עפ”י כתב יד קופמן (בכתב היד – משנה ה)
המשנה ממשיכה לדון במקרים שבהם אחד הצדדים "מיוחד". לעיל הצענו שכך הבין העורך את המונח "נכסים המיוחדים" שבפ"א מ"ב.
שור שלפיקח שנגח לשור חרש שוטה וקטן חייב – חרש, שוטה וקטן הם הדוגמה התדירה למי שאינם בעלי הבנה ואינם בעלי זכות קניין. הם אינם רשאים לקנות ולמכור, אינם אחראים על מעשיהם, אינם יכולים להתחתן או לגרש וכן הלאה. עם זאת יש להם זכות קניין, ומי שהזיק אותם חייב לפצותם כאילו פגע ברכוש בר דעת27לדיון בשלישייה זו ראו תרומות פ"א מ"א; חגיגה פ"א מ"א.. המשנה להלן מגדירה אותם בצדק כאלו ש"פגיעתם רעה": "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין" (פ"ח מ"ד). כפשוטה כך מתפרשת המשנה (שור של חרש, כמו שור של קטן). אבל התלמודים פירשו שור שהוא חרש, שור שהוא קטן וכו'28אפשטיין, מבוא, עמ' 305. בירושלמי כאן, ד ע"ג, זו מחלוקת: "כיני מתניתא". . פירוש זה קשה מבחינה ריאלית: וכי איזו תבונה יש לשור שאין לשור שוטה? ומהו "שור קטן", וכי הבעלים פטורים מלשמור על עגל צעיר? ואולי פירשו התלמודים שלא כפשט המשנה מתוך שסברו שהמשנה אינה אמורה לחזור על כלל כה ידוע. המשך המשנה, "מעמידים להם אפיטרופים", מלמד שמדובר בשור ששייך לחרש או לקטן, אבל כפי שנראה להלן משפט זה איננו בעדי הנוסח הטובים.
אם אכן נקבל את פירוש התלמודים הרי שמשנתנו מצטרפת לרשימת המשניות הבלתי ריאליות. הסדרה הספרותית חרש, שוטה וקטן נגררה אגב השור השוטה, שהוא שור משתולל שאיננו מתנהג בצורה נורמטיבית. אגב כך הובאה כל השלישייה הספרותית הידועה.
ושור חרש שוטה וקטן שנגח לשור שלפיקח פטור – החרש, השוטה והקטן אינם יכולים להתחייב, ואי אפשר לבוא אליהם בטענה שלא שמרו כהלכה על השור. הלכה זו מתעלמת מהאפשרות של אפיטרופוס, שתוצג בהמשך. במכילתא נוספה דעתו של רבי עקיבא: "שור חרש שוטה וקטן שנגחו הרי אלו פטורין. רבי עקיבה אומר משלם חצי נזק" (מכילתא דרשב"י, כא כט, עמ' 180). לו היה משפט זה עומד בפני עצמו היינו מפרשים שבעל השור חייב, ומכיוון שבשור תם עסקינן חייב משמעו חצי נזק. ברם המדרש מדבר על שור מועד, ואם כן החרש חייב, אך רק בחצי נזק. אפשר שזו מעין פשרה (בבחינת ממון המוטל בספק יחלוקו), ואפשר שרבי עקיבא מדקדק ומציע חשיבה מובנית ביותר. אדם רגיל מאפשר לשור רגיל (תם) לרעות באופן חופשי, ואם השור מתגלה כמסוכן הבעל חייב בשמירה מיוחדת. חרש, שוטה וקטן אינם יכולים לשמור שמירה מיוחדת, ולכן גם אי אפשר שהשור שלהם יהפוך למועד. לכן הם משלמים כמו שור רגיל (לא מועד אלא תם), חצי נזק בלבד. שור חרש שוטה וקטן שנגחו – בדפוסים מאוחרים ובעדי נוסח משניים נוסף בית דין, מעמידים להם אפיטרופים ומעידים בהם בפני אפיטרופים – החירש, השוטה והקטן אינם יכולים לעמוד לדין, ולכן אי אפשר לקיים תהליך של העדאה (הגדרת השור כמועד). לפיכך מתמנה להם אפיטרופוס שייצג אותם ואת האינטרס שלהם, ובפועל בעצם גם יתחייב בשמם. השאלה הראשונה שיש לשאול היא היכן היה האפיטרופוס במקרה הקודם; מדוע לא נאמר במפורש שיש להעמיד להם אפיטרופוס לסעד, וממילא גם לחיובם בנזקים? האם האפיטרופוס רשאי גם לחייבם בתשלומים? שאלה שנייה היא מי ממנה את האפיטרופוס.
