור משמירה על השור, או משום שיש כאן אשמה מלאה של הניזק שנכנס שלא ברשות. דומה שתנאים לא נתנו דעתם לבירור היסוד המשפטי התיאורטי והסתפקו בעצם ההלכה. שלא ברשות – אם המזיק התיר את הכניסה הרי שזו רשות המיוחדת למזיק ולניזק, ובעל הבית אמור לשמור על שורו. נגחו שורו שלבעל הבית – נגיחת השור היא הנושא של כל הפרק. דוגמה זו נבחרה בשל תדירותה, אך גם בשל כך שהשור מזיק כמעט בכל צורות הנזק (נגיחה, דחיפה אכילה וכו'). או שנשכו כלבו שלבעל הבית – הכלב הוא דוגמה חדשה, אך גם הוא כנראה תדיר למדי. כבר הערנו (פ"ב מ"ב) שנשיכת הכלב היא תופעה תדירה, מן הסתם יותר מלקיחת חררה והדלקת גדיש, ודינה לא נקבע. האם היא כנגיחה של שור או כנזקי שן? האם סתם כלב נחשב לתם עד שינשוך, או כמועד? היעדר הגדרה כזאת היא לקונה משפטית.

פטור – בעל החצר, כפי שכתבנו לעיל, וכאמור בפרק א. נגח הוא – השור שנכנס שלא ברשות נגח את: לשורו שלבעל הבית חייב – בעל השור המזיק. מן הסתם גם תם חייב בנזק שלם, שכן ברשות הניזק בעל השור איננו צריך לגונן על שורו, ולכן אין לו שום חלק באשמה, והיא (האשמה) מוטלת על השור שננגח (לעיל פ"א מ"ב ומ"ד).

אומנם משנתנו קובעת בפשטות "חייב", אך אם זה החיוב הרגיל (תם חצי נזק) הרי שכל הקטע מיותר וברור. מצד שני כבר ראינו כפילויות דומות במשנה, ואפשר ש"חייב" הוא רק בניגוד ל"פטור" שבמשפט הקודם, והכוונה לחייב בחובות הרגילים של שור תם ושור מועד. או אולי זו שוב ראיה לשיטתו של הנשקה שלא תמיד שור תם משלם חצי נזק⁴הנשקה, משנה ראשונה, עמ' 151 ואילך..

נפל לבור – בדרך כלל בעל הבור אשם, אך במקרה זה הבור הוא בחצר בעל הבית, ובעל הבית פטור על הנזק שרכושו (הבור) גרם, והבאיש את מימיו חייב – בעל השור חייב על הנזק שגרם, אף על פי שבעל השור הוא הנפגע העיקרי מהתאונה. היה אביו או בנו לתוכו – בתוך הבור והשור בנפילתו הרגם, משלם – בעל השור שנפל, את הכופר – אף על פי שהוא (בעל השור) בעצם הניזוק, הוא משלם כיוון שחדר לחצר המזיק ללא רשות בעל החצר. בסעיף זה אין דיון בשאלה האם חייב חצי נזק כשור תם או נזק שלם⁵ראו השלמתו של אלבק, השלמות, עמ' 412.. הבבלי מעמיד את כל המשנה בשור מועד ומסביר שמשנתנו במועד ליפול על בני אדם בבורות, וזו מציאות שלא תיתכן.

ואם הכניס ברשות – בעל החצר את השור לחצר, בעל החצר חייב – אפשר גם לפסק: ואם הכניס ברשות בעל החצר, חייב – הנכנס. ברם הלכה כזאת איננה הגיונית, לכן יש להבין שהחייב הוא בעל החצר. על כך חולק רבי: רבי אומר בכולם – בכל סדרת המקרים במשניות ב-ג. אלו כוללות נזקי בור (קדר ופירות) ונזקי קרן. בעל החצר איננו חייב, עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור – בכל המקרים הללו שבהם נכנס אדם לרשות חברו בעל החצר פטור, אלא אם כן קיבל עליו לשמור על שור המזיק. אז הוא נתן למזיק רשות להיכנס וחייב לשמור על בורו ועל שורו שלא יזיקו את מי שהוא "בר רשות" בחצר. רבי ערך כנראה את המשנה (או שבימיו היא נערכה, ובחסותו), אך הוא בדרך כלל איננו מופיע במשנה. כמעט בכל מקום שבו הוא מופיע במשנה קייימים חילופי נוסחאות, אך במקרה שלנו הנוסח "רבי" שריר בכל עדי הנוסח הטובים. ברוב עדי הנוסח נוסף אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור, וזו תוספת הסבר הפוגעת במקצב של המשנה. רבי מוסיף פרט שהוא חידוש מהפכני: גם אם בעל החצר התיר כניסת גורם זר (שור של אחר) לחצרו, לא קיבל עליו את נזקיו. השור הוא "בר רשות" בחצר, אך עדיין הוא אורח חסר זכויות ומעמד. רק אם בעל החצר קיבל עליו לשמור על השור (שאחר כך ניזוק) הוא חייב על נזקים שנגרמו לשור. מעתה ברור שהניסוח במשנה לעיל פ"א מ"ב הוא סתמי כך שיכיל את שתי הדעות שבמשנתנו.

