עפ”י כתב יד קופמן (בכתב היד – משנה ז)
שור שהיה מתחכך בכותל ונפל – הכותל, על האדם – השור פעל לתומו ולא התכוון לנגוח. בפ"א מ"א נקבע ששור כזה הוא תם, שכן הוא אינו מועד "לגוף". ייתכן שלפנינו שפות הלכתיות שונות, אך אותו דין. ניתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם – אין כאן כוונה מלאה לנגוח אדם. עד כאן אלו נימוקים רציניים שלא להגדיר שור כמועד אף על פי שאדם נהרג, ואף לפטור את השור (ואת בעליו). לנכרי והרג את בן ישראל – השור רדף אחרי אדם אחד ופגע באחר. כמובן איננו יודעים האם השור היה מודע לכך שהוא רודף אחרי נוכרי, אבל ברור שהוא הרג אדם אחר מזה שרדף אחריו. המשנה מבליעה את ההנחה ששור שהרג נוכרי פטור מסקילה (לעיל משנה ג). מקרה זה נראה כפיתוח ספרותי, שהרי רק במקרה כמו שתיארנו ניתן לשחזר את "כוונת" השור. לנפלים – השור רצה לנגוח בנפל, והרג – תינוק, בן קיימה פטור – פטור מכופר, כיוון שהוא תם, כמו במשנה הקודמת. בכל המקרים הללו השור איננו נחשב להורג נפש. המקרה האחרון הוא פיתוח ספרותי בלבד, שהרי השור איננו יודע להבחין בין נפל חי לבין תינוק בן קיימא. תחילת המשנה מעלה אפוא שאלה ריאלית וסופה בהלכה מהתחום הספרותי-משפטי בלבד, הנכונה לגבי אדם ואיננה מתאימה לשור. לרשימה שבמשנה מקבילה במסכת סנהדרין פ"ט מ"ב. אפשר אפוא שהיא הועברה ממסכת סנהדרין לכאן, ובאמת כאן היא איננה מדויקת, שהרי כל מרכיב ה"כוונה" של השור בעייתי.
המשנה קובעת חידוש ששור חייב רק על כוונה להזיק. דבר זה איננו בתורה, ומופיע גם להלן פ"ה מ"ד. לא ברור האם הפטור מתייחס רק למקרה של הרג, או להפיכת שור תם למועד, או שמא גם לפטור מנזקי ממון, ובכך נדון להלן. כאמור לדעתנו כל העיון במקרה הוא ברמה התאורטית; את כוונת השור ניתן רק לנחש.
המשנה הקודמת קבעה ששור תם "פטור" (מכופר ומחצי כופר), ומשנתנו מפרטת ש"תם" הוא גם כשאין הנגיחה מתכוונת להריגתו של פלוני מסוים. אין צורך לחפש במשנתנו חידוש על פני המשנה הקודמת, וסביר שמשנה אחת תדגים את קודמתה. אבל יש כאן גם חידוש הלכתי (נפקא מינה לדינא) כאשר שור מועד התחכך בכותל, או רדף אחרי נוכרי והרג בן ישראל.
המקרים במשנה הם עדיין אפשריים, אבל בדרך כלל כוונת הבהמה קשה להבחנה. להערכתנו המשנה על כוונת הבהמה מנוסחת בניגוד לכוונת אדם, וכן המשנה להלן פ"ה מ"ד הדנה באותו נושא. המשנה המקבילה למשנתנו היא במסכת סנהדרין.
שור ואדם ההורגים
בתוספתא שציטטנו לעיל (פ"ד ה"ו) רשימת מקרים זו הרכיבה צלע אחת של המרובע, ואלו היו מקרים שפטור ממיתה וחייב בכופר. לא ברור האם משנתנו חולקת על התוספתא וסבורה שפטור רק ממיתה (וחייב בכופר), או שחלוקה על כל התוספתא. מסתבר שגם המשנה תודה שהשור חייב בכופר (או בדמי נזק), שהרי לשור אין כלל כוונה במובן המשפטי שלה, וכי מי יכול לברר מה התכוון השור? אולי התכוון רק להזיק והרג, או התכוון להשתעשע והרג? בתוספתא לעיל הייתה זו מחלוקת תנאים האם שור תם חייב בנזיקין, וגם בבבלי זו מחלוקת אמוראים: "אמר שמואל: פטור ממיתה וחייב בכופר, ורב אמר: פטור מזה ומזה" (מד ע"א). הגמרא רואה בדברי שמואל סתירה לכלל שתם פטור מכופר, ולשיטתנו אכן יש תנא הסובר כך, אך זו מחלוקת תנאים. על כל פנים הנחת הסוגיה היא שתם פטור מכופר, וכאן מדובר בשור שהוא מועד להתחכך בכותל. כפשוטם של דברים אכן לפנינו מחלוקת עקרונית אם תם משלם את הכופר. בירושלמי מופיעה ברייתא, או אולי זה נוסח המשנה להלן פ"ו מ"ד (פ"ב ה"א, ב ע"ד): "שור שמתחכך בכותל ונפל על האדם והרגו, חייב בכופר ופטור ממיתה", והירושלמי מדגיש דעות. למעשה שני התלמודים בדעה זו שבדרך כלל פטור מהכופר, אבל התוספתא ורב מבטאים עמדה שונה שכבר מצאנו אותה במחלוקת התנאים רבי שמעון ורבי יהודה.