בעיקרון, תפקיד האפיטרופוס לסייע ליתומים. במקרה זה המינוי פועל לרעת היתומים בשלב המיידי, אך לדעת חכמים האפיטרופוס פועל לא למען היתומים אלא למען ה"צדק", או למען האינטרס הציבורי.
מכל מקום, מדיון הבבלי משמע שהמשפט "בית דין מעמידין..." עמד לפני הבבלי.
לעיל בפ"ב מ"ד ובפ"ד מ"א שאלנו את עצמנו האם לתהליך ההעדאה נדרש בית דין. אם נקבל את הנוסח שלפנינו אכן התשובה חיובית, ועם זאת ניתן לטעון:
א. המילים "בית דין" חסרות בחלק מעדי הנוסח;
ב. בית הדין נדרש למינוי אפיטרופוס ולא להעדאה בבית דין;
ג. שור של אדם רגיל "מורשע" על ידי החברה ללא היזקקות למוסד, אבל באשר לשור של יתומים נזהרו יותר ונדרש מינוי מגן על זכויותיהם.
בתוספתא מוצגת מחלוקת תנאים בנושא שור של חירש: "1. שור חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור, רבי עקיבא ורבי יעקב אומרים משלם חצי נזק. 2. שור שנתחרשו בעליו, או שנשתטו בעליו, או שהלכו בעליו למדינת הים. יהודה בן נקוסא אומר סמכוס אומר, לעולם הוא בתמותו עד שיעידוהו בפני בעלים. 4. רבי יוסה אומר מעמידין עליו אפטרופין" (פ"ד ה"ד). מהתוספתא עולות מסקנות מספר:
1. הרישא עוסקת בשור שהוא חירש, ורק בסיפא בשור שבעליו חירש.
2. המשפט הרביעי, "מעמידין עליו אפטרופין", מוסב רק על הרישא.
3. המשנה ליקטה את משפטים 1, 2 וכך הציגה נוסח משובש. זו עדות לטענה שאותה סיכמנו במבוא שהמשנה והתוספתא ליקטו את הלכותיהן ממקור אחד, ולעיתים האחת קיצרה והאחרת הרחיבה. במקרה זה ברור שהמשנה קיצרה29ממשנתנו ניתן היה להסיק שהמשנה תלויה בעריכת התוספתא, אבל במבוא ראינו עד כמה התוספתא תלויה במשנה (כדעת גולדברג, בבא קמא). על כן אנו מציעים את ההצעה שהמשנה והתוספתא משתמשות שתיהן באותו מקור הלכתי קדום. . התלמודים לא באו לומר שמשנתנו בשור שהוא חירש, אלא שקיים אותו דין גם בשור שהוא חירש או שהוא שוטה.
4. האפיטרופוס תפקידו לקבל את ההעדאה של השור (כפי שפירשנו), להגן על זכויות היתומים, ולוודא שיקיימו את חובותיהם. הוא נציג היתומים כלפי השכנים והקהילה, וגם נציג הקהילה כלפי היתומים.
הסברנו שהאפיטרופוס מאפשר לקבל עדות ו"להעיד" את השור, כלומר להפוך אותו למועד. בבבלי מתנהל דיון ומועלית האפשרות שהעמדת האפיטרופוס היא לאפשר לניזק לגבות את חובו מגופו של השור המזיק (של היתומים), וכן משתמע מן התוספתא שציטטנו. השאלה היא מדוע ברישא לא מינה בית הדין אפיטרופוס לקטן. שאלה זו נשאלת גם בתלמוד הבבלי. כפשוטם של דברים הקהילה לא מילאה את תפקידה, או אף איננה רוצה או יכולה לבצע זאת. אך ניתן גם להעמיד את ההבחנה המשפטית שאין ממנים אפיטרופוס אלא כדי לסייע ליתומים. אם השור מועד הקהילה נזעקת להגנת החברה, אך אם השור תם, אין צורך למנות להם אפיטרופוס. טבעי הוא שהבבלי מנסה לדייק מהמשנה את הסייגים המשפטיים למינוי האפיטרופוס, ואנו מעדיפים את ההסבר החברתי-היסטורי שהקהילה כשלה במילוי תפקידה.
