עפ”י כתב יד קופמן (בכתב היד – משנה ח)
שור האשה – בדרך כלל אין לאישה רכוש, ואם הביאה עימה רכוש מבית אביה בעלה מטפל בו ואוכל פירות. היה מקום לפטור אישה מנזיקין, שכן התורה מדברת על "שור איש". יתר על כן, מבחינה הגיונית שור האישה הזיק אבל הבעל הוא שמטפל בו, ולעיתים חייב באחריותו (כלומר אם השור ייסקל הבעל יפצה את האישה43הדבר תלוי בשאלה האם אלו נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל. ראו ההקדמה למסכת אבות. ). שור היתומים – הוא למעשה שור של קטן. סתם יתום הוא קטן, שכן בבגרותו הוא אדם רגיל44ראו פירושנו לגיטין פ"ה מ"ד.. שור האפיטרופים – שור השייך ליתומים שיש להם אפיטרופוס, אבל כפי שאמרנו במשנה ד האפיטרופוס נועד רק לזכות את היתומים ולא לחייבם. שור המדבר – שור הפקר. ספק אם במציאות היה מצב כזה, אלא אם כן מדובר בשור בר אמיתי, שהוא סוג זואולוגי קרוב אך שונה. שור ההקדש – פטור מנזקים, כפי שקבעה משנה ג. שור הגר שמת (הגר) ואין לו יורשים – כאשר המשנה רוצה לתת דוגמה לרכוש הפקר היא משתמשת בדוגמה זו (גר שמת). ההנחה היא שלאדם מישראל תמיד יש משפחה, ולו משפחה רחוקה. ממילא יש לו גם יורשים, גם אם ברגע נתון קשה לאתרם. הרי אלו חייבים מיתה – בכל אלו הבעלים פטורים מדמי נזקים שגרמו, וזאת מסיבות שונות. חלקם פטורים מדין נזק, וחלקם פטורים בפועל משום שאין להם דין בעלים. רבי יודה אומר שור המדבר שור ההקדש שור גר שמת ואין לו יורשים פטורין מן המיתה מפני שאין להם בעלים – תנא קמא סבור שדין מוות חל על השור משום שהרג אדם, ולכן בית דין יתכנסו ויחליטו על גורלו. רבי יהודה טוען שצריך להיות מי שיגן על השור, והשור זכאי להגנה משפטית, ולכן אם אין לשור בעלים הוא פטור ממיתה. מה התחולל בפועל? יש להניח שהיה מי שהזדרז להשתלט על שור הפקר ושמר עליו כהלכה. מעניין הנימוק שלשור הקדש אין בעלים. כפי שאמרנו יש לו בעלים, אך הבעלים מנועים מלהתייצב בבית משפט רגיל. אבל לשור האפיטרופין, למשל, יש בעל מוגדר. זה שור השייך ליתומים שיש להם אפיטרופוס. האפיטרופוס חייב בשמירת השור בצורה סבירה, והוא יגן עליו בבית משפט, ואם למרות זאת ימצאו חברי בית הדין לנכון – יוציאוהו להורג.
הרשימה במשנה חוזרת על משניות קודמות אך הובאה, למרות הכפילות, כדי להדגיש שהשור פטור מן המיתה, וגם כדי למנות את הרשימה כולה. הכפילות מעידה שלפנינו מובאה ממשנה ערוכה ממקור אחר.
הבבלי (מד ע"ב) מסכם: "שור שבעה", כלומר שבעה שוורים פטורים, ובפרטם אתה מוצא שישה בלבד.
בירושלמי (ג ע"ג45צוטט לפי כתב יד רוזנטל; החילופים בין עדי הנוסח משניים. ): "מאי טעמא דרבי יהודה 'והועד בבעליו ולא ישמרנו' – אין לאלו בעלים לעניין נזקים. תני רבי הושעיה 'לעיניין נזקים': רבי מאיר מחייב, ורבי יודן פוטר. לכופר מה? רבי פדת בשם רבי הושעיה, הכל מודין בכופר שהוא חייב. ואית דאמר רבי יוחנן בשם דבית רבי ינאי כשם שחולקין בנזקין כך הן חולקים בכופר. רבי ירמיה בעי קומי רבי זעירא, היך עבדין עובדא? אמר ליה כר' הושעיה לעניין נזקין: רבי מאיר מחייב ורבי יודן פוטר הא לכופר דברי הכל חייב". אם כן לעניין נזקין קיימת מחלוקת תנאים שכבר הזכרנו בשם התוספתא (הבבלי מתעלם ממנה), וכן לעניין תשלום הכופר. כאן יש מחלוקת האם יש מחלוקת בנושא כלל ועיקר. על כל פנים בסופו של דבר בוודאי יש מחלוקת על שני נושאים: על תשלום הנזיקין ועל הכופר.
סיכום הירושלמי