Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Baba Kamma 4:5

עפ”י כתב יד קופמן (בכתב היד – משנה ו)

שור שנגח את האדם ומת מועד משלם את הכופר ותם פטור מן הכופר – במבוא כבר הצגנו את הפסוקים הנוגעים לענייננו.

נזקי נגיחה ודחיפה – שמות פרק כא

חז"ל פירשו את פסוק ל בשור מועד, ועל כן הכופר לא נזכר כלל בהקשר של שור תם. כפי שהערנו (פ"ג מ"ח) כל ההרחבה של הגדרתו של שור תם (מעבר לנגיחה = קרן) היא פרשנות של תורה שבעל פה, וניתן היה לפרש שלעניין כופר אין הבדל בין תם למועד, או שששור תם משלם חצי נזק, ואכן בדרשה בבבלי מופיעה עמדה זו: "תנו רבנן 'כמשפט הזה יעשה לו' – כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם. מה שור בשור – תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם, אף שור באדם – תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם; רבי עקיבא אומר: כמשפט הזה – כתחתון ולא כעליון" (לג ע"א³⁸וכן מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, כא לא, עמ' 183.). אם כן חכמים סבורים שתם משלם חצי נזק, ורבי עקיבא דורש את הפסוק לכך ששור תם שהרג נהרג, ואינו נוקט עמדה בשאלה כמה ישלם בעל השור התם שהרג את הנפש. כלומר רבי עקיבא מאפשר את הדעה של משנתנו, וחכמים חלוקים עליה. וזה וזה חייבים מיתה – בבבלי מא ע"ב מובאת דרשה לביסוס הלכה זו שאיננה במקרא, וגם הסבר כיצד זה הפך השור למועד, הרי בעצם היה חייב מיתה כבר כשנגח אדם לראשונה.

בתוספתא (פ"ד ה"ו) מוצג סידור ריבועי של ההלכה באותו סגנון של המשנה: "יש כן 1. חייב בכופר וחייב במיתה 2. חייב במיתה ופטור מן הכופר 3. חייב בכופר ופטור מן המיתה 4. פטור מן הכופר ופטור במיתה. 1. שור מועד שהמית חייב בכופר וחייב במיתה 2. שור תם שהמית 2א. ושור חרש שוטה וקטן שהמית 2ב. המית גר ועבד משוחרר חייב במיתה ופטור מן הכופר 3. שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם 3א. נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם 3ב. לנכרי והרג בן ישראל 3ג. לנפלים והרג בן קיימא חייב בכופר ופטור מן המיתה". המקרה הרביעי יופיע להלן; את מקרה 3 יש להעמיד בשור מועד שהרג.

התוספתא ממשיכה: "ולעניין הנזקין רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר, שנאמר 'כי יגח' – עד שיתכוין ליגח. 4. ואם היה תם פטור מן הכופר ופטור מן המיתה". אם כן קיימת מחלוקת על שור תם שהזיק אדם, ונושא זה איננו במשנה.

למה שור תם שהרג פטור מתשלום נזיקין? גם לכך אין בסיס ברור במקרא. הבבלי (מא ע"ב) דורש זאת מהמילים " 'ובעל השור נקי', רבי אליעזר אומר: נקי מחצי כופר", ורבי עקיבא, שכבר הזכרנו, חולק על הדרשה: "וכן כי אתא רב חגי מדרומא, אתא ואייתי מתניתא בידיה כוותיה³⁹וכן כאשר בא רבי חגי מהדרום (לבבל) הביא ברייתא בידו, כמו רבי אדה בר אהבה... דרב אדא בר אהבה. תניא אידך: בעל השור נקי, רבי עקיבא אומר: נקי מדמי עבד" (מב ע"א). בירושלמי (ד ע"ב) מובאות דרשות דומות.

הדרשות דרשות, ועדיין יש לברר מה ההיגיון המשפטי בכך שבעל שור תם חייב בתשלומים חלקיים על נזק, ופטור לגמרי כאשר שורו הרג. הירושלמי מסביר: "ובעל השור נקי נקי מחצי כופר דברי רבי אליעזר אמר לו רבי עקיבה רבי והלא מוקדם הוא לבית הסקילה חמורה אמר לו לא אמרתי אלא בנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם" (ד ע"ב). ההסבר הוא בכך שהשור עצמו נהרג. תשלום נזק של תם הוא מגופו, וגופו אינו שווה מאומה. בעל השור, לעומת זאת, פטור מאשמת הריגה שכן זו לא הייתה צפויה ולא הוטלה עליו חובת שמירה מיוחדת. לפי הירושלמי גם רבי אליעזר מסכים עם טיעון זה, וחייב בכופר רק אם השור איננו נסקל מסיבה כלשהי.