האפיטרופוס
אפיטרופוס היא מילה ביוונית (επιτροπόςʼ) שמשמעה אדם הממונה על דבר מטעם הבעלים, מפקח, נציג או ממונה סתם. אפיטרופוס מייצג למשל את בעל האחוזה הגר במרחק רב מאחוזתו וכן את המלך או השלטון הרומי30המצב הרומי הרגיל היה שהעשיר חי בעיר והיה הבעלים של אחוזה או סדרת אחוזות-ענק. את עסקי היום יום של האחוזה ניהל אפיטרופוס, עבד או עצמאי (עבד משוחרר), וכל חיי היום יום נשקו על פיו. בחלק מהמקרים שבספרות חז"ל קשה להכריע באיזה אפיטרופוס מדובר (כגון האפיטרופוס שבמשנת שבועות – להלן), ואפשר שההלכה לגבי שניהם זהה. בנספח למסכת דמאי עסקנו בהרחבה באפיטרופוס של בית האחוזה, אבל במשנתנו מדובר בבירור באפיטרופוס ליתומים.. בפועל השדה הסמנטי של המילה היה רחב ביותר. האפיטרופוס במשנתנו ממונה על עזרה ליתומים או לאלמנה. היתומים אינם יכולים לנהל את עסקיהם הכספיים, ואף האישה (האלמנה) לעיתים אינה יכולה לעשות כן, אף שמבחינה משפטית אם היא בוגרת היא אישיות משפטית לכל דבר. ברם מבחינה מעשית, נשים נשואות שהורחקו מעול העשייה הכספית לא תמיד יכולות היו להפוך לעצמאיות באלמנותן (להלן).
בחוק הסורי-רומי31על חוק זה ראו במבוא., שהיה כנראה החוק הנוהג בסביבה הכללית, היה המינוי בידי בית הדין, ובדרך כלל היה מתמנה אחד מאחי האב, ובדרך כלל דובר במינוי אפיטרופוס לאלמנה. תפקידו הכללי של האפיטרופוס היה לשמור על רכוש האח המת כך שיעבור בשלמותו (ככל האפשר) ליורשים (למשפחה), ולמנוע מהאישה לבזבז את כל הרכוש. בספרות חז"ל מתקבל הרושם שתפקידו העיקרי הוא לעזור לחלש.
האפיטרופוס מתמנה לאלמנה או ליתומים. בספרות המחקר של התקופה נדונו בעיקר האפיטרופסים השונים שמונו לבבתא, האלמנה, ובפועל הם מגבילים את האלמנה, כנראה כדי לשמור על רכוש היתומים (כמו בנוהל הסורי-רומי).
בתוספתא שנינו: "שור חרש שוטה וקטן, שנגח שור של פקח פטור. רבי עקיבא ורבי יעקב אומרים משלם חצי נזק" (פ"ד ה"ד; בבלי, לט ע"א). אם כן לדעת רבי עקיבא ורבי יעקב החירש (ושוטה וקטן) חייב בנזיקין, אבל כשור תם. כלומר השור שלהם איננו יכול להיות מועד. מן הסתם הדבר נובע מכך שאינם יכולים להתגונן בבית הדין, ולכן אין השור הופך למועד, אבל הם חייבים בנזיקין. מבחינה משפטית דברי תנא קמא מובנים יותר, אך מבחינה מעשית דווקא דברי רבי עקיבא ורבי יעקב מובנים ונשמעים לנו כריאליים. הווה אומר, שור של קטן חייב בנזיקין, אבל אי אפשר לקיים תהליך של העדאה שכן היתומים אינם יכולים להתגונן. המשנה מדברת על מקרה שמינו להם אפיטרופוס, או קובעת שצריך למנות להן אפיטרופוס. ברם במציאות אם לא נעשה מינוי כזה, ומן הסתם היו מקרים רבים כאלה, הדבר פעל לטובת היתומים.
