עפ”י כתב יד קופמן (בכתב היד משנה י)
המשנה קובעת שאדם מועד לעולם. אפשר לראות במשנה את סופו של הדיון בדיני מועד שבהם עסקה המשנה מפ"א מ"ד ועד עכשיו, אבל אפשר לראות גם סדר אחר. משנה א קבעה שיש ארבעה אבות נזיקין, והמשנה מפרק ב מ"א מתחילה בדיני שור על כל צורותיהם. משנתנו עוסקת באדם (מבעה), והמשנה הבאה (בפרק הבא) עוסקת בבור.
אדם מועד לעולם – כלומר יש לו דין מועד. באדם אין סטטוס של תם, כי אדם צריך להישמר תמיד. בין שוגג בין מזיד – הוא חייב גם אם אינו אשם, בין ער בין ישן – הוא חייב, מכאן שחובתו היא מוחלטת משום שהזיק, ולא משום שפשע או התרשל. הניסוח של המשנה מנסה להכליל את האדם, כמו את חיות הטרף (פ"א מ"ה), בכלל "שור", אלא שבשור יש שור תם ושור מועד, והאדם תמיד מועד.
לא נאמר במפורש מה דין אדם המזיק את חברו מאונס. לכאורה משמע שפטור, אבל בבבלי (לא ע"א) זו מחלוקת תנאים. רבנן אומרים שאנוס פטור, ורבי מאיר מדבר על המקרה שם (פ"ב מ"ד) וטוען שנתקל הוא פושע, ומשמע מדבריו שהוא חולק במקרה שהמזיק אנוס.
הבבלי מסביר שהאנוס החייב הוא מי שנפל, וחייב משום שפשע, ומנסה להסביר במה פשע (התרשל בכך שלא דאג למנוע נפילה). אבל כל זה בא כדי להסביר כיצד תתיישב המשנה עם דעת חכמים שאמרו שאנוס פטור. זה תירוץ של הסתמא של הגמרא. כפשוטו אין בו צורך: לאדם מותר להלך ברשות הרבים עם קדרה, אבל חייב בנזקים שנגרמים כתוצאה מכך שכן אדם חייב גם בשוגג. במשנה הבאה מדובר בהתנגשות חזיתית שבה שניים פגעו זה בזה ואין פוגע ונפגע, אבל במשנתנו "אדם מועד לעולם" והפוגע חייב על כל נזקיו, גם אם איננו פושע.
כמו כן: "כי תצא אש. למה נאמר, עד שלא יאמר יש לי בדין, הואיל וחייב ע"י קנוי לו לא יהא חייב על ידי עצמו, אם זכיתי מן הדין, למה נאמר כי תצא אש, אלא בא הכתוב לעשות את האונס כרצון ושאינו מתכוין כמתכוין ואת האשה כאיש לכל הנזקין שבתורה" (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין יד, עמ' 298).
לעיל הופיע המשפט "והנחש מועד לעולם" (פ"א מ"ה), משפט ששם הוא בעצם מיותר. גם במשנתנו מופיע אותו מבנה של משפט. חדי אוזן יראו בשני המשפטים אמירה סגנונית, אבל זו דוגמה כיצד אין לאמירה סגנונית משמעות משפטית או רעיונית. קשה להניח שעורך המשנה התכוון שאדם הוא כנחש.
סמא את עין חבירו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם – כדין מועד. אלו דוגמאות להלכה העיקרית הקודמת (שאדם מועד ולכן חייב בנזק שלם), וכמובן אין לשאול למה נבחרו דווקא דוגמאות אלו. המפרשים עמלו למצוא למשפט זה משמעות נוספת, שכן לכאורה המשפט מיותר וברור מאליו. ודאי שאדם שהזיק משלם מה שהזיק. זו כנראה הסיבה שהבבלי (כו ע"א) מפרש שהמשנה מדברת רק על תשלום נזק ולא על ארבעת מרכיבי התשלום האחרים (צער, שבת, בושת ורפואה), שעליהם משלם רק אם הזיק במזיד57לא נעסוק בשאלה זו לגופה, ראו להלן. . ברם אלבק58אלבק, השלמות, עמ' 410. כותב בצדק שאם כך העיקר חסר מן הספר. הרי ההבחנה בין שוגג למזיד איננה במשנה כלל. מפרשי הבבלי הציעו הצעות שונות כיד למדנותם, ולדעתנו השאלה מעיקרה איננה קיימת. המשנה חוזרת על הכללים פעם ועוד פעם, ואין לדקדק בלשון. הירושלמי כדרכו איננו מעלה כלל את שאלת הייתור.