במכילתא יש מחלוקת תנאים ממה בעל השור נקי:

ובעל השור נקי. 1. רבי יהודה בן בתירה אומר, נקי מידי שמים, שהיה בדין. הואיל ומועד בסקילה ותם בסקילה. אם למדת על מועד, אף על פי שיצאו בעליו מידי בית דין בשר ודם, לא יצאו מידי שמים. אף התם אף על פי שיצאו בעליו מידי בית דין של בשר ודם, לא יצאו מידי בית דין של שמים. הא מה תלמוד לומר ובעל השור נקי? נקי בידי שמים.
2. שמעון בן עזאי אומר, ובעל השור נקי, נקי מחצי כופר, שהיה בדין. הואיל ושור שהמית את השור בתשלומין, ושור שהמית את האדם בתשלומין. מה להלן מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק, אף כאן באדם כן. ומה תלמוד לומר ובעל השור נקי? נקי מחצי נזק.
3. רבן גמליאל אומר, ובעל השור נקי, נקי מדמי עבד, שהיה בדין. הואיל ומועד בסקילה, ותם בסקילה. אם למדת על מועד שהוא משלם דמי העבד, יכול אף בתם כן? ומה תלמוד לומר ובעל השור נקי? נקי מדמי עבד.
4. רבי עקיבא אומר בעל השור נקי, נקי מדמי וולדות, שהיה בדין. הואיל וחייב באדם וחייב בשור, אם למדת על אדם שהוא מתכוין לחברו, והכה אשה ויצאו ילדיה, משלם דמי וולדות. אף שור המתכוין לחבירו והכה אשה ויצאו ילדיה, משלם דמי ולדות. הא מה תלמוד לומר ובעל השור נקי? נקי מדמי ולדות (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין פרשה י, עמ' 283).

לאחר שראינו את הדרשות השונות אנו מבינים שאין כאן רק מחלוקת פרשנית אלא אף מחלוקת להלכה:

שור תם שנגח אדם

חשוב לציין שרבי יהודה בן בתירה מוסיף את הפטור מדיני שמיים, כלומר פטור מוסרי מעבר ובנוסף לפטור הממוני. יתר התנאים כנראה חולקים עליו.

מעבר לפן ההלכתי, ראוי לשים לב למבנה הדרשה שהוא מבנה אופייני קצבי עם מילים חוזרות, מעין שיר משפטי. את המשניות או הברייתות שיננו בקול רם ובמנגינה ("נעימה")⁴⁰ראו המבוא הכללי לפירוש המשניות.. מירסקי עמד על כך שמדרשים מסוימים הם "מחצבתן של צורות הפיוט" (כלשונו)⁴¹מירסקי, מחצבת הפיוט.. להערכתנו זהו קו אופי ברור של המשנה ושל מדרשי התנאים, וככל שמספר התוספות קטן והעריכות נאמנות למקור, נשמרה הצורה הפיוטית והמקצבית.

במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי: "1. בן עזאי אומר נקי מדמו שלו. כולו כאדם שאומר יצא איש פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה של כלום. 2. רבי אלעזר בן עזריה אומר 'ובעל השור נקי', נקי מדמי ולדות. אמר לו רבי עקיבה מה אני צריך? והלא כבר נאמר אנשים ולא שוורים? רבי אליעזר אומר 'ובעל השור נקי', נקי מחצי נזק. מפני שהייתי אומר, חייב שור בשור <ושור> באדם. מה מצינו שור בשור בתם משלם חצי נזק ומועד נזק משלם, אף בזה בתם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם. אמר לו רבי עקיבה וכי מה? בפנייך שאמרנו בזה שטעון סקילה⁴²זה הטיעון שהירושלמי מייחס לרבי עקיבא (לעיל)., אלא במתכוין להמית את הגוי והמית את בר ישראל, את בן שמנה והמית את בן תשעה. רבי עקיבה אומר 'ובעל השור נקי', נקי מדמו <שלעבד> מפני שהייתי אומר, חייב בעבד וחייב בבן חורין. מה בן חורין (לא) חלק בו בין תם למועד בכפר, <...> עבד <...> בכפר. ועוד קל וחומר, ומה בן חורין שמשלם כל כפרו (לא) חלק בו בין תם למועד, בכפר עבד שאין משלם כל כפרו, אינו דין ש(לא) נחלק בו בין תם למועד בכפר? או מחמיר אני בעבד יתר מבן חורין. מפני שבן חורין אם היה יפה חמש סלעים, נותן חמש סלעים. ועבד אם היה יפה חמש סלעים נותן של(י)שי<ם> סלע, ומה ת"ל בעל השור נקי, נקי מדמי עבד" (מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, כא לז, עמ' 179). אלו כמעט אותן דעות, חוץ מרבי עקיבא שלדעתו נקי מדמי עבד (בניגוד למכילתא דרבי ישמעאל שמייחסת לו את הדעה שנקי מדמי ולדות). במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי נוספות טענות המיוחסות לרבי עקיבא נגד יתר הפרשנויות, במטרה לקדם את עמדתו.

בן עזאי מסביר שה"נקי" הוא שאין לבעל השור הנאה מעורו של השור. הוא איננו משתתף במחלוקת עצמה, בניגוד למכילתא דרבי ישמעאל שבה יש לו עמדה בגוף המחלוקת. ייתכן שלדעת בן עזאי חייב בכל המקרים (חצי נזק, כופר, ולדות), ומפסיד אפילו את עורו של השור – קרוב מאוד לדעת רבי יהודה בן בתירה במכילתא (מבלי לצרף את הפן המוסרי).

וכן בבן או בבת – אין הבדל אם נגח גבר או אישה, ודין קטנים כדין גדולים. נגח עבד או אמה נותן שלושים סלע בין שהוא – העבד, יפה במאה מנה ובין שאינו יפה אלא דינר זהב – 25 מנה, בכל מקרה סכום הקנס קצוב וקבוע.