משניות ומקורות אחרים מסייעים לפיזור הערפל סביב מינויו של האפיטרופוס, וכן שנינו: "יתומים שסמכו אצל בעל הבית, או שמינה להן אביהן אפוטרופוס, חייב לעשר פירותיהן. אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים, ישבע. מינהו בית דין, לא ישבע. אבא שאול אומר חלוף הדברים" (גיטין פ"ה מ"ד). אם כן את האפיטרופוס ממנה האב (לפני נסיעה או לפני מותו), ובהעדרו התפקיד מוטל על בית הדין. החרש, השוטה והקטן אינם יכולים לתרום, ולפיכך חייב להתמנות להם אפיטרופוס על מנת שיתאפשר להם לאכול מיבול שדותיהם (תרומות פ"א מ"א). האפיטרופוס מביא את הביכורים ואיננו קורא (ביכורים פ"א מ"ה), ומשמע שהיה מביא את הביכורים ורשאי לחייב בכך את היתומים שתחת פיקוחו. האפיטרופוס איננו מינוי של המשפחה ואיננו מייצג אותה, אלא את טובת היתומים.
להדגשה ההלכתית על חובת המעשרות דווקא יש רקע חברתי. לפי ההלכה האדם חייב כמובן במעשרות ותרומות, אלא שבפועל היו רבים שלא הרימו מעשרות, כפי שעולה ממסכת דמאי. ייתכן שהמשנה מתייחסת ליתומים הבאים ממשפחה של עמי ארצות שלא נהגו להרים מעשרות, אבל ההלכה אינה יכולה לתת הכשר לאי תשלום של מעשרות. בפועל היו האפיטרופסים עשויים כמובן להתעלם מהלכה זו, כמו שציבור רחב התעלם ממצוות מעשרות. מי שקורא את המשנה בפשטות מתרשם שהרמת מעשר הייתה נורמה מקובלת. זו אינה תמונת המציאות המוכרת לנו, וייתכן שיש לקרוא את המשנה כתמונה "נאיבית" של המציאות, או אולי כמעין הטפה סמויה לראות בהרמת מעשרות מרכיב בסדר היום היהודי.
מבחינה הגיונית (כלכלית) היה מקום למאמץ מצידם של חכמים למינוי אפיטרופוס מאותה קבוצה המרימה מעשרות. האם אכן נעשה מאמץ כזה? רמז אפשרי לכך יש בבבלי פסחים המונה חמישה דברים שנאמרו בעמי ארצות, מהם גם "ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה" (מט ע"ב, וכן כלה רבתי, פ"ב הי"ד). ברם מימרה זו היא בבלית בלבד, וכל הסוגיה שם מתייחסת לעם הארץ בעוינות רבה שמאפיינת רק את התלמוד הבבלי. דווקא בבבל שאלת הפרשת המעשרות שולית ביותר, וקשה לדעת אם ההנחיה נאמרה בהקשר של מעשרות או בהקשר של עוינות כללית ואי אמון בעמי הארץ באשר הם. איננו יכולים, אפוא, לאשר את החשש שהעלינו, אף שהוא מתבקש מבחינה הגיונית. יתר על כן, האם הצליחו חכמים במאמץ? האם הם שלטו על מינוי אפיטרופסים הלכה למעשה? צר לנו, אך בהעדר מקורות קשה לפתח רעיון מסקרן זה.
כאמור רוב עדי הנוסח הטובים אינם מציינים את "בית הדין" כגוף הממנה; ייתכן שהדבר מקרי, אך חשוב להעיר שרק בבבלי מצויות ברייתות המדגישות את תפקיד בית הדין להעמיד אפיטרופוס (לט ע"א; גיטין לד ע"א; קידושין מב ע"א). מכאן אנו למדים שביתר המקורות כנראה לא בית הדין היה בעל מעמד ותפקיד זה32אבל במכילתא דרשב"י, כא לו, עמ' 189, בית דין מעמידין, אך המשפט איננו בכל עדי הנוסח.. התהליך הרגיל בספרות חז"ל הוא של הרחבת תפקיד בית הדין והחלתו על נושאים רחבים יותר ויותר, ונראה שתהליך זה משתקף במקרה שלפנינו. בפועל מי שמינה את האפיטרופוס היו מוסדות העיר היהודית33ראו במבוא למסכת. .