העיקרון שאדם מועד לעולם שנוי בפ"א מ"ה. שם נקבע העיקרון שאדם חייב תמיד, ואילו אצלנו המינוח "מועד" לא נועד להגדירו (בניגוד לתם) אלא לקבוע שתמיד חייב נזק שלם, וכן שאין זה משנה אם מדובר ברשות הרבים או ברשות היחיד. לא נקבע כאן האם חייב לפי מה שהזיק או לפי מה שנהנה. אדם משלם נזק שלם לא משום שהוא מועד, אלא משום שדין חצי נזק איננו חל על המזיק באופן ישיר את חברו. ניסוח המשנה כבר מניח שיש זהות בין "נזק שלם" לבין "מועד".
לסיום הפרק נציע את ארבעת הכללים של הזקת בהמה כפי שהם מופיעים בתוספתא ובמכילתא.
המשנה מדברת על שני מצבים – רשות הרבים ורשות המזיק (ובמשנה א חסרה אפילו הבחנה זו). בתוספתא ובמכילתא מדובר בארבעה מצבים (רשויות). צירוף שתי הנוסחאות יוצר למעשה חמש רשויות. במכילתא אין ביטוי למשנה ה, ואכן דברי רבי אלעזר ברבי שמעון (בשם רבי מאיר) עומדים שלמים בפני עצמם. בתוספתא נוספו דברי המשנה, שיש בהם ניגוד מסוים לרבי מאיר.
את המשנה סיכמנו בטבלה לעיל:
בהמה שהזיקה
למעשה במשנה אין הבדל בין נזקי הבהמה השונים – דין רגל ושן כקרן, ולמעשה המשנה איננה צריכה את המיון לשן, רגל וקרן כלל ועיקר. התנאים מכירים את ההבחנות הללו, אך אין ביניהן נפקא מינה לדינא, לא לדעת אבי טרפון ולא לדעת חכמים. התוספתא והמכילתא מורכבות יותר:
התוספתא והמכילתא
בקו הודגשו ההלכות השאובות מהמשנה.
בין הברייתא למשנה גם הבדל הלכתי אחד59ראו ההערה הקודמת., ובעיקר יש בה הוספות. ארבעה חכמים משתתפים בדיון, וחכמים של המשנה אינם בהכרח חכמים החולקים על רבי טרפון בברייתא, ואם כך יש בסך הכול חמישה משתתפים. עוד עולה מהברייתא ששן ורגל דינן זהה, בניגוד למשתמע ממשניות א-ב שאחת ברגל ומציעה את דברי חכמים, ואחת בשן ומציעה את דברי רבי טרפון. לפיכך גם ייתכן ששתי המשניות הן לפי אחד החכמים (רבי טרפון או חכמים), ויש הבדל בין שן ורגל, בניגוד למשתמע מהברייתא וממשנה ה.
בתוך פרק ב מוצגות אפוא משניות שונות, לפי חכמים שונים. יתר על כן, למרות הדמיון הלשוני הן מדברות בשפות הלכתיות שונות. משניות א-ב מדברות בשפה של החלוקה לנזקי רגל, שן וקרן, אבל הקרן איננה בפרק. במקום הקרן מופיעה במשנה ה רשימה בשפה הלכתית אחרת: נגח, נגף, רבץ, נשך, בעט. נגח הוא נזק קרן, ויש כאן חילוף לשון בלבד. אבל רבץ איננו לא קרן, לא שן ולא רגל. בעט הוא נזק רגל מובהק, ונשך הוא או נזק שן או נזק שאיננו נכלל ברשימת שלושת אבות הנזיקין60לפרה אין שיניים, אבל היא עלולה לנשוך בשפתיים ובחניכיים שבהם היא משתמשת ללעיסה.. אם כן, שתי מסקנות עולות:
1. רשימת שלושת אבות הנזיקין איננה מלאה, זו צורה של סידור ספרותי שאיננה כוללת את כל הפרטים האפשריים. תופעה דומה ראינו ברשימות אחרות, כגון רשימת אבות המלאכה בשבת61שבת פ"ז מ"ב, וראו הדיון המקוצר לעיל פ"א מ"א.. הרשימה לא נועדה אפוא לסכם את כל ההלכות, אלא היא סידור ספרותי בלבד.
2. השפה ההלכתית של משנה ה שונה מזו של משניות א-ב, ולשוני גם משמעות הלכתית (האם בעט דינו כשן או כרביצה וכו', כלומר כקרן).