בתוספתא שנינו: "[כנוס שורך ואני אשמרנו] הזיק פטור, הוזק חייב. כנוס שורך ושמרו⁶הווה אומר שהכניסה היא על אחריות הנכנס., הוזק חייב, הזיק משלם נזק שלם, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים על השן ועל הרגל משלם נזק שלם, על נגיחה ועל נגיפה על נשיכה ועל רביצה ועל בעיטה מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק" (פ"ה ה"ח⁷בירו', ד ע"ד, ניסוח שונה, אך הדין זהה.). בתוספתא הניסוח אחר או משלים לדברי רבי. למעשה לפנינו שלושה מצבים:

א. הכניס בלי רשות;

ב. הכניס ברשות על אחריות המכניס;

ג. הכניס ברשות תחת אחריותו של בעל החצר.

המשנה מדברת על המקרה הראשון והשלישי, והתוספתא על המקרה הראשון והשני. כל אחד מהעורכים הניח שהלומדים יבינו משני מקרים את המקרה השלישי.

לכאורה רבי מאיר וחכמים נחלקים במשמעות המילה "חייב", ומטיבם של דברים הם רובד מאוחר למשנה, הווה אומר שהמשפט במשנה כבר היה מנוסח לפניהם. כך נוצר מצב תמוה שחכמי דור אושה (רבי מאיר ו"חכמים") חולקים על מונח עמום שנטבע במשנה שנוסחה מאוחר יותר. אפשר לטעון שהניסוח קדם למשנתנו, והוא היה קיים כבר במשנה הקדומה שבה הופיעו שלושת המצבים.

ייתכן שבמקרה שלפנינו עדיף לבחור פתרון שונה.

כאמור רבי מופיע לעיתים נדירות במשנה, וכמעט בכל הפעמים שבהן הוא מופיע הופעתו תלויה בחילופי נוסח, או שבמקבילות מופיע שם חכם אחר, ואכן יש מקום לפרש כך גם אצלנו: "רבי מאיר" הוא נוסח אחר ל"רבי". אומנם בכל עדי הנוסח נשמר השם "רבי", אבל בתוספתא עמדה זו מיוחסת לרבי מאיר. אלא שרבי מאיר בתוספתא מתייחס למקרה השני בהנחה שממנו יילמד המקרה השני, ורבי במשנה מדבר על המקרה השלישי ומניח שממנו יובן המקרה השני. המקרה השני הוא מצב ביניים ולכן אם הנכנס הזיק הוא חייב, ואם ניזק, בעל החצר חייב.

התוספתא מוסיפה שבמקרה הביניים (ב) יש מחלוקת. מצב זה אופייני למצבי ביניים, שדינם שנוי במחלוקת. המחלוקת היא על מעמדו של שור תם שהזיק ברשות המזיק לאחר שהמזיק התיר לו להכניס את השור ולשומרו. כלומר בעל השור ניצב ברשות היחיד של אחר, אך מבחינתו זו רשות הרבים. מותר לו להיכנס ואין להאשימו בפשיעה על שנכנס, אך עדיין מוטלת עליו חובת שמירה. חובת השמירה של בעל השור המזיק (הנכנס) גבוהה יותר מאשר ברשות הרבים, שכן התנאי של בעל החצר לעצם כניסת השור הייתה "ושמרו", ולכן חייב לדעת רבי (מאיר) נזק שלם אפילו על נזקי קרן, אף על פי שהשור תם. אבל חכמים מבחינים בין נזקי קרן לבין נזקי שור ושן: על קרן חל דין המקרא (חצי נזק), ועל שור ורגל ברשות הרבים המזיק חייב לשלם נזק שלם⁸הבבלי (מח ע"א) מקבל רעיון זה באופן חלקי. לדעתו לרבי מאיר אכן "ברשות" הוא כמו רשות הרבים, ואילו לדעת חכמים "רשות" הוא סוג בעלות נוסף, וחכמים הם כרבי טרפון: "רבי טרפון היא, דאמר: משונה קרן בחצר הניזק – נזק שלם משלם. ברשות – הויא לה קרן בחצר הניזק, ומשלם נזק שלם, שלא ברשות – הויא לה קרן ברשות הרבים, ולא משלמא אלא חצי נזק". לפני הבבלי עמדה התוספתא, אך לא דעת חכמים, ולכן פירש כפי שפירש. ניכר שהבבלי בדרכו מצמצם מחלוקות ואיננו מעלה את האפשרות הנועזת שרבי טרפון חולק על כל ההרחבה של דין חצי נזק על נזקי שן ורגל. .