המשנה בשבועות קובעת: "ואלו נשבעים שלא בטענה: השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית" (פ"ז מ"ח). רוח המשנה שונה ממשנת גיטין. בגיטין האפיטרופוס פטור משבועה, ובשבועות הוא חייב "ללא טענה" של ממש, והשבועה היא שבועת מניעה כללית. אפשר, כמובן, לתרץ שמשנת שבועות עוסקת באפיטרופוס שמינהו בית דין (לפי תנא קמא) או שמינהו אבי היתומים (לפי שיטת אבא שאול), אך התירוץ דחוק ומשנת שבועות מנוסחת כחובה כללית.
משנת גיטין, הקובעת שאפיטרופוס חייב לעשר, עולה בקנה אחד עם ברייתא בבבא בתרא (תוס', פ"ח הי"ד) ועם המשנה בתרומות (פ"ג מ"ג) הקובעות שגם שותפים רשאים לתרום זה בשביל זה34אם כי בתוס', תרומות פ"ה ה"ז, מובעת הסתייגות מתרומה כזאת.. בתלמודים מובאת דרשה המונעת משותפים ומאפיטרופין להרים מעשרות; זכות זו שמורה רק לבעלים באופן אישי35ירו', תרומות פ"א ה"א, מ ע"ב; גיטין פ"ה ה"ד, מז ע"א; בבלי, נב ע"א; קידושין מא ע"ב.. בשאלה זו דנו גם בפירוש המשנה הקודמת בתרומות (פ"ג מ"ב), ולדעתנו אין סתירה בין הדרשה לבין הגדרת ההלכה כתקנה. הדרשה היא רק כתוספת אסמכתא ולא מקור להלכה. הבבלי רואה בכך לעיתים סתירה ומתרץ בדרכו, אבל כנראה סתירות אלו הן רק קושיות ספרותיות שנועדו להביא את ההמשך. דנו בנושא בפירושנו למשנת גיטין, וכנראה היו בנושא עמדות שונות, והמחלוקת היא האם האפיטרופוס רשאי להתנהג כבעל בית רגיל והגיוני (כפי שחכמים מגדירים התנהגות נורמטיבית) או שמא ידיו כבולות ואין הוא רשאי לנהוג בעצמאות מלאה.
התפתחות מעניינת מצויה בירושלמי, בקטע המצוי בכתב יד ליידן ואיננו בכתב יד רוזנטל. הקטע מוסב על משנתנו, אך דומה שעניינו כללי:
אמר רבי יוחנן בתחילה אין ממנין אפיטרופין על מנת לחוב להן, אלא לזכות להן, ואם חבו חבו. רבי יוסי בן חנינה אמר, בין בתחילה בין בסוף – אין ממנין אפיטרופין על היתומין לא לזכות ולא לחובה (ה"ה, ד ע"ב). אם כן רבי יוסי סבור שאין ממנים אפיטרופוס ליתומים כלל, ומשנתנו משקפת הלכה זאת, ואילו רבי יוחנן מצדד במינוי אפיטרופוס אך רק כדי לזכות את החלש והנכה, לכן אין המשנה שלנו מדברת על מינוי אפיטרופוס עד מועד ההעדאה. זו גישה החולקת על כל העדויות שהבאנו בדבר מינוי אפיטרופוס, ומאירה באור אחר את המוסד. לדעת שני האמוראים האפיטרופוס איננו מינוי קהילתי, והקהילה איננה עוסקת בכך כלל, אלא זה מינוי של המשפחה והאפיטרופוס מוגבל לסיוע חיובי ליתום (ולנכה) ולא לשמש כנציגו הכללי.
