עפ”י כתב יד קופמן (בכתב היד כאן ממשיכה המשנה הקודמת)
זה בא בחביתו וזה בא בקורתו [נשברה כדו של זה בקורתו] של זה – התחוללה התנגשות, לא בין גופם של האנשים אלא בין רכושם, פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך – בנזקי רכוש נבדקת מידת הפשיעה, ואם מותר למזיק להלך ברשות הרבים הוא פטור. במקרה זה שניהם ניזוקים ושניהם מזיקים. לא ברור מה ההבדל בין מקרה זה למשנה הקודמת. ניתן להסביר שבמשנה הקודמת מדובר בנזק שגרם גופו, וכאן בנזק שגרם ממונו. כפי שטענו במשנה הקודמת, ספק אם ההבחנה בין נזקי גופו לנזקי ממונו מופיעה כבר במשנה. כמו כן ספק אם מופיעה במשנה ההבחנה המשלימה שאדם חייב בנזקי ממונו רק אם הוא אשם. לפי הסברנו נראה לכאורה קשה להבין מה ההבדל בין המשנה הזאת למשנה הקודמת. לדעתנו אין לתלות את ההבדל במה שלא כתוב במשנה (ממונו לעומת גופו), אלא במה שכתוב בה במפורש.
במשנה הקודמת יש מזיק וניזק; הנופל הפריע לחברו המהלך אחריו, והוא מזיק ברור. במקרה השני שניהם מזיקים ושניהם ניזוקים. התאונה התרחשה באשמת שניהם (התנגשות חזיתית). אלא שבפועל אחד נפגע (בעל הכד), ובעל הקורה לא נפגע (מן הסתם לקורה לא אירע דבר). על כן אי אפשר להגדיר את בעל הקורה כמזיק – שניהם הזיקו זה לזה, ושניהם אינם אשמים (עשו כל שביכולתם שלא להיקלע לתאונה), ולכן שניהם פטורים. במשניות הקודמות הסברנו שמדובר בהנחת מפגע ברשות, ואף על פי כן יש הסבורים שבמניח מפגע כזה חייב. במקרה שלנו שניהם פטורים כי אין מזיק וניזק. הניסוח במשנה "לזה רשות להלך" מקוצר; צריך להיות "לזה רשות להלך למרות חשש ההיזק", או ששניהם מזיקים.
בבבלי נוסף: "תנן: היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה – פטור, ואם עמד בעל קורה – חייב; מאי לאו שעמד לכתף דאורחיה הוא60תרגום: עמד בעל הקורה לכתף, שזו דרכו, כלומר להיטיב את תנוחת הקורה על כתפו. , וקתני חייב, דהוה ליה להזהיר! לא, כשעמד לפוש" (לא ע"א). הבבלי מוסיף אפוא שאם בעל הקורה עמד האשמה בו, ובתנאי שזו ממש עמידה, והוא חייב כי העמידה היא פשיעה, ויש עמידה לצורך העברה, שהיא מותרת ופטור (מן הסתם רק על נזקי ממונו = קורתו), ולא על נזקי גופו.
המשנה הקודמת פתחה בקדרים, ובמקבילות חמרים, ובציטוט הבבלי שהבאנו "קדרין וזגגין". עתה משנתנו מדברת על התנגשות חבית וקורה. יש להניח שהוא הדין לשתי קורות או לשני קדרים שהזיקו זה את זה. מבחינה הלכתית דין קדרים כדין חמרים וכדין זגגים. גם הקדרים נושאים את סחורתם על חמורים, והא ראיה החילוף בין המקבילות בדוגמאות. חילוף זה דומה לחילוף בראש המסכת: "פתח בכד וסיים בחבית". דין קדרים כדין חמרים, וניתן היה לנסח זאת "הוא קדר הוא חמר" (על משקל הסבר הבבלי במשנה א בפרק). אין הכוונה שקדר הוא בדיוק חמר (כשם שחבית איננה כד, כמו שהסברנו שם), אלא שדין שניהם שווה, ובמציאות הבעיות זהות והפתרונות ההלכתיים זהים. המשנה ניסחה כפי שניסחה כדי להדגיש את ההבדל בין נזקי גופו לנזקי ממונו, או בין התנגשות לבין "תאונת שרשרת", אבל למעשה גם את המקרה שבמשנתנו היה ניתן להעמיד בשני קדרים שהתנגשו זה בזה.
