עפ”י כתב יד קופמן
משניות ב-ג עוסקות במה שבראש המסכת (פ"ב מ"א) נקרא "רשות המיוחדת למזיק". כלומר לפנינו המשך פיתוח של המשנה שם המשמשת מעין כותרת.
הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות – הרי זו רשות היחיד שעליה דובר במשנה פ"א מ"ב, שברתן בהמתו שלבעל הבית פטור – כדין העקרוני שנקבע במשנה שם שברשות המזיק המזיק פטור, ואם הוזקה בהן – בהמתו של בעל הבית ניזוקה מהקדרות, בעל הקדירות חייב – שכן הוא פושע, שנכנס שלא ברשות. כפי שאמרנו לעיל, המשנה איננה מבררת את היסוד המשפטי המדוקדק והקטגוריה המשפטית עמומה. האם הקדר פשוט נחשב לפושע ולכן חייב, או שמא בעל החצר פטור משמירה על בהמתו. ואם היכניס – בעל הקדרות את קדרותיו, ברשות בעל החצר חייב – שכן הרשות הופכת את בעל החצר לחייב להגן על אורחיו מחד גיסא, ולשמור על בהמתו מאידך גיסא, או משום שבעל הקדרות כבר איננו פושע. במשנה הבאה רבי מגביל פטור זה. היכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות – דין זה חוזר על קודמו, אלא שמקרה זה כולל היבט נוסף. בעל החצר נהנה מהנזק שנגרם לבעל הפירות, ואף על פי כן הדין איננו משתנה. אכלתן בהמתו שלבעל הבית פטור – בעל החצר פטור אפילו ממה שהפרה נהנתה, שכן אין עליו חובת שמירה כלל. כמו כן: ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב – כמקודם, ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב – מן הסתם חייב בנזק ולא רק בדמי הפירות (מה שנהנתה), ונדון בכך להלן פ"ו מ"ב. משנתנו אינה דנה ב"מה שנהנית"; בכך עוסקת המשנה בפ"ו מ"ב ובפ"ב מ"ב.
לכאורה הדין העקרוני נקבע בקיצור ובבהירות כבר לעיל (פ"א מ"ב). זו רשות המזיק וברשותו הוא פטור מהכול, אפילו "זרק את האבן לחצרו והרג, אם יש רשות לניזק ליכנס לשם – גולה, ואם לאו – אינו גולה, שנאמר 'ואשר יבא את רעהו ביער', מה היער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, יצא חצר בעל הבית שאין רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם" (משנה, מכות פ"ב מ"ב). כל דיני נזיקין אינם חלים ברשות המזיק. המשנה מצטטת מדרש, אבל מאחוריו עומדת התפיסה של "קדושת" רכוש היחיד. החצר שייכת לבעליה, ושם הבעלים רשאי לעבוד ללא כללי זהירות. אבל אם עבודתו גרמה לנזק המתרחש מחוץ לחצר – פגה זכותו.
בפועל לא תמיד הייתה החצר רכוש פרטי מקודש. לעיתים קרובות הייתה החצר עצמה משותפת לדיירים, ולחצר כזאת דין מיוחד; עסקנו בו לעיל (פירושנו לפ"א מ"ב). מעבר לכך, החצר לא תמיד תחומה והגדרתה בעייתית. חז"ל עצמם משתמשים, לעניין אחר, במינוח "חצר המשתמרת" (תוס', טהרות פ"ו ה"י, עמ' 666 ומקבילות). במקורות התנאיים המונח איננו משמש בדיני ממונות, אך הבבלי מחיל אותו גם על חלק מדיני ממונות (שלא בהקשר לנזיקין – גיטין עז ע"ב; בבא מציעא יא ע"א ועוד).
מעבר לכך, הדעת נותנת שקדר רוכל שהילך בעיר והציע את מרכולתו נכנס בשער החצר המשותפת או הפרטית, ולא חש שדמו הפקר. זה היה מהלך שיווקי רגיל, ולטובת כל הצדדים. מן הסתם דיירי החצר קיבלו את הסוחר בידידות והציעו לו אף שתייה ומנוחה מהדרך, אבל לעניין נזיקין בעל הבית פטור, אף על פי שהכניסה היא ברשות חלקית.
במשניות שלנו ארבעה מקרים של כניסה שלא ברשות (לרשות המזיק): 1. קדר, 2. פירות, 3. שור, 4. נפילה לבור (הבאיש מימיו). בכולם התוספתא מבררת מה קורה אם הגיע לשם שור של אחר (פ"א ה"ט-הי"ב). הלכות אלו באות בעקבות התוספתא (פ"א ה"ט) שבה דנו לעיל בפ"ב מ"א, מקרה שבו המזיק והניזק נמצאים שניהם ברשות שאסור להם להימצא בה. באופן כללי המזיק חייב, וקיימת מחלוקת האם חל במקרה כזה דין תם, או שמא חייב תמיד נזק שלם. מקרים אלו מחדדים את ההבחנה המשפטית שהנכנס נחשב לפושע. בהשוואה לבעל החצר הוא פושע מוחלט, אבל בהשוואה לבעל השור השני הוא פושע חלקי בלבד, ולכן המקרה מעורר מחלוקת. מכל מקום ודאי שניתן היה לצמצם את מספר הדוגמאות, אלא שאין המשנה חשה לכפילויות.
העלינו במשנתנו את נושא הנוהג להיכנס לחצר הזולת למכור או לשווק סחורה. כפי שעולה ממשנתנו אין לכך ביטוי בהלכה. בהלכות שבמסכת יש רשות מזיק ורשות ניזק, ואין מצבי ביניים. העדר זה שייך לפן התיאורטי של הלכות נזיקין. ריכזנו את העדויות לכך במבוא.