הירושלמי מקשה על כך מהמשניות האחרות המציגות את מינוי האפיטרופוס. להערכתנו עמדתם של שני האמוראים בסוגיית הירושלמי למשנתנו רק מחריפה את ההיבט ההיפותטי והתאורטי של המשנה. כדי לתרץ את המשנה הסוגיה מתכחשת לדרכי המינוי הרגילות של האפיטרופוס. אנו מעדיפים את העדויות על מינוי האפיטרופוס על פני העדויות השוללות את המינוי הן בגלל אופי העדויות האחרות, הן בגלל זה שסוגייתנו באה לתרץ משנה קשה, והן בגלל העדויות מבבתא והמשפט הסורי-רומי המלמדות על קיומו הסדיר של מוסד האפיטרופוס. עם כל זאת, אולי מחלוקת האמוראים מייצגת התפתחות מאוחרת שבה מיעטה הקהילה לעסוק במינוי אפיטרופין. זו עדות לחולשת הקהילה, להתנערותה מחובות מוסריות, או אולי להתחזקות המשפחה המורחבת. הנושא ממתין לבירור נוסף.
רוב המקורות העוסקים באפיטרופוס עוסקים כאמור באלמנה או ביתומים. ההנחה היא שחרש, שוטה וקטן מצויים במסגרת המשפחה והמשפחה דואגת להם, אבל במשנתנו מדובר במצב שבו הם בעלי רכוש, ולכאורה הייתה הקהילה צריכה להיות מעוניינת במינוי אפיטרופוס. העובדה שהצעה כזאת אינה מועלית ברישא והם פטורים מנזקים שרכושם גרם שייכת לדעתנו לפן המעט תאורטי של הלכות נזיקין. בקהילה מסודרת, כפי שחז"ל מבינים את המושג, היו פוטרים את הבעיה מבעוד מועד וממנים ליתום הקטן או לשוטה אפיטרופוס. מכל מקום לשם תהליך ההעדאה, שהוא תהליך משפטי, נדרש מינוי אפיטרופוס, וכמובן עולה השאלה מדוע לא נזעקה הקהילה לביצוע הדבר מבעוד מועד; מדוע לא חשה להגן על היתומים חסרי הישע עוד לפני שהם צריכים ייצוג כדי לחייבם בנזק שלם.
המונח "קטן" נדון בפירושנו לחגיגה פ"א מ"א, תרומות פ"א מ"א ועוד. בספרות התנאית הקטן הוגדר בצורה גמישה: מי שאיננו מסוגל להבחין ולהבין מה הוא עושה, או איננו מסוגל לעשות – פטור; מי שאינו מבין תפילה – פטור מתפילה, מי שאיננו שומר/ת על גיטו/ה איננו יכול לתת או לקבל גט; מי שאיננו יכול לעלות ברגל מרחק מסוים פטור ממצוות עלייה לרגל36ראו גילת, קטן; הנ"ל, פרקים, עמ' 31-19.. לעניין נזיקין ובעלות מוצע בירושלמי: "על דעתין דרבנין דתמן ניחא. דתמן אמרין בשם רב נחמן בר יעקב, כל שנותנין לו אגוז ומשליכו צרור והוא נוטלו, המוציא בידו כמוציא באשפה. אגוז והוא נוטלו, צרור והוא משליכו, גזילו גזל. מפני דרכי שלום" (מעשר שני פ"ד ה"ד, נה ע"א). אם כן גם קטן שאיננו מבין בבעלות מתרעם (בוכה) כשנוטלים ממנו חפץ. כבר קטן כזה אין להזיק ואין לגזול מפני דרכי שלום, וכשיבין מהו רכוש יהיה חייב בנזקין.
ניתפקח החרש – וחדל להיות חרש. זו אפשרות תאורטית למדי. שפא השוטה – החלים ממחלתו. מצב זה סביר יותר מהקודם, ומדובר באדם שהחלים מדיכאון או תופעה נפשית דומה. היגדיל הקטן חזר לתמותו – השור המועד הופך חזרה לתם. ההלכה נגועה בגוון סטראוטיפי: הרי השור חוזר לתמותו אחרי שלושה שבועות לכל היותר, אם כן לא צריך לחכות עד שהקטן יגדל. יתר על כן, לפי ההלכה התנאית "קטן" לעניין הלכה מסוימת הוא מי שאיננו מבין את אותה הלכה37ראו שם ושם., אם כן "קטן" הוא מי שאיננו יודע לשמור על שורו; האם תוך שלושה שבועות הדבר משתנה? עושה רושם שפעם נוספת לפנינו קביעה תאורטית משפטית-ספרותית. מגמת ההלכה, כפי שכבר הצענו, היא לצמצם את מקרי המועד. דברי רבי מאיר רבי יוסה אומר הרי הוא כחזקתו – הבעל גדל ונתפקח, אך השור נשאר אותו שור.