(בכתב היד משנה ו) היה בעל קורה ראשון ובעל החבית אחרון – הם הלכו בזה אחר זה, כמו במשנה ד, נשברה חבית [אחרון נשברה חבית61מיותר, ונכפל ולא נוקד כסימן למחיקה.] בקורה פטור – שניהם מהלכים, אומנם באותו כיוון, אבל כנראה בעל החבית טעה בהערכת המרחק והקצב. בעל הקורה כאן הוא בעצם ה"ניזוק", אלא שבפועל הוא לא הפסיד מאומה, ובעל החבית הפסיד. אבל בעל החבית חדר כאן ל"מרחב" של בעל הקורה, ובעל הקורה פטור. אפשר לנסח שפטור משום שזו מעין רשות המזיק, ואפשר לנסח שהנזק אירע באשמת הניזק. כמובן לשיטת התלמודים והתוספתא יש לנסח שבעל הקורה איננו אשם, במקרה כזה, בנזקי ממונו. ה"נפקא מינה" בין שני ההסברים היא שאם נתקל השני בגוף הראשון, לפי הסברנו הוא פטור, ולפי הסבר התלמודים אדם חייב על נזקי גופו אפילו כשהוא אנוס. להערכתנו גישה כזאת מופרזת (הרי האחרון אשם בבירור), ולכן העדפנו את ההסבר הראשון שהצענו.
ואם עמד בעל הקורה חייב – האשמה בבעל הקורה, ודינו כאילו נתקל ונפל (רישא של משנה ד). ואם אמר לו לבעל החבית עמוד פטור – למשפט זה שני הסברים אפשריים: א. חילוק זה מופיע רק בהקשר של המקרה האחרון. מותר לאדם לעמוד וסחורתו על גבו ברשות הרבים, ואם הזהיר – נקט בכל אמצעי הזהירות ופטור על נזקי גופו וממונו. ב. על נזקי גופו חייב, אך על נזקי ממונו פטור, שכן העומד ומזהיר איננו אשם, זאת כמו במשנה ד העוסקת בתאונת שרשרת (לפי התוספתא והירושלמי). כאמור שני התלמודים הבינו שהפטור הנובע מאזהרה חל בכל המקרים. היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון – ההיפך מהמשפט הקודם, נשברה חבית בקורה חייב – בעל הקורה, שכן הוא "לא שמר מרחק" ולא היה עירני, והוא מזיק לכל דבר ועניין, ואם עמד בעל החבית פטור – שכן הראשון גרם לתאונה, ואם אמר – בעל החבית (הראשון), לבעל הקורה עמוד חייב – האשמה וההזקה עוברות לבעל הקורה שלא שמע לאזהרה. גם כאן ניתן להסביר משפט זה כחל על כל המקרים, כמו שהסברנו במשפט הקודם. וכן זה בא בנירו – נר דולק, וזה בא בפישתנו – גם כאן הנר איננו נפגע מהפשתן, אבל הפשתן שאיננו ארוז ושנצים62שנץ הוא חוט של האריג היוצא החוצה (מחוץ לקו הסיום של האריג). ממנו מתפזרים עלול להידלק ומיד להישרף. לכאורה בעל הפשתן צריך להיזהר זהירות יתר, שכן הפשתן נוח להידלק, ובעיר הצפופה בעל הפשתן נוטל על עצמו סיכון גדול בעצם ההליכה ברחוב, ובמיוחד לפנות ערב, כאשר נרות דולקים לפני פתחי הבתים והחנויות. גורם זה איננו זוכה לביטוי, והמשנה איננה רואה בו מרכיב הלכתי. לבעל הפשתן מותר להלך ברחוב, ואחריותו כמו אחריותו של כל מהלך. מי שהינו הגורם הפעיל בהפעלת הנזק הוא האשם.
חשש מציאותי זה, שחבילת הפשתן תידלק ואולי גם תזיק, עולה גם מהלכה אחרת בהמשך משנתנו: "גמל שהוא טעון פישתן ועובר ברשות הרבים, ניכנסה פישתנו לתוך החנות ודלקה בנירו שלחנווני, והדליק את הבירה בעל הגמל חייב. הניח החנווני נירו מבחוץ החנווני חייב" (להלן פ"ו מ"ו), ונרחיב בכך להלן (וכן לעיל פ"ב מ"ב).
לדעתו של מלמד בכל המשניות שמופיע בהן המונח "וכן" המונח מתחיל תוספת מאוחרת63מלמד, וכן.. איננו יודעים להוכיח או לשלול טענה כזאת. הטיעון הזה הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". אפשר באותה מידה שהמונח "וכן", וכן מונחים דומים, יצאו מיד עורך המשנה הראשי, כשם שמילה זו משמשת במשפט שיצא זה עתה מתחת ידינו. מעבר לכך, איננו יודעים גם מה החשיבות הפרשנית של הבחנה כזאת. נניח שהיא נכונה, אז מה בכך? חשיבותה של הערה כזאת נבחנת רק אם היא פותרת שאלות או מעלה הבחנות חדשות, מה שאין כן במקרה זה. המונח "וכן" מופיע מאות פעמים במשנה, ולא נעיר עליה בכל פעם.