עפ”י כתב יד קופמן
שור שהוא מועד למינו – שנגח (או ניסה לנגוח) שור אחר, והועד בבתי דין9לכאורה אחרי הריגה אחת הוא נסקל ולכן הסברנו את אשר הסברנו, והירושלמי למשנתנו מציע שהרג שלושה נוכרים ולכן אינו נסקל (ד ע"ב)., או בציבור לפי התקנים שנקבעו להגדרת שור מועד (לעיל פ"ב מ"ד), ואינו מועד לשאינו מינו – עדיין איננו מועד לנגוח מי שאינם שוורים, כגון בהמות בית אחרות (חמור) או אדם. כפשוטה האות וי"ו שבתחילת "ואינו" איננה המשך התנאי אלא באה להדגשה. אבל בתלמוד הבבלי (לז ע"א) יש מחלוקת האם יש לגרוס את האות וי"ו; מי שגרסה סבר שבדרך כלל שור מועד לאדם ולבהמה10אפשטיין, מבוא, עמ' 391., אבל במקרה זה מדובר בשור שבולט בכך שהוא נוגח רק שוורים. כלומר האות וי"ו היא החיבור, ומתארת את המקרה הנדון. לעומת זאת האמורא שגרס "אינו מועד" פירש שיש כאן קביעה הלכתית: שור מועד לנגוח שור אחר ואיננו מועד לנגוח אדם, אלא אם כן נגח אדם. שכן לדעת המשנה שור מועד לאדם הוא שור שניסה לנגוח אדם ולא הצליח, או שהאדם ניצל ו"רק" נפצע. כמעט כל עדי הנוסח גורסים עם וי"ו (חוץ מכתב יד פירנצי לגמרא), וכאמור לדעתנו עצם הגרסה עדיין מאפשרת את שני הפירושים. כיוון שאתינו להכא ניתן היה לפרש את המשנה גם אחרת, שסתם שור נחשב מועד למינו. הווה אומר, בכל הקשור לנגיחה סתם שור הוא תם, אבל בנזקי שן ורגל המזיק משלם נזק שלם משום שסתם שור מועד לנזקים אלו. במבוא עמדנו על דעה כזאת (מיוחסת בחלקה לרבי טרפון), ואכן לא נאמר במשנתנו שמדובר בנזקי קרן. מועד לאדם ואינו מועד לבהמה – אם הוא מועד עדיין אין הוא מועד גם לאדם, מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים – שור זה נוגע או מתקיף, משום מה, רק ילדים, למין שהוא מועד לו משלם נזק שלם – כי הוא שור מועד, ולמין שאינו מועד לו משלם חצי נזק – כי הוא תם. אמרו לפני רבי יהודה והרי הוא מועד בשבתות ואינו מועד בימות החול – האם גם במקרה כזה שנגח בשלוש שבתות ולא נגח בימי חול נאמר שהוא מועד באופן חלקי בלבד (למחצה)? הרי השור אינו מבחין בין שבתות לימי חול, ואך מקרה הוא שהזדמן לו לנגוח בשבתות. אמר להם בשבתות משלם נזק שלם ובימות החול משלם חצי נזק – גם במקרה כזה הוא מועד למחצה. השאלה של התלמידים איננה שאלה אלא קושיה: האם ייתכן שנגדיר שור כמועד בצורה סלקטיבית? הרי אין בכך היגיון! אם השור פראי – הוא פראי תמיד! כך גם יצא מהמשנה לעיל (פ"ב מ"ד)11במשנה שם נאמר ששור שהוגדר מועד הוא מועד לכל דבר, ולא נאמר שהמועד הוא מועד לדבר אחד..
התשובה של רבי יהודה נשמעת אבסורדית מבחינה ריאלית. לדעתנו היא חושפת את מגמתם של חכמים. הם רוצים לצמצם את ההיקף של תופעת השור המועד. נראה שהם סבורים שהעונש על בעל השור המועד חמור מדי. אם בעליו לא שמר על השור כיאות השור חייב מיתה, והרי זה נתפס כעונש מופרז; ברור למדי שהוא אכן לא שמר כהלכה, שהרי עובדה היא שהשור נגח, ומכאן שלא היה קשור. מעבר לכך, תופעת השור הנוגח תלויה גם בסביבתו, וכנראה חכמים חשו שהכתמת השור בתואר "מועד" חפוזה מדי ורצו לצמצמה. לפי הבבלי (לז ע"א) סומכוס חולק על משנתנו וסבור "מועד לאדם מועד לבהמה", מקל וחומר: ומה לאדם מועד, לבהמה לא כל שכן? סומכוס חולק על הכלל ומכאן שהוא, או לפחות עורך הסוגיה, גרס את משנתנו בלא וי"ו ופירש אותה כקביעה הלכתית: שור מועד לאדם איננו מועד לבהמה. כאמור, כדברי סומכוס משמע בפשטות גם מהמשנה לעיל פ"ב מ"ד. גם בה שותף רבי יהודה, ואלו שני תנאים אליבא דרבי יהודה. סומכוס הוא תלמידו של רבי מאיר, ולאחר מותו של רבי מאיר עבר לחבורה של רבי יהודה (בבלי, קידושין נב ע"א).