בתוספתא מובאות דעות אחרות ומוצגת מחלוקת כמו במשנה הקודמת: "1. שור שנתחרשו בעליו או שנשתטו בעליו, או שהלכו בעליו למדינת הים, יהודה בן נקוסא אומר: סמכוס אומר, לעולם הוא בתמותו עד שיעידוהו בפני בעלים. רבי יוסה אומר מעמידין עליו אפטרופין. 2. העידוהו בפני אפטרופין, נתפקח החרש, ושפה השוטה, והגדיל הקטן, או שבא בעליו ממדינת הים, יהודה בן נקוסה אומר: סמכוס אומר, לעולם הוא כתמותו ראשונה, עד שיעידוהו בפני בעליו שנייה. רבי יוסה אומר הרי הוא כחזקתו, זה הכלל כל שהועד בו והועד בבעליו בדבר שהועד בו בשעה שהועד עליו משלם נזק שלם מן העלייה, וכל שלא הועד בו ולא הועד בבעליו בדבר שלא הועד בו בשעה שלא הועד עליו משלם חצי נזק מגופו" (פ"ד ה"ד; בבלי, לט ע"א). לפי ההלכה הראשונה משנתנו היא דברי סומכוס, ואילו רבי יוסה תובע שהבעיה תיפתר מלכתחילה על ידי מינוי אפיטרופוס. כאמור, מהעדרה של הצעה זו במשנה רצינו להסיק שהיא תאורטית. ההלכה בתוספתא משלימה את החסר ומדגישה את העדרו מהמשנה. הבבלי הופך זאת לסתירה בתוך המשנה, ואכן השאלה מדוע האפיטרופוס איננו מופיע במשנה מתבקשת, והצענו הצעה אחרת לפתרונה הספרותי.
בסעיף 2 סומכוס כמשנתנו, ורבי יוסה חולק ואומר שמצב השור אינו קשור כלל למצבו של בעליו.
בירושלמי מופיעה הצעת תיקון מעניינת למשנה: "כיני מתנית' שור שלחרש שור שלשוטה שור שלקטן והא תנינן 'שור חרש שוטה וקטן שנגחו מעמידין להן אפיטרופוס ומעידין להן בפני אפיטרופין' עד כדון בשהועדו לפני הבעלים ומסרום לאפיטרופין. הועדו לפני אפיטרופין ומסרום לבעלים מהו?" (ה"ה, ד ע"ב). עד כאן כנראה היה הנוסח בכתב יד רוזנטל, הקטע קטוע והשלמנו אותו לפי כתב יד ליידן. הירושלמי מציע פירוש או נוסח למשנה, וכנראה כוונתו שכבר ברישא נאמר שחרש, שוטה וקטן שיש להם שור מעמידים להם אפיטרופוס. נוסח זה הוא תיקון ברור שמטרתו להסביר את הקושי שהצגנו – מדוע לא דאגה הקהילה להגנת היתום או הנכה מלכתחילה.
שור האסטדין – איצטדיון הוא המרחב שבו התנהלו מלחמות חיות או מלחמות חיות בבני אדם, אינו חייב מיתה שנאמר יגח ולא שיגיחוהו – אין הוא שור מועד שכן אילפוהו לנגוח. ההלכה בוודאי תאורטית, הרי השור היה ברשות האיצטדיון, או העשיר שהשתתף ומימן את הקרב. הוא בוודאי לא שעה להלכה היהודית, ואם השור נמכר ליהודי – הרי השור עדיין מסוכן. אומנם הבעלים אינם אשמים, והשור בוודאי איננו אשם, אבל כל זה איננו מהותי להלכה. צריך היה לקבוע שהבעל חייב בשמירה יתרה, שהרי קיבל לרשותו שור מסוכן לסביבה. שוב נגד עינינו מערכת משפטית ולא ריאלית.