עפ”י כתב יד קופמן (בכתב היד משנה ד)
המוציא את תבנו ואת שקו [ואת גפתו] – גפת היא פסולת הזיתים לאחר שנסחטו. היא מפגע ציבורי בגלל ריח ולכלוך, ולעיתים גם זב ממנה נוזל שומני שריחו רע. התבן הוא הקש של צמחי החיטים או צמחים אחרים. אלו נרקבו ועשו מהם זבל שדות. בקבוצה זו השק הוא חריג, שכן אין הוא בתפזורת ואין נהוג להשאירו הפקר. ואכן כל יתר עדי הנוסח גורסים "קשו"54ב-מפ מילים אלו חסרות., וקש הוא כמו תבן. התבן הוא כנראה הגבעולים ששהו בחוץ זמן רב יותר, התחמצנו והחל תהליך הריקבון. לרשות הרבים לזבלים – כדי שייעשה מהם זבל. הזבל נעשה עד ידי תהליך ריקבון, שמים מזרזים אותו. את הצד הריאלי נברר להלן. והוזק בהן אחר חייב בניזקו – כדין כל המניח מפגע, וכל הקודם בהן זכה – הם הפקר, ולכן מי שרוצה יכול לקחתם. גם כאן, כמו בשתי המשניות הקודמות, לא נאמר האם הדבר אסור, ועושה רושם שזו תופעה רגילה. המשנה כפשוטה ברורה ומובנת. עצם הוצאת הזבלים איננה נדונה, וכנראה מותרת, אבל אם המפגע גרם לנזק הבעל חייב. כאמור הזבל עצמו הוא הפקר ולכן אדם אחר רשאי לקחתו, אך אין זה פוגע באחריותו של המניח, שכן הוא אחראי למעשיו. אם יבוא אחר ויזכה בהם יתחייב האחר בתשלום.