התלמוד מביא את דברי סומכוס כדי לברר את נוסח המשנה, אך הוא גם חולק לגופו של עניין. את דבריו של סומכוס איננו מכירים אלא מהבבלי.
מאמתי הוא תם משייחזור בו שלשת ימי שבתות – שלא ינגח שלושה שבועות. גם בדין זה יש הקלה, והיא כנראה פרי מגמה לצמצם את תופעת השור המועד. לכאורה חזרה בשלוש הזדמנויות היא חזרה תקנית בתשובה, ברם שור שאיננו נוגח איננו מעיד על טבע שקט; מספיק שהבעל ידאג שלא לספק לו הזדמנות לגירוי, ושור שאיננו נוגח במשך שלושה שבועות עדיין איננו שור תם.
משנתנו חולקת על מה ששנינו לעיל פ"ב מ"ד: "מועד שהעידו בו שלושה ימים. ותם שיחזור בו שלושה ימים דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים". משנתנו מחמירה, אבל בנויה באותה תבנית ספרותית של שלושה-שלושה. המכילתא כמשנת פרק ב, אך נוספה שם עמדה מחמירה נוספת: " 'מתמול שלשום' יום ואמש ושלפניו. איזהו שור תם ואיזהו שור מועד? מועד שהעידו בו שלשה פעמים [ותם כדי שיהא התינוק ממשמש בקרניו, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, מועד שהעידו בו שלשה ימים] ותם שיחזור בו שלשה ימים זה אחר זה; רבי יוסי אומר, אפילו העידו בו שלשה פעמים ביום אחד זה אחר זה חייב" (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין פ"י, עמ' 284).
בדרך כלל לשם חזרה בתשובה נדרש מעשה מובהק. כך למשל מוכר טרפות נבדק על ידי התנהגות צדקנית (בבלי, סנהדרין כה ע"א): "החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו, ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו", וכן מוכרי יונים (שם ע"ב): "ואימתי חזרתן? משישברו את פגמיהן, ויחזרו בהן חזרה גמורה, דאפילו במדבר נמי לא עבדי. סוחרי שביעית – אלו שנושאין ונותנין בפירות שביעית, ואימתי חזרתן? משתגיע שביעית אחרת ויבדלו. ואמר רבי נחמיה: לא חזרת דברים בלבד אמרו, אלא חזרת ממון. כיצד? אומר: אני פלוני בר פלוני כינסתי מאתים זוז בפירות שביעית, והרי הן נתונין במתנה לעניים". באופן טבעי חזרת בהמה משמעה שינוי מזג הבהמה, והיא קשה יותר לבדיקה, אבל הדרישות המוצבות במשנה נשמעות קלות מאוד.
יתר על כן, במקרים אחרים לעניינים אחרים חוזר אותו מטבע לשון: "המביא גט ממדינת הים ונתנו לה... אפילו לאחר שלש שנים יחזור ויתננו לה" (תוס', גיטין פ"ב ה"א), וכן: "...ר' חנניה בן אנטיגנוס אומר וריר בודקין אותו שלש פעמים, בתוך שלשים יום, שמא יהלך ויחזור" (תוס', בכורות פ"ד ה"ד, עמ' 538), וכן לעניין אבדה: "ועד מתי חייב להכריז עד כדי שידעו בו שכניו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר שלש רגלים. ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה, ויכריז יום אחד" (משנה, בבא מציעא פ"ב מ"ו). אין כאן קרבה עניינית, אבל המונחים "שלוש" ו"לחזור" חוזרים כל פעם במשמעות שונה. האם לפנינו משחק לשון מקרי, או שמא הושפעה קביעת ההלכה מהתבניות הלשוניות? קשה לדעת.