חכמים אינם מקבלים את הטיעון שהכניסה לחצר של הניזק גורמת למחויבות יותר מכפי שהיא בסתם רשות הרבים, שכן על נזקי קרן עדיין משלם חצי נזק בלבד. אם כן למה על נזקי שן ורגל משלם נזק שלם? אולי משום שלדעת חכמים על כלל נזקי שן ורגל לא חל דין חצי נזק. כזכור, בתורה מופיע דין חצי נזק רק על נגיחה, וחכמים הם שהרחיבו את דין חצי נזק על שן ורגל (לעיל פ"א מ"ד, ופירוטה בפ"ב מ"א-מ"ב). חכמים כאן מתנגדים להרחבה זו.

יוצא אפוא שהמחלוקת בין תנאי דור אושה (רבי מאיר וחכמים) איננה רק על המקרה הנדון בלבד (נכנס ברשות בעל החצר), אלא על כל דיני בהמה ברשות הרבים. לדעת חכמים המזיק חייב כמובן (כמו רבי מאיר, וכהלכה המקובלת). דין חצי נזק חל על נזקי קרן, אבל דין חצי נזק (הבחנה בין שור תם למועד) איננה חלה על נזקי שן ורגל.

משנתנו כתובה באותה שפה הלכתית כמו יחידת המשניות בפ"א מ"ד – פ"ב מ"ב. גם שם היה דיון ברגל ושן, ברשות הרבים וברשות היחיד, והמונח נזקי "קרן" איננו מופיע ובמקומו מופיע הצירוף של הפעלים נגח, נגף, נשל, רבץ, בעט⁹לצירוף ספרותי זה ראו תוס', בבא בתרא פ"ד ה"ו.. עד כאן לפנינו אותה לשון, אבל ההלכות שונות. במשניות שם (בפ"ב) מופיעה הבחנה בנזקי בהמה בין "ראוי לה" (לאכילה) ל"לא ראוי לה", וברגל ההבחנה היא בין "בדרכה" לבין "שלא בדרכה". קל לפתור אי-התאמה זו בתירוץ שמשנתנו מדברת על אחד מהמצבים הללו, אך המינוח ההלכתי מצביע, כפשוטו, על תפיסה שונה. במשניות שם מדובר ברשות הניזק לעומת רשות הרבים, ואילו אצלנו רק על רשות הניזק, ואת ההלכות ברשות הרבים אנו לומדים רק מתוך המקרה שבו התיר בעל החצר לשכן להיכנס עם הבהמה על אחריות הנכנס. הנכנס הופך למזיק או לניזק לפי המשך הצגת ההלכות. לפי הנחתנו כניסה כזאת דינה כמו רשות הרבים, שלשניהם רשות להיכנס אליה ושניהם חייבים בשמירה שלא ייזוקו ושלא יזיקו.

גם במשניות בפרק ב הייתה הבחנה בין רשות הרבים לרשות היחיד, אבל שם ההנחה ההלכתית הייתה שדין חצי נזק חל גם על שן ורגל, לפיכך נדרשה המשנה להסביר מהו תם ומהו מועד בשן ורגל. אולם נקודת המוצא של משנתנו שונה. דין חצי נזק מצומצם לקרן בלבד, ולפי רבי מאיר ברשות הרבים בלבד, כאמור בטבלה:

נזקי קרן

החידושים הודגשו בקו.

עסקנו בשאלה האם "חייב" הוא חצי נזק או נזק שלם. בראשון הוספנו סעיף זה מדעתנו, בשני זו תוספת של הבבלי ובשלישי של התוספתא. אפשר כמובן גם לפרש שהמשנה לא נכנסה לבירור זה כלל ו"חייב" הוא כדיני החייבים (תם חצי נזק ומועד נזק שלם). ברם העובדה שבמקבילות דנים בשאלה מעוררת את התחושה שאולי דברים בגו. במשניות קודמות עמדנו על היעדר אבחנות ריאליות. במשנה זו רבי מבחין הבחנה ריאלית בין מקרים שונים של חצר בעל הבית.

עד כאן התוספתא כפי שהיא לפנינו. בירושלמי נוסח אחר שלה:

התוספתא והירושלמי

ברור שהברייתא היא אותה ברייתא שבתוספתא במסירה אחרת. מדובר על מזיק וניזק בחצר אחרת, שור הניזק נכנס בלי רשות, והשני כנראה ברשות. מסתבר שהשור הראשון הוא המזיק. למרות אריכות הלשון המחלוקת פשוטה: האם על נזקי קרן השור המזיק (שנכנס ללא רשות) משלם נזק שלם או חצי נזק. חצי נזק הוא כדין תורה, ונזק שלם (לדעת רבי מאיר) הוא בשל המקרה המיוחד של כניסה ללא רשות. יש בברייתא מעט צמצום של דין תורה (תשלום נזק שלם לנזקי קרן). נראה שלפנינו ניסיון עריכה של הירושלמי לצמצם את החידוש ה"נועז מדי" שייחסנו לחכמים.

לגופה של הלכה, שנינו בתוספתא על פ"א מ"ב:

כל מקום שאין רשות לא לזה ולא לזה, כגון חצר שאינה של שניהם, 1. על השן ועל הרגל משלם נזק שלם. על נגיחה ועל נגיפה על נשיכה ועל רביצה ועל בעיטה, מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק. 2. רבי אליעזר ורבי שמעון אומר רבי טרפון היה אומר על הכל משלם נזק שלם, 3. וחכמים אומרים] על השן ועל הרגל משלם נזק שלם, על נגיחה ועל נגיפה על נשיכה ועל רביצה ועל בעיטה מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק (תוס', פ"א ה"ט). מדובר במקרה של הירושלמי – חצר ששניהם נכנסו אליה ללא רשות.

הדעה הראשונה בתוספתא זו היא כדעה של חכמים בברייתא שצוטטה לעיל. רבי טרפון בתוספתא (3) הוא כרבי מאיר בירושלמי. המחלוקת היא על קרן ברשות שאינה של שניהם; רבי טרפון אומר נזק שלם, וחכמים חצי נזק. התוספתא קרובה לירושלמי אלא שהיא דין לעצמה, ואילו הירושלמי מיסב את הדברים על משנתנו וכך "מדלל" וממעיט את החידוש שבהם. כאמור, גם הבבלי מציע שרבי טרפון חלק רק על חצר שאינה של שניהם, ולא על כל דין רגל ושן, ואכן לעיל פ"ב מ"ה שנינו את דעת רבי טרפון ש"שור המזיק ברשות הניזק משלם נזק שלם". בכך אין אמירה בדבר דעות החולקות על דין חצי נזק מעבר לנזקי קרן. בתוספתא אומר רבי טרפון: "על הכל משלם נזק שלם". כוונתו המקורית ב"הכל" הייתה: כולל שן ורגל ברשות הרבים, והתוספתא ממעטת את דבריו לקרן בלבד, וברשות יחיד שאיננה של שניהם (ושניהם נכנסו ללא רשות). כך מפרש גם הבבלי באופן פחות מפורט (טו ע"ב; יח ע"א; מח ע"א)¹⁰וכן הירושלמי, פ"א ה"ד, ב ע"ג..

אם כן, מגמת שני התלמודים לצמצם את המחלוקת ולדחוק את העמדה ה"נועזת" ששן ורגל משלמים תמיד נזק שלם.

הכלב

הכלב היה חיית בית תדירה ביותר¹¹שוורץ, גידול כלבים; בורשטיין, כלבים.. כך למשל דנה המשנה לעיל: "הכלב והגדי שקפצו מעל הגג" (פ"ב מ"ג), או "כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש" (שם, שם). בפסחים (פ"ב מ"ג) הכלב הוא כנראה ה"חיה" אשר אותה ניתן להאכיל בחמץ. באופן טבעי ניתנו לכלב מאכלים שנפסלו מאכילת אדם מסיבות הלכתיות או בריאותיות-אסתטיות. הביטוי "מאכל כלב" או "מאכילה לכלבים" רגיל במקורות חז"ל, וגם משנתנו מדברת כך. חכמים היו מודעים לנזק הצפוי מהכלב, ולכן קבעו שאין לגדלו "אלא אם כן היה קשור בשלשלת" (להלן פ"ז מ"ז). מובן שכלב, ובעיקר כלב תוקפני, היה מקור לסכסוכי שכנים, וכן אנו שומעים על אדם שנדר שלא ייכנס לבית פלוני מכיוון שיש שם "כלב רע" (משנה, נדרים פ"ט מ"ג).

משנת שבת (פכ"ד מ"ד) קובעת שאין לחתוך "את הנבלה לפני הכלבים". מהמשך המשנה עולה שחכמים סבורים שגם אם מתה החיה בשבת, ולא הייתה מוכנה למאכל לפני השבת, מותר להכינה לאכילה לכלבים, אבל "רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה, לפי שאינה מן המוכן" – עמדה זו למד רבי יהודה מרבי טרפון, והיא נידונה במסכת ביצה: "בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה. ומעשה ושאלו את רבי טרפון עליה ועל חלה שנטמאה, ונכנס לבית המדרש ושאל, אמרו לו: לא יזיזם ממקומם" (פ"ג מ"ה), ובמשנה הראשונה של פרק ג במסכת ביצה נקבעה הלכה דומה לגבי יום טוב. בהלכה עצמה דנו במסכתות שבת וביצה, וכאן נסתפק במסקנה העולה מהמשניות שכל החולקים בשאלה האם מותר להכין מזון לכלבים בשבת מקבלים את דברי בית הלל המתירים להכין בשבת מזון לבהמות, אך מצמצמים את היקפו של ההיתר, ולא החילו אותו על כלבים. רבי טרפון ורבי יהודה מתנגדים להכנת מזון לבהמות, וקל וחומר לכלבים. מכל מקום לתלמודים ברור שמותר להאכיל את הכלבים בשבת, גם ב"מחיר" הזזת מוקצה, משום שחובת הבעלים להאכילם. הם חיות בית ולא חיות שדה, כמו הפרה והחמור שהאבסתם על בעליהם.

עם זאת, חז"ל הסתייגו באופן כללי מגידול כלבים. המשנה קובעת: "לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת" (להלן פ"ז מ"ז). אבל בבבלי עובדה ההלכה ושונתה מעט: "שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו" (טו ע"ב; מו ע"א; כתובות מא ע"ב), אם כן כלב רגיל איננו מגונה. בתוספתא יש סייג נוסף: "אבל מגדלין בעיירות הסמוכות לספר בימים וקושרין אותן בשלשלאות של ברזל ומתירין אותן בלילות, רבי ליעזר הגדול אומר..." (פ"ח הי"ז; בבלי, שם פ"ג ע"א). הספר מציין אזור שבו הביטחון מעורער. חכמים ראו אפוא בכלב חיית בר מסוכנת, ברם באזורי סכנה השתמשו בכלב. נסיים מקבץ קטן ומקרי זה של עדויות באגדה מלבבת המתארת את מקומו של הכלב בשולי משק הבית.

הסיפור מופיע בירושלמי: "חד ברנש זמין חד רבן ואייתיב כלבא גביה. אמר לו ביזיון אנא חייב לך? אמר ליה, רבי טיבו אנא משלם ליה, שביין עלין לקרתא. עאל חד מינהון בעא מינסב איתתי ואכל ביציו" (תרומות פ"ח ה"ז, מו ע"א)¹²לגידול הכלבים בחברה היהודית ראו שוורץ, גידול כלבים. [=בן אדם אחד הזמין חכם אחד (לארוחה) והושיב אצלו כלב. אמר לו (החכם) אני חייב לך ביזיון? אמר לו, רבי טובה אני חייב לו (לכלב). פעם באו שובים לעיר ובא אחד מהם ורצה לקחת את אשתי ואכל (הכלב) את ביציו"]. סיפור חביב זה משקף תמונת הווי באזורי הספר. כנופיות שודדים פושטות על היישוב, בין השאר על מנת לשבות שבויים, והכלב במקרה זה הציל את אשת אדוניו¹³על בעיות הביטחון ראו פירושנו לתענית פ"ג מ"ז..

למרות כל זאת, אין דיון בנזקי נשיכה של כלב. היעדר זה נראה בעינינו תמוה, ומעיד על מיעוט הזיקה בין בית המדרש לבין בעיות בדיני נזיקין שאין להן בסיס במקרא.