Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Baba Kamma 4:8

עפ”י כתב יד קופמן (בכתב היד – משנה ט)

שור שהוא יוצא ליסקל והקדישו בעליו – שור הקדש איננו נסקל, והבעל רוצה לחוס על חיי שורו, או שרוצה לנצל את ההזדמנות ולהקדיש להקדש תרומה יקרה, שמבחינתו איננה כרוכה בהוצאה כספית. אינו מקודש – משום שבזמן שנגזר דינו היו לו בעלים שעשויים היו להגן עליו בבית הדין, ואשר התחייבו בשמירתו. לכן הוא נסקל ואיננו מתקדש, שכן ההתחייבות להיסקל מונעת את התקדשות השור (חלות ההקדש עליו). הרי ברור שאין אדם רשאי להקדיש נכסי גורם שלישי. ואם שחטו בשרו אסור – בהנאה, משום שיצא דינו להיסקל, אם עד שלא ניגמר דינו הקדישו בעליו –הבעל עשה כן מחשש (או מוודאות) שייגזר דינו להיסקל, מקודש – שכן כשנגזר דינו כבר היה שור הקדש, ואם שחטו בשרו מותר – כיוון ששחטו בשעה שבשרו היה מותר. בעקיפין חכמים מציעים לבעלים דרך למזער את הנזק ולעקוף את החלטת בית הדין או הקהילה. כל זאת במסגרת ההלכה הפורמלית. חכמים מנצלים כאן פרצה בחוק, אך למעשה מביעים בכך דעה כנגד ההלכה של עצמם, ומציעים דרך כיצד למזער נזקים. הקדשה כשלעצמה כמובן איננה מזעור הנזק, אבל אם הבעל כבר חייב קורבן או שנדר הקדש יקדיש את השור המועד, ונמצא חוסך את הנזק שגרם השור. זו פרצה במערך הטכני של ההלכה, אך היא גם מציבה את ההלכה במקום שבו היא מערימה על עצמה.

יש להניח שמנהיגי קהילה המתמודדת למעשה עם עבריינות של שוורים משתוללים (שהבעלים אשמים בכך שלא שמרו עליהם, ואולי אף מרגיזים בכוונה את שווריהם), תפעל לקצץ את קרנותיהם של השוורים המועדים. אנשי קהילה כזאת לא היו מציעים הצעה כזאת של הקדשת השור לפני העמדתו לבית דין. זו עוד דוגמה למדיניות משפטית המנותקת ממצב